זה לא כזה כואב, זה לא כל כך נורא, זה רק חמש דקות. אלו חלק מהתשובות שקיבלה הגינקולוגית ד"ר מיכל בראונשטיין כששאלה עמיתים ותיקים למקצוע למה לא לנסות להקל את הכאב במהלך טיפולים גינקולוגיים ובאופן ספציפי יותר - למה בעצם לא להשתמש בגז צחוק, שנפוץ בטיפולי שיניים למשל - כדי להפוך את הבדיקה לידידותית יותר. התשובות המזלזלות, אגב, הגיעו גם מגינקולוגיות.
כתבות נוספות למנויים:
ד"ר בראונשטיין (38), נשואה ואמא לשניים (שש וחצי ושלוש וחצי), סירבה לקבל את התשובות האלה והחליטה להשתלם בטיפול בסדציה בהכרה (גז צחוק). כיום, היא כנראה הגינקולוגית הראשונה בישראל שמציעה טיפולים גינקולוגיים תחת השפעת הגז הזה, במטרה להקל כאבים ותחושות לא נעימות במהלך טיפול או בדיקה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לפני כחודש העלתה ד"ר בראונשטיין פוסט בפייסבוק, שאותו פתחה במשפט: "גינקולוגית משוגעת כבר הייתה פה?". בהמשך כתבה: "אני מיכל, אני רופאת נשים, ונמאס לי שאין בגינקולוגיה אמצע. מה זה אומר אין אמצע?? זה אומר שאת יכולה להגיע לבדיקה גינקולוגית בסטרס, להכנסה של התקן למשל, והכי טוב שיהיה לנו להציע לך זה אקמול או אדוויל לפני שאת נכנסת... ומה האופציה השנייה? אם את ממש מפחדת וממש רוצה טשטוש או שיכוך כאבים? הרדמה כללית. יאללה.
"איך אין משהו באמצע??? אז נמאס לי והחלטתי להרים את הכפפה. הלכתי ועברתי הכשרה של סדציה בהכרה, או במילים המוכרות יותר - גז צחוק. כן, כמו אצל רופאת שיניים! שמתן לב פעם כמה שהילדים שלנו מתמסטלים שם? אז אותו רעיון, אבל לנשים שמעוניינות בבדיקה גינקולוגית קצת פחות כואבת וקצת פחות מפחידה".
מאות התגובות ואלפי הלייקים שקיבלה, הוכיחו שהיא עלתה על נקודה כואבת. "מקצוע הגינקולוגיה סובל ממעט מדי התייחסות לנושא הכאב", היא מסבירה. "הגיע הזמן לשנות את המצב כדי למנוע סבל מיותר שמוביל לעתים להימנעות מטיפול, בדיקה או הליך גינקולוגי חשוב", היא אומרת. "אפשר להציע לנשים שייקחו אקמול או אדוויל לפני הבדיקה, אבל זה כמובן לא תמיד מספיק. בטווח שבין משככי כאבים רגילים להרדמה מלאה צריך למצוא פתרונות ביניים שיעזרו למי שבאמת זקוקה לזה".
אל עולם הגינקולוגיה, מספרת ד"ר בראונשטיין, היא הגיעה גם ממניעים אישיים. "הייתי בחורה צעירה ומתוסכלת, כמו הרבה בחורות שלא היו מרוצות מהגינקולוגים שלהן. את הרופא האישי שלי אהבתי מאוד, אבל היו לי בעיות של כאבים ודלקות חוזרות שהוא לא הצליח לפתור. עברתי אצל מומחים רבים וניסיתי כל מיני דברים, כולל רפואה אלטרנטיבית, פיזיותרפיית רצפת האגן ועוד. הבעיות לא נפתרו. מעבר לזה, גם היחס מרוב הגינקולוגים לא היה מאוד נעים ומכבד. לאט-לאט, במקביל לעובדה שגם חברותיי התמודדו פחות או יותר עם אותן בעיות ושחלקנו עצות בינינו - עלה לי יום אחד הרעיון שאולי אהיה גינקולוגית בעצמי, וזה ממש מצא חן בעיניי".
אחרי השירות הצבאי היא החלה את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, עשתה התמחות בגינקולוגיה ומיילדות בבית חולים וולפסון ובהמשך התמחתה בתחום עריה ולדן. מאז שהיא מומחית היא עובדת במרפאת בריאות האישה של שירותי בריאות כללית בבת-ים ומרפאתה הפרטית, שבה היא מציעה טיפולים תחת סדציה, נפתחה כעת בעיר מגוריה, רחובות.
מה למדת מהפרקטיקה בשטח שהוביל אותך לחיפוש פתרונות לכאב?
"בגלל ההתמחות שלי בתחום העריה והלדן, הגיעו אליי למרפאה הרבה נשים שסובלות מכאבים בחדירה ומאגן מכווץ. הן חשבו שאצלי יהיה להן קל יותר להיבדק. למרבה הצער, גם אצלי הן התקשו. לא משנה כמה הייתי עדינה - היו לי מטופלות שקבעתי להן תור בסוף היום כדי שיהיה לנו זמן ממושך יותר - עדיין יש נשים שהבדיקות מאוד-מאוד קשות להן".
תני דוגמה.
"למשל, החדרת התקן תוך-רחמי. יש שיעור לא מבוטל של נשים שההליך כרוך בכאב גדול מאוד עבורן. עם כל העדינות והסבלנות, האלחוש המקומי והימנעות ממכשירים מכאיבים, הרבה נשים מגיעות אליי אחרי שעברו טראומה מהחדרת ההתקן. הפתרונות שיכולתי להציע להן, כמו שימוש בספריי לידוקאין לשיכוך כאבים או בג'ל מאלחש, לא היו מספקים".
ואז הגיעה ההברקה של שימוש בגז צחוק?
"הקרדיט מגיע לבן הבכור שלי שעבר טיפול שיניים בגיל חמש. ראיתי איך הוא שוכב נינוח אצל רופאת השיניים, מבסוט מהחיים, ועובר את כל הטיפול ללא התנגדות וללא כאב. הוא גם לא זכר את זה כחוויה מכאיבה או טראומטית. הבנתי שגז הצחוק שקיבל הפך את הכול לחוויה חיובית. התחלתי לשאול חברים - רופאי שיניים, גינקולוגים, מרדימים - למה לא משתמשים בתכשיר הזה בתחומי רפואה נוספים. לא הבנתי איך יכול להיות שבאמצעי פשוט כל כך, שילדים בני חמש מקבלים אותו, שנשים נעזרות בו בחדרי לידה, לא נעשה שימוש גם בתחום הגינקולוגי הרגיש".
ומה ענו לך?
"לאף אחד לא הייתה תשובה. כמה שחפרתי וניסיתי להבין, לא מצאתי סיבה טובה. ענו לי שזה מורכב מדי, שזה דורש השקעה בתשתיות ובציוד, שזה דורש הכשרה. כל זה נכון, צריך השקעה, הכוונה ותכנון, אבל זה אפשרי, פשוט מישהו צריך להחליט לעשות את זה".
ד"ר בראונשטיין החליטה, כאמור, להיות החלוצה בתחום. היא עברה את ההכשרה הנדרשת בתחום הסדציה בהכרה ("לא היה קורס לגינקולוגים, אז הלכתי לקורס של רופאי שיניים") ולאחר קבלת התעודה הנדרשת החלה לפעול להקמת מרפאה שעומדת בתקנים וברגולציה המתאימה. "לשמחתי, בן זוגי המדהים, שהוא ביוכימאי שעבד במעבדות הרבה מאוד שנים בתחום הרגולציה, עזר לי בשיפוץ הנדרש במרפאה ששכרתי. הוא, יחד עם קבלן של מרפאות שיניים, התקין את כל הציוד הנדרש, התאים את מערכת האוורור ודאג לעמידה בכל התקנים הנדרשים בישראל".
גז הצחוק, או בשמו המקצועי חמצן דו־חנקני, הורכב לראשונה בשנת 1772 והוכנס לשימוש כחומר מאלחש ברפואת השיניים בשנת 1844. שימושים נוספים בו בתחום הרפואה ניתן למצוא כיום גם בחדרי ניתוח כחלק מהרדמה מלאכותית, בחדרי לידה או לשיכוך כאב והרגעת ילדים בפרוצדורות כואבות. מחקרים מדעיים הוכיחו את יעילותו בהפחתת תחושת לחץ וכאב בהליכים רפואיים, כולל בפעולות גינקולוגיות. "המחקרים מראים שגז צחוק יעיל באותה מידה כמו מורפיום אבל כרוך בפחות תופעות לוואי", אומרת ד"ר בראונשטיין, "גם בתהליכים מורכבים כמו היסטרוסקופיה".
בענף הגינקולוגיה בארץ מציעים את גז הצחוק רק בזמן לידה?
"כן, אבל רק בחלק מבתי החולים. לי למשל לא הציעו אותו במהלך שתי הלידות שלי".
באילו טיפולים גינקולוגיים אפשר לדעתך להיעזר בגז הצחוק?
"זה יכול להתאים לבדיקת פאפ, אולטרסאונד וגינלי, הכנסה והוצאה של התקנים תוך־רחמיים, בדיקת ביופסיה מחלל הרחם ועוד".
איך זה מתבצע?
"נותנים את הגז לפני תחילת הטיפול כאשר מעלים בהדרגה את האחוז שלו על מנת להגיע למינון אפקטיבי, המאפשר הרפיה ותחושה נינוחה. המטופלת ממשיכה לשאוף את הגז כדי לשמר את התחושה לאורך כל הטיפול ובסיומו מורידים אותו בהדרגה עד היעלמות הגז מהגוף תוך כמה דקות. בעיקרון המינון הוא תלוי אדם, כשבסופו של דבר המטרה היא להשתמש במינון מינימלי. מחקרים בארצות-הברית מדברים על מינון של 50% גז צחוק ו-50% חמצן, אבל אם אישה מרגישה בנוח עם מינון של 40% - אין סיבה להעלות מעבר לכך. עלייה איטית והדרגתית במינון מונעת תופעות לוואי של בחילות וכאבי ראש.
"חשוב להדגיש שהגז ניתן על ידי מסכה המותקנת רק על האף, כך שאפשר לשוחח תוך כדי טיפול, המטופלת ערה לחלוטין ומודעת לסביבתה. משך השימוש בגז הוא למשך הבדיקה הגינקולוגית - סביב 15 דקות כולל העלאה והורדת המינון בהדרגה. כאמור, הגז מתפנה מהגוף תוך דקות ספורות. בסיום דרושה מנוחה של כרבע שעה לפני שהמטופלת יכולה לנהוג הביתה".
ניסית את הגז גם על עצמך?
"ודאי. ניסיתי אותו בקורס, שבו כולם מתנסים יחד. אבל התנסיתי גם ביום ניסוי מיוחד שעשיתי במרפאה החדשה שלי על עצמי ועל מתנדבות שהביעו הסכמה, בפיקוח של רופאת שיניים מומחית".
מה הרגשת?
"את תחושת הרוגע והרפיון, וכך גם הרגישו כל המתנסות האחרות ביום זה. זו הרגשה נעימה מאוד ובבדיקה גינקולוגית אחד הדברים החשובים ביותר הוא קודם כול להרגיש בנוח".
יש לך השערה כמה נשים באמת ירצו להשתמש בגז צחוק?
"בתור התחלה יהיו כל אלה שחיכו לפתרון: כל המטופלות שרוצות להחדיר או להחליף התקן תוך-רחמי ודוחות את זה המון זמן וכן נשים שסובלות מכאבים ביחסי מין, מופנות לבדיקות שונות וחוששות מהן. בעיקרון, כל מי שצריכה טיפול והפחד מכאב הרתיע אותה.
"אני חושבת שזה צריך להיות כלי שימושי, אבל לא כל בדיקה גינקולוגית מצריכה את זה. כל אישה צריכה לדעת מה נכון לה. גם אני באופן אישי זוכרת את עצמי בבדיקה גינקולוגית, שוכבת מכווצת ומחכה שזה ייגמר. גז הצחוק הוא לא פתרון לכולן, אבל לחלק זה יכול להיות פתרון מדהים".
מתי, אם בכלל, השימוש בגז צחוק ייכנס גם לקופות החולים?
"אני מקווה שזה יגיע גם לשם, אבל הדברים עובדים לאט יותר ברפואה הציבורית. כבר פנו אליי גינקולוגיות וגינקולוגים שהתעניינו בנושא ואני מנחה ומעבירה את כל המידע שצריך. יש היום הרבה יותר מודעות להתחשבות ורגישות לתחושות המטופלות, שזו כבר התקדמות לעומת הדור הקודם, ואני מקווה שזה ילך וישתפר. זה דורש השקעה, אבל בהחלט אפשרי".
ההשקעה מייקרת את הטיפולים?
"השקעתי הרבה מאוד בתשתיות ובציוד - במנגנון האוורור הנדרש, במכשיר מערבל גזים, בבלוני גז צחוק ובלוני חמצן, במד סטורציה ועוד. גם הגז עולה כסף וגם הציוד האישי לכל מטופלת. אני גובה 300 שקל תוספת תשלום לטיפול בגז צחוק ואני ממש מקווה שלאט-לאט המודעות תגדל ומה שאני מציעה יהפוך לסטנדרט במקומות נוספים. מגיע לנו, הנשים, טיפול שרגיש לצרכים שלנו".
לימור (שם בדוי), בת 54, הגיעה לטיפול במרפאה של ד"ר מיכל בראונשטיין עם התקן תוך־רחמי שלא הוציאה במשך 23 (!) שנה. "בהתחלה עוד נבדקתי כמו שצריך", היא מספרת, "אבל בעשור האחרון כבר חששתי ללכת. זכרתי את הכאב שהיה כרוך בהכנסת ההתקן וחששתי שיהיה קשה להוציא אותו ושאצטרך פרוצדורה מסובכת. ברגע שראיתי את הפוסט של מיכל בנושא, אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות שלי. הגישה שלה, בלי קשר לגז הצחוק, היא מרגיעה מאוד. היא מתעניינת ומעדכנת בכל מה שהיא עושה, הכול נורא מודע ורגוע. את לא שוכבת שם כמו עציץ. אומנם הרגשתי את הטיפול, אבל הרבה פחות בעוצמה, הכול היה יותר מעומעם. גם השימוש בספריי לידוקאין לאלחוש מקומי עזר כל כך. למה אף רופא לא הציע לי את זה מעולם?".
דנה (שם בדוי), בת 40, הגיעה למרפאה של ד"ר מיכל בראונשטיין אחרי שנים רבות של הימנעות מבדיקות גינקולוגיות, בעקבות חוויות קשות שעברה. "זה תמיד נורא כאב לי ואף פעם לא הרגשתי שזה הזיז למישהו. רופאים המשיכו בטיפול למרות שאני צורחת מכאב, וחלקם אפילו צעקו עליי שאני עושה את בכוונה, שאני מכווצת במקום להרפות. בגלל הכאב וחוסר הסובלנות הפסקתי פשוט ללכת לגינקולוגים.
"כשראיתי את הפוסט שהעלתה מיכל תחת הכותרת 'הגינקולוגית המשוגעת', הבנתי שיש כאן התייחסות אחרת. ובאמת, החוויה בטיפול הייתה טובה יותר. היא לא ביטלה אותי ואת החששות שלי, הרגשתי שהיא מבינה שיש נשים שהבדיקות מהוות עבורן חוויה טראומטית. זו הפעם הראשונה שהבדיקה לא כאבה לי, רק הדקירה הקטנה של בדיקת הפאפ. השינוי שמיכל עושה הוא מבורך, כי סוף־סוף נותנים תוקף לחוויה מושתקת של נשים שכואב להן בבדיקות או שחרדות מבדיקות, מכל מיני סיבות".
