פרופ' זהבה סולומון (74) לא האמינה למראה עיניה כשישבה בביתה שבהרצליה ב-7 באוקטובר וצפתה בטלוויזיה. "מי חשב ש-50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים נראה ישראלים מתחננים לבואה של עזרה שלא מגיעה, שלא לדבר על מה שהתברר בהמשך".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ההשוואה למלחמת יום הכיפורים לא מקרית. סא"ל (במיל') סולומון, פרופסור אמריטה באוניברסיטת תל-אביב, כלת פרס א.מ.ת ופרס ישראל, יזמה והובילה מחקר ייחודי בתחום פדויי שבי, שהחל בצה"ל ב-1991 והמשיך עד 2020, במטרה להעריך את מצבם הנפשי, הגופני והתפקודי של מי שנפלו בשבי במלחמת יום הכיפורים. גם כיום היא נחשבת אוטוריטה בתחום.
למה יזמת את המחקר ב-1991, כמעט 20 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים?
"הייתי אז ראש ענף מחקר במחלקת בריאות הנפש בחיל הרפואה. התפקיד שלי היה מעין 'מודיעין' להערכת הצרכים הנפשיים של חיילים. תשע שנים קודם לכן, כשהתגייסתי לשירות קבע, עשיתי מעקב ארוך אחרי הלומי הקרב ממבצע 'שלום הגליל' (מלחמת לבנון הראשונה) ונשותיהם. התברר שהלומי קרב כקבוצה מצויים בסיכון גבוה להפרעה פוסט־טראומטית ולשורה ארוכה של בעיות פיזיות ונפשיות. מתוך זה עלתה אצלי המחשבה שמי שנפלו בשבי מצויים בוודאות בסיכון גבוה, כי הם היו נתונים בלחצים קשים יותר מלוחמים שלחמו בשטח".
איך התבצע המחקר על פדויי השבי?
"הזמנו ארבע קבוצות מלוחמי מלחמת יום הכיפורים: הלומי קרב, פדויי שבי, בעלי עיטורי גבורה וקבוצת ביקורת – לוחמים 'רגילים'. הערכנו את מצבם הנפשי, הרפואי והתפקודי, ומצאנו שגם הלומי הקרב – אבל בעיקר פדויי השבי - סובלים מנזקים בריאותיים פיזיים ונפשיים יותר מהקבוצות האחרות. לכן המשכנו את המעקב אחרי פדויי השבי לאורך ארבעה עשורים. זימנו אותם אחת לתקופה, עד שנת 2020. התברר שהם סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית בעוצמה ובהיקף גדולים יותר מלוחמים שלא נפלו בשבי, אבל לא רק ממצוקה נפשית גבוהה, אלא גם מהזדקנות מוקדמת – מה שהתבטא במראה, בתחושה, בסגנון החיים. ואז החלטנו לבדוק גם מדדים ביולוגיים".
מה גיליתם?
"שגם באלה הם זקנים יותר וגם תוחלת החיים שלהם קצרה יותר. 35 שנים אחרי המלחמה ההיא מצאנו שמהקבוצה הזו נפטרו פי ארבעה יותר מאשר אנשים מהקבוצות האחרות, שהיו דומים להם לפני המלחמה אך לא נפלו בשבי. את השפעות השבי אפשר להמשיל לסרטן: יש להן הרבה גרורות והרבה ביטויים. האנשים האלה סובלים מנזק נפשי ופיזי רב פנים".
"ידוע שכשגברים ונשים נחשפים לאותם אירועים טראומטיים, נשים מועדות יותר לפתח הפרעה פוסט-טראומטית"
מה היה הדבר הכי בולט בתחושות שלהם?
"הבנו שלא סתם קוראים למצב 'נפילה' בשבי. האנשים שחזרו מהשבי חוו משבר לא רק נפשי-תפקודי, אלא גם חברתי. הם הרגישו אשמים באסון שקרה להם. תרמה לזה גם החברה שהסתכלה על מי שנפלו בשבי כעל 'נפולת של נמושות'. היחס עם שובם היה נורא. הם הרגישו שעדיף היה מותם מנפילתם בשבי. במהלך המפגשים איתם התברר שחלקם, שהכירו בנות זוג אחרי שובם מהשבי, לא סיפרו להן שהיו שבויים בעבר, וגם לא לילדים שלהם. באווירה כזו היה ברור שהצבא לא יזם פנייה אליהם ולא הציע טיפול כלשהו, והיו שנים רבות של שתיקה והשתקה, שכאמור, באיזשהו מקום, גם פדויי השבי עצמם תרמו לזה כי חשו אשמים".
את יכולה להצביע על נקודת מפנה בגישת הציבור לשבויים?
"ב-2004 יואב בן דוד, שהיה שבוי בסוריה, יצר את הסרט 'ערים בלילה', שסדק את מעטה השתיקה, והוקמה עמותת 'ערים בלילה'. במקביל שכנעתי את ראש אגף השיקום דאז, צ'יקו אורן ז"ל, ליזום פנייה לכל פדויי השבי בהצעה לעבור הערכה נפשית ורפואית ולקבל הכרה וטיפול. חלק ניכר פנה, אבל לא כולם. מאז ועד היום, אגב, עדיין יש פדויי שבי שמנהלים מאבק משפטי מול אגף השיקום להכרה בנזקים שהשבי גרם להם".
באפריל 2020, 46 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, החליטה לחזור ולחקור את מצבם של פדויי השבי. "רציתי לבדוק איך השפיעו עליהם הסגרים בקורונה, כי ידוע שבסיטואציות שמזכירות את הטראומה יש החרפה אצל מי שחוו חוויה דומה, זה מחזיר אותם לחוויה הטראומטית הראשונית".
מה היו המסקנות?
"שאכן הייתה עלייה במצוקה. כדי להתמודד איתה, אנשים שלא פנו בעבר לאלכוהול ולסמים קלים החלו להשתמש בהם".
בסוף 2023, לאחר שהתברר כי 251 ישראלים נחטפו ונשבו בידי חמאס ולקראת שובם של חטופים ארצה, הוציאה המועצה הלאומית לפוסט־טראומה, שבה חברה פרופ' סולומון, הנחיות לקליטת החטופים שחזרו משבי חמאס.
אחת ההנחיות שלכם הייתה להניח לחטופים ולהמעיט את השתתפות התקשורת סביב השיבה. האם זה עמד במבחן המציאות?
"הפעם, בשונה לגמרי מ־1973, הייתה קבלת פנים אוהדת מאוד של הציבור וגם של הממסד. המטפלים בבתי החולים עשו מה כל שיכלו כדי לגרום לשבים תחושה של רצויים. עם זאת, הפעם הנסיבות מאוד מורכבות. ב־1973 נשבו רק חיילים, ומשפחותיהם קיבלו אותם. החטופים הפעם חוזרים למציאות כאוטית: אין בית, הקהילות בעצמן פגועות, אצל חלקם המשפחות לא נשארו שלמות. מול התחושה הכללית, שרוב הציבור תומך ורוצה בשובם של אלה שנותרו בשבי, עדיין הממסד מדבר בשני קולות ויש תחושה של הפקרה. טרם בדקנו את ההשפעה על אלה שחזרו מהשבי של 'חרבות ברזל', אבל ברור לנו שהפעם הבעיות אחרות לגמרי".
אפשר לשער שגם חטוף ששוחרר ורוצה לחזור להיות אדם פרטי מוצא את עצמו בקונפליקט בין הרצון לחזור לשגרת חייו, ככל האפשר, ובין הצורך להמשיך להופיע בציבור ולהיאבק למען חבריו שנותרו בשבי.
"אכן, קיים קונפליקט בין הרצון לחזור להיות אנשים פרטיים ובין הדחף והצורך להשמיע קול, להופיע בתקשורת ולהילחם על השבת החטופים שנותרו בשבי. כל אחד עושה מה שהוא מרגיש לנכון, ואפשר בהחלט לראות שונות בין האנשים והמשפחות – הכול לגיטימי".
מאז תחילת המלחמה התבקשה סולומון לייעץ לבתי חולים שקלטו את השבים. "מה שברור זה שיש צורך גדול ברציפות של טיפול בכל חטוף שחוזר, הן נפשי והן גופני במידת הצורך. האתגר הגדול הוא, בין השאר, גם גיאוגרפי, כי האנשים עוברים אזורי מגורים, ורצוי ככל האפשר שיהיה קשר רציף בין הגורם המטפל ובינם – שתהיה להם כתובת מהימנה במקרי מצוקה".
אני מבינה שלא בדקת זאת מחקרית, אבל מניסיונך המקצועי, למי קל יותר להתמודד, לאלה שפועלים או לאלה ששותקים?
"קשה להגיד, אין דפוס שמתאים לכולם. בדרך כלל, בסיטואציות קשות, כשאדם יכול לפעול, זה עוזר לו עצמו. אבל אם הפעילות לא מביאה לתוצאה המקווה – מפח הנפש נורא. בין אקטיבי לפסיבי – כל אחד יודע מה נכון לו יותר. לכן צריך לכבד כל אחד וכל דרך התמודדות – שאגב, יכולה גם להשתנות – ולאהוב אותם ככל האפשר. זה המעט שאנחנו כחברה יכולים לתת להם, אם איננו יכולים לשנות את המהלכים הגדולים".
3 צפייה בגלריה
האחים אור ויגיל יעקב משתחררים משבי חמאס. ''אין תשובה חד משמעית אם קשה יותר לצעירים או למבוגרים''
(צילום: צילום מסך)
מי מצליח יותר להתמודד עם השלכות השבי, צעירים או מבוגרים?
"יש גורמים רבים שמעורבים בכך ואין תשובה חד־משמעית. גיל הוא משתנה חשוב, אבל חשובות לא פחות הן הנסיבות של האירוע הטראומטי והנסיבות שאחריו. למשל, בנושא בני הנוער שנשבו וחזרו – תלוי אם היו לבד בשבי, אם היו עם מבוגר שסמכו עליו, וחשוב מאוד מה קורה בסביבה הקולטת, אם חזרו לסביבה כאוטית של אובדן או לסביבה חמה".
סולומון טוענת שכשגברים ונשים נחשפים לאותם אירועים טראומטיים, נשים פגיעות הרבה יותר, בעיקר נפשית. "במהלך האינתיפאדה בדקה קבוצת המחקר שלי גברים ונשים שנחשפו לפיגועי טרור ומצאנו שנשים היו פגיעות נפשית פי שבעה מאשר הגברים, למרות שגברים נחשפו יותר, והייתה להן יותר הפרעה פוסט-טראומטית. זה תואם את הנתונים המוכרים מהספרות המקצועית, שנשים יותר פגיעות ומועדות יותר מגברים לפתח הפרעה פוסט־טראומטית בתגובה לאירועים טראומטיים.
"אחד מגורמי הסיכון יכול להיות פגיעה מינית, ובארץ ובעולם יש תמיד חשש גדול לנשים בגלל הסיכון להיריון. אבל משבויים שראיינתי ידוע שהיו גם בחורים שעברו התעללות מינית, וזה עלבון צורב בשבילם. הם לא דיברו על זה מעולם, גם לא עם בנות זוגם".
ידוע ששבויים ששוחררו, כמו גם כאלה שניצלו ממסיבת "נובה", סובלים מ"אשמת הניצול". כלומר, מרגישים אשמים על שהם ניצלו ומקורביהם לא.
"'אשמת הניצול' היא חלק בלתי נפרד מחוויה טראומטית ומועצמת במקרים שבהם אנשים קרובים, למשל בני זוג, אולצו להיפרד. מדובר בתחושה של 'אין לי זכות לחיות כשהאדם הקרוב אליי סבל/ סובל ואני חופשי/יה'. זה קשה מאוד. מדובר בתחושה לא רציונלית, הרי היא או הוא לא ניצלו על חשבון האחר. להפך, לפעמים בן הזוג שנשאר מאחור עשה הכול כדי שתינצלי. הלב של החוויה הטראומטית הוא תחושה של חוסר אונים מול כוח הרסני גדול מאיתנו, שאנחנו מתקשים להתמודד איתו".
כשהיא נשאלת מה אנחנו, כחברה, יכולים לעשות כדי לעזור לחטופים ששבו, היא אומרת: "להיות אמפתיים, תומכים, ולהילחם על שובם של כל החטופים, כי זה כוחה של החברה: לא להשאיר אותם לבד, כי השארת משפחות החטופים לבד היא ההפקרה. עיקר העניין הוא טראומת הבגידה הראשונה, שבסיסה הוא הפקרת המדינה והצבא את האנשים לגורלם, וההמשך הוא תחושה של המשך ההפקרה, ולא פחות גרוע הוא שיש קולות בציבור של 'האשמת הקורבן'. זה נורא".
בואי נדבר על החיילים שנחשפים לחוויות קשות. האם יש הבדל בהתמודדות בין אנשי מילואים ובין חיילים סדירים?
"לא בדקתי את הנושא בימים אלה. בעבר לאנשי מילואים היה קשה יותר, מאחר שהם משאירים מאחור משפחות, מקומות עבודה ועסקים ונקרעים במעבר בין החיים האזרחיים לצבאיים. בעניין הזה, חד־משמעית הגיל לא משחק לטובת המילואימניקים. בנוסף, אצל החיילים הצעירים המודעות למוות ולפציעה קטנה יותר מאשר של המילואימניקים בעלי המשפחות".
איך שומרים על החוסן של משפחות המילואימניקים?
"זה סיפור מורכב ואתגר לא פשוט הן לבנות הזוג והן לחיילים. עם זאת, היום יש יותר מודעות לנושא מצד אנשי בריאות הנפש בצבא וגם באזרחות".
הדבר החיובי היחיד, כמעט היחיד, לדבריה, הוא המודעות שיש כיום בציבור גם לנזקים הנפשיים של הטראומה. "בעבר הגישה הייתה הרבה יותר ספרטנית. מונחים כמו פוסט-טראומה והלם היו שמורים לאנשים שהתייחסו אליהם כאל חלשלושים. היום מבינים שזו תוצאה בלתי נמנעת של התנסויות טראומטיות. לכן גם נותנים לאנשים האלה מקום לגיטימי יותר ונעשים הרבה יותר מאמצים להושיט להם עזרה. זו, לדעתי, נקודת האור בימים החשוכים והאפלים האלה. עם זאת, צריך לזכור שלא כל תגובת מצוקה היא בהכרח הפרעה פוסט-טראומטית, והרבה אנשים יצליחו להתגבר אחרי תקופה של מצוקה ולא יהיו פוסט־טראומטיים".
אז אולי כאן המקום להסביר מהי טראומה ומהי פוסט־טראומה.
"היום יש תחושה שכל החברה שלנו פוסט-טראומטית, וזה לא כך. כולנו מצויים בסיטואציה שהיא טראומה מתמשכת. יש איום על חייהם של רבים מאיתנו, יש חרדה גדולה מהצפוי לבוא, ואצל חלק מהציבור יש תחושה של חוסר אמון גדול בהנהגה. עם זאת, כשהצונאמי ייסוג, נראה בבירור מי קרס ומי עבר זעזוע חולף. חשוב להבין: חשיפה לטראומה מעלה את הסיכון להפרעה פוסט-טראומטית, אבל לא כל טראומה הופכת לפוסט-טראומה. פוסט-טראומה היא הפרעה נפשית הנגרמת כתוצאה מחשיפה לאירוע הטראומטי, וכוללת בין השאר תסמינים מובהקים. רוב האנשים שנחשפים לאירועים טראומטיים לא יסבלו בעתיד מהפרעה פוסט־טראומטית, גם אם סבלו ממצוקה תוך כדי האירוע".
איך אנחנו, כחברה, יכולים להתאושש מהטראומה שעברנו ועדיין עוברים?
"ההיסטוריה שלנו משופעת באירועים טראומטיים, ואם אנחנו חפצי חיים יש מקום להאמין שגם אחרי השבר הנורא הנוכחי תהיה התאוששות. זה מה שההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו".
