8 צפייה בגלריה
''הייתי ילדה חרדית טובה ירושלים עם חצאית וגרבונים ווהפכתי לילדה אלימה''
(צילום: מירב לוי)
גדלתי בשכונת שמואל הנביא בירושלים. אני השנייה מתוך חמש אחיות, ההורים שלי חזרו בתשובה. הייתי ילדה חרדית עם חצאית וגרבונים, סקרנית ושובבה, אבל עדיין ילדה טובה ירושלים. בכיתה א' נפגעתי מינית ממורה בבית הספר החרדי שבו למדתי. בכל פעם שהוא ראה אותי יושבת לבד במדרגות, מחכה לאחותי הגדולה שתסיים את הלימודים ושנלך יחד הביתה, הוא ניצל את זה. זה היה פחד אימים. הפכתי לילדה אלימה, משכתי בשיער של ילדה שישבה לפניי עד שהיא הגיעה לרצפה. לא היה אכפת לי מכלום. ידעתי שב־12 בצהריים מחכה גבר גדול לעשות לי דברים כשאני יושבת לבד. רציתי שיעיפו אותי מבית הספר. הרגשתי שאני לבד בעולם, שאין מי שיעזור לי.
עוד כתבות למנויים:
"בגיל 11 נפגעתי בפעם השנייה. חזרתי לגור בבית אחרי שהייתי שלוש שנים בפנימייה. חשבתי שאני קשוחה. שכן זקן ופדופיל ניסה לפתות ילדות לעלות אליו הביתה. איתי זה הצליח לו. אחרי טיפול שעברתי, אני יודעת כבר להגיד שהמחשבה שלי כשהייתי ילדה הייתה 'נו, כבר חוויתי משהו כזה, והוא עוד משלם מאה שקל'. הוא היה יוצא לחדר המדרגות, מכחכח בגרון וזה היה הסימן שלי לבוא. אמא שלי אמרה פעם 'למה השכן תמיד נחנק ליד הקומה שלנו?'".
אבא שלי טבע בכינרת בגיל 29. הוא נסע עם קבוצת אברכים להתפלל בקברי צדיקים ולא חזר הביתה. הייתי בת תשע כשזה קרה וישנתי אצל סבא וסבתא, ההורים של אמא, שאהבתי מאוד. אני זוכרת את דודה שלי בלילה, עונה לשיחת טלפון, הופכת לחיוורת, נועלת נעליים ויוצאת בריצה מהבית. לא סיפרו לי כלום.
"בבוקר קמתי לבית ריק. ירדתי למטה לשחק ואז ראיתי את סבא וסבתא שלי מגיעים ונראים מוזר. הם סיפרו לי שאבא נכנס לשחות, בלע הרבה מים ועכשיו הוא בבית חולים. ביקשתי לחזור הביתה, אבל לא נתנו לי. התברר שבאותו הזמן הייתה הלוויה. בינתיים, הגיעו לבית שתי אחיות שלי. הקפנו את דודה שלי וביקשנו לדעת את האמת. היא גמגמה 'אבא, אבא'. קפצנו ואמרנו לה 'אבא מת?' היא ענתה שכן. יצאתי ורצתי לבית של ההורים של אבא ושם ראיתי את מודעת האבל. אמרתי 'הם משקרים. אבא שלי הלך לשוק והוא עוד מעט יחזור'. ישבתי וחיכיתי לו. המנחמים שראו אותי הכניסו אותי הביתה ואז סבתא שלי ראתה אותי והתחילה לצרוח. אני דומה מאוד לאבא שלי. פעם, כשהוא ניסה לחנך אותי והרביץ לי, אמרתי לו 'הלוואי שתמות'. כשהוא מת, הייתי בטוחה שזה בגללי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אחרי שהוא נפטר, עברתי לגור בפנימייה. זה היה מקום חרדי וקשוח והרביצו לי שם. ידעתי כבר מה השיטה. שוב התפרעתי ואמא שלי נאלצה להחזיר אותי הביתה.
"לפני כמה חודשים, כשהתחלתי לעבוד על תערוכת הצילומים שאני מציגה בה עכשיו, חיטטתי בחפצים של אבא שלי. רציתי לצלם משהו משם. התלבטתי בין קליע שנתקע לו בקסדה כשהיה לוחם בצבא ובין השעון שהיה עליו כשהוא טבע. אם מסתכלים על השעון מקרוב, רואים חול ושברים חזקים. יש לי געגועים לאבא".
עשיתי עיסויים. לא הבנתי לאן אני נכנסת עזבתי את הדת בגיל 14 ובגיל 18 עברתי לתל-אביב. חלמתי להיות מטפלת הוליסטית גוף-נפש. למדתי עיסוי ב"רידמן" ועבדתי בספא מסודר. ואז הגיעה תקופה שהמצב הנפשי שלי הפך להיות על הפנים. היו לי פלאשבקים מההתעללות שעברתי בגיל שש ובגיל 11. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני רוצה להתאבד, לפוצץ את הבית עם גז. דיברנו שעות בטלפון. היא הרגיעה אותי והלכתי לישון. התעוררתי ללכת למשמרת בעבודה ואיבדתי קשר למציאות. עליתי על האוטובוס, הסתכלתי על האנשים ולא הבנתי מה לעזאזל אני עושה על האוטובוס, איפה אני, איך מדברים, באיזו ארץ אני. זה היה התקף מפחיד. ירדתי מהאוטובוס והתיישבתי על המדרכה. התקשרתי לבוס בבכי, הוא אמר לי 'תחזרי הביתה'. אחרי שעה התקשרו ואמרו לי לא לבוא יותר.
"כבר באותו יום העליתי מודעה ברשת וכתבתי שאני עוסה עיסויים, כולל הרפיה, בדירה שלי. זו הייתה החלטה של רגע. באותה שנה יצאתי המון למסיבות ועשיתי המון סקס. כל יום שכבתי עם מישהו אחר, זה אחד התסמינים של פגיעה מינית. אמרתי לעצמי שאני גם ככה זונה, אז למה שלא אעשה מזה כסף. לא הבנתי לאן אני נכנסת.
"אני בחיים לא אשכח את השבוע הראשון שלי בזנות. זה היה נוראי. הבושה. מבחורה שלמדה ועשתה עיסויים מקצועיים פתאום לעשות ביד לגברים זרים. אחרי יומיים, זה כבר היה הכול. כבר לא היה אכפת לי. ויש את הפחד. פחד אלוהים זו לא מילה. כל פעם שאת פותחת את הדלת, את לא יודעת מי יעמוד שם.
"אני לא זוכרת את הפנים של הלקוחות, הם מטושטשים לי. זה כאילו יש להם מסכה לבנה על הפנים. מישהו היה יכול להגיד לי 'שבוע שעבר שכבת איתי והיה כיף' ואני אגיד 'וואלה, טוב, אם אתה אומר'. את הרגש אני זוכרת, את התחושה של השנאה העצמית. לא יכולתי להסתכל על עצמי בראי. כשהלקוח מעלייך זו תחושה שהנשמה שלך מתפוצצת. הנשמה עוזבת אותך ויוצאת החוצה מהכאב.
"בצילום הזה אני עומדת עם הגב למצלמה. הידיים שלי מאחור, משולבות זו בזו. אני קשורה, כבולה, לא יודעת מה לעשות. אני אבודה. סימני האודם על הגב הם הצלקות הנפשיות שלי".
האלכוהול נכנס לחיי כבר בגיל 14. כשהתחלתי לקבל לקוחות זה הפך ללשתות כל יום בקבוקים. בירה, ערק, וויסקי. מה שזה לא יהיה. עד גיל 31, לא עשיתי סמים. אבל כל לקוח שני שבא רוצה שיהיה כיף יותר ושתהיי פתוחה יותר, שואל מה בא לך ועושים פס. זה קריסטל, זה קוק. את כל הזמן על משהו. הייתי במצב מעורפל לגמרי. את עושה כי אי-אפשר בלי, את מתאבנת, נהיית קפואה. בלי החומרים, את לא יכולה לסבול את זה דקה. את המגע, את הריח של הפה, את זה שמישהו מעלייך. זקן בן 70 שהיה יכול להיות סבא שלך. ולכל לקוח יש בקשות מפה ועד להודעה חדשה. כל חצי שעה את משחקת משהו אחר. פעם את מתעללת, פעם מתעללים בך. פעם את המאהבת ופעם הזונה. הייתי נורא כנועה. היה אפשר לבקש ממני הכול, לנצל אותי, לעשות ממני הכול. הרגשתי בובה. לא הרגשתי כלום. הניתוק כל כך מוחלט.
"היו לי בממוצע חמישה או שישה לקוחות ביום, לפעמים היו גם שמונה. אחרי שסיימתי לעבוד, קודם כל, מקלחת. לקרצף ולקרצף, שהריח יֵרד ממני. אבל הוא לא עובר, הריח שלהם. הוא נדבק, לא משנה כמה את מתקלחת וכמה בושם תשימי.
"בהתחלה, כשהיה לקוח חמוד ונחמד, נתתי לו להישאר עוד כמה שעות. היינו יושבים בסלון וצוחקים. ואז הבנתי שזו הטקטיקה שלהם. יש לו זיונים חופשי עם מישהי חופשייה וליברלית שעושה הכול, ואז כשהוא מתקרב אליי זה בחינם. לפעמים גם שילמתי עליהם במסעדות. הרגשתי שזה כסף מטונף שאני רוצה להעיף ממני. אבל אז ראיתי שאני מאבדת כסף. זה היה רגע של התפכחות: הם לא חברים שלך, לא אכפת להם ממך. זה עוד אחד שניצל אותך. עשיתי קאט. משם, אתה רוצה לדבר איתי על משהו? תקבע תור.
"חשבתי שאני אמות בזנות, שאין לי עתיד ואין לי תקווה. הרבה חברות שלי מתו, הן התאבדו או מתו ממנת יתר. במה אני שונה?
"המשפחה שלי חשדה בעיסוק שלי. הם ידעו שאני עושה עיסויים, הטלפון שלי כל הזמן צלצל כשהייתי איתם, אבל הם לא שאלו שאלות. אחרי חמש שנים, מי שהיה חבר שלי אז היה אלים ורצה להעניש אותי. הוא כתב בקבוצה המשפחתית של האחיות, 'מירב עוסקת בזנות'. לא הפלתי אף אחת מהרגליים. אחות אחת ניתקה איתי קשר, אמרה שהיא לא רוצה שהבנות שלה יהיו בסביבה שלי. שאר האחיות אמרו 'אנחנו איתך באש ובמים. יום יבוא ותצאי מזה'".
הציעו לי לעשות קורס הום-סטיילינג ב"המכללה", בית ספר חברתי שמעביר קורסים לנשים בזנות. ואז הם יצאו בקמפיין של גיוס כספים וביקשו ממני לעשות סרטונים בסלולרי שלי, שבהם אני מתעדת את החיים שלי. המורה שלי לצילום בפרויקט, לואיז (גרין, צלמת ועורכת, ת"ב), אמרה לי, 'מירב, את מוכשרת מאוד ואני רואה אותך בתערוכות'. הסתכלתי עליה ואמרתי 'גברת, אני בזנות, אני אלכוהוליסטית, אני עושה סמים. מאיפה הבאת את זה?'. היא ענתה לי 'חכי תראי'. היא הביאה לי מצלמה מקצועית שלה כדי שאוכל לצלם. זה היה אחרי יום שעבדתי בו ושהיה אחד הקשוחים - שמונה לקוחות אחד אחרי השני, מלא טלפונים, מלא שאלות, 'את עושה את זה?' 'את עושה את זה?' יצאו לי קרניים. התפוצצתי כבר. יצאתי מהבית עם המצלמה, בלי מקלחת ובלי כלום, עם הבגדים של העבודה. אמרתי לעצמי שלפני שאני הולכת להתאבד, אני מצלמת. הדלקתי את המצלמה וראיתי את הפוקוס שלי מתחיל להתחדד. אני לא רק מקליקה, אלא מחפשת על מה להקליק. צילמתי את הרחוב, את הפארק ליד הבית, ילדה קטנה שמתנדנדת. התחושות התחילו להירגע. פתאום הצלחתי להבין כמה כוח יש למצלמה. מאז, התחלתי יותר ויותר לצלם. הרגשתי שיש לי עתיד, שיש לי כיוון, שיש משהו שמגניב לי את המוח ואת הנשמה. התאהבתי במצלמה. לקוחות קבועים ידעו שאני לומדת צילום. היה אחד שהיה לו פֶטיש של עבד ורצה שאצלם אותו ככה. לא הסכמתי. המצלמה קשורה לחיים האישיים שלי ולא לזנות, היא משהו טהור. אל תלכלך לי אותה".
בשיא ההתלהבות סיפרתי לעובדת הסוציאלית שליוותה אותי שזהו, אני הולכת ללמוד צילום, אבל היא אמרה שמקום הלימודים לא ייתן לי להגיע כשאני בסאטלה. לפגישה איתה הגעתי סאחית, אך כבר תכננתי שאיך שאני יוצאת ממנה לרחוב אלנבי שמפוצץ אלכוהול, אני קונה שתייה. אבל כל כך רציתי ללמוד, אז התחלתי לחפש מרכז גמילה. חבר הציע שניסע למסיבת טבע פצצות. אמרתי - יאללה, מתאים. היה שם את כל הסמים והאלכוהול שיכולים להיות. חזרתי עם כאבי ראש מטורפים וצד אחד של הפנים שלי התנפח לגודל כדור בייסבול - זיהום בבלוטת הרוק. אושפזתי לשבועיים בבית החולים וכך הפסקתי לשתות. חזרתי הביתה גמולה ואמרתי: אלוהים נתן לי מתנה.
"אני לא יכולה לתאר איזה כאב זה לשכב סאחית עם לקוח. זה כאילו מנתחים אותך בלי הרדמה. הייתי מקבלת התקפי חרדה מטורפים תוך כדי האקט ועדיין לא נוגעת באלכוהול. כמה שזה כאב, הייתי חדורת מטרה.
"פעם בשבוע, הייתי ביום לימודים. סגרתי את הטלפון, לא דיברתי עם לקוחות. גם אחרי הלימודים, הייתי עם עצמי. מכינה שיעורי בית, הולכת לצלם. זה היה יום שאף אחד לא נוגע בי, יום קודש בשבילי. הייתי בהיי טוטלי מהלימודים. למדתי על אמנות ואמנים וטכניקות בצילום ופתאום לחזור להיות זונה שבר לי את הלב.
"כשהתחילה הקורונה אמרו לכולם לסגור את העסקים וסגרתי גם אני. קיבלתי את זה בברכה שאני אנוח שבועיים. כשקבעתי עם הלקוח הראשון כשחזרתי לעניינים, סגרתי את הטלפון ואמרתי 'איזה יופי, אני קובעת לעצמי פגישת אונס'. התקשרתי ללואיז ובכיתי לה את החיים. לא ידעתי מה לעשות. אם אני עוזבת, אין לי שקל. מצד שני, אני מרגישה שאני נגמרת מבפנים. יום למחרת, מתקשרת אליי איריס (שטרן לוי, ת"ב), מנכ"לית המכללה ושואלת אותי 'את רוצה לצאת?'. עניתי לה שכן, מאוד. היא אמרה לי שאם אני נותנת לה מילה, היא תעזור לי. הסכמתי. עזרו לי כספית ועמותת 'לא עומדות מנגד' עזרו לי עם אוכל. יש לי מילה בסלע, התחייבתי, אבל זו הייתה מלחמת עולם. כל בוקר הייתי קמה ואומרת 'זהו, אני חוזרת לעבוד'. חשבתי לשמור כמה לקוחות בצד, שאתפרנס בשושו. לא לוותר על 2,000 שקל שעשיתי כל יום, על העצמאות שלי. פחדתי להיות ענייה. היו גם פלאשבקים שאת בטוחה שאת עדיין שם. עברתי חודש עם עצמי ועם אלוהים. כשתהיתי מה אעשה בלי כסף, שמעתי תשובה 'את לא רוצה עוד דברים חוץ מכסף? יש בך כישרונות ויכולות'. אחרי כמעט עשר שנים בזנות, מגיל 32, זו הייתה תקופה של פסח והחלטתי לצאת מעבדות לחירות. ביקשתי מחברת הסלולר לנתק את הקו של העבודה. כשהתקשרתי למספר שלי ושמעתי 'לא זמין' צרחתי מהתרגשות".
בפעם הרביעית שאמא שלי שאלה אותי למה אני לא חוזרת לעבוד בעיסויים, אחרי שסיפרתי לה שאין לי כסף לאוכל ושאני רושמת במכולת, אמרתי לה, 'את תמימה, כפרה עלייך. זה לא היה באמת עיסוי. זה היה סקס בתשלום'. סיפרתי לה איך נכנסתי יותר ויותר לבוץ. היא אמרה לי 'את רוצה להגיד לי שהפסקת הכול?'. אמרתי לה שכן, שאני מעדיפה לרעוב ולא לעבוד בזה יותר. היא אמרה לי שאני הגאווה שלה. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא לתערוכה והיא אמרה 'ברור. הבת שלי אמנית'. היא בטח תבכה כשתראה אותה. גם האחיות שלי יבואו.
"בתערוכה שלי, שנקראת 'עומדת לפניך', יש כ-60 תמונות. היא מוצגת במסגרת תערוכה בינלאומית של עמותת PHOTO IS:RAEL. כשאני חושבת על זה שאנשים יבואו לראות את הצילומים שלי, אני לא נושמת מהתרגשות. לא אכפת לי כבר שכולם יֵדעו שעסקתי בזנות. כבר לפני שנה התחלתי לספר. הרגשתי שאני כבר בוערת, שאני חייבת להוציא את זה. אני מתביישת, אבל זה לא מה שיעצור אותי. מה שכן, אני לא רוצה שהם יגידו 'ראינו תערוכה של שורדת זנות', אלא 'של מישהי שיצאה מזנות'. אני לא סובלת את הביטוי 'שורדות זנות'. שורדת זו מילה נורא קשה ומשפילה. זה נחות.
"היום, בגיל 44, אני גרה ברמת-גן, מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי אחרי שהוכרתי כנכה נפשית על רקע פוסט-טראומה ועושה עבודות פרילאנס של אדמיניסטרציה וקידום ברשתות של העמותה (פוטו ישראל). אני מקווה שבעקבות התערוכה אוכל להתחיל לעבוד כצלמת. אני רוצה לצלם הכול - נשים, ילדים, משפחות, אירועים. רק לא גברים".
הצילומים של מירב לוי יוצגו במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי העשירי של PHOTO IS:RAEL שמתקיים במתחם מרכז ענב בתל-אביב עד 3.12, לצד צילומים של צלמים אחרים, מהארץ ומחו"ל
