הפסיכיאטרית ד"ר ג'ודית אורלוף (71) הרגישה בילדותה כמו חייזר שאף אחד לא מבין ושרק ממתין לחללית שתיקח אותו חזרה לבסיס האם. כבת למשפחה יהודית שיש בה שני רופאים, ההתבודדות, החלומות בהקיץ והרגישות הגבוהה שלה לא התקבלו בברכה. הלחץ הגדול שהופעל עליה להיכנס לתלם, להיות קשוחה יותר ולפתח עור עבה יותר רק החריף את מצבה וגרם לה עוד בשנות נעוריה לחפש מפלט בסמים, לעבור תאונת דרכים שכמעט גרמה למותה ולהגיע לטיפול פסיכיאטרי שהוריה כפו עליה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רק כעבור שנים, כחוקרת במעבדות בתחומי הפסיכיאטריה (שחקרה את הקשר בין רפואה, אינטואיציה ורוחניות) באוניברסיטת UCLA, הצליחה להבין שה"מוזרות" שלה אינה הפרעה נפשית אלא תכונת אופי בסיסית שמשותפת לה ולעוד רבים וטובים - אמפתיה קיצונית, שמקשה מאוד את החיים, אך יש בה גם מתנה גדולה לעצמה ולאנשים סביבה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כיום היא מרצה קלינית באותה אוניברסיטה שבה עבדה כחוקרת. לרגל צאת ספרה "מדריך ההישרדות לאמפתים" בעברית (הוצאת אופוס) היא העניקה לנו ריאיון בלעדי, שבו תיארה בפתיחות עד כמה קשה לאמפתים להסתדר בעולם הכאוטי שלנו, אילו אסטרטגיות הישרדות הם יכולים לאמץ, ואיך הם יכולים להפוך את לימון הרגישות הגבוהה שלהם ללימונדה מעוררת השראה.
1 צפייה בגלריה
''האמפתים נשרפים מבפנים, אכפת להם יותר מהסבל בעולם''. ד''ר ג'ודית אורלוף
(צילום: Bob Rhia)
"לאמפתים יש מערכת עצבים תגובתית ביותר", מסבירה ד"ר אורלוף. "זה כאילו שאנחנו מחזיקים משהו ביד שיש בה 50 אצבעות ולא רק חמש. בשונה מאמפתיה רגילה - הבנה של רגשות האחר - אנחנו, האמפתים, בעצם חשים בגופנו ממש את הרגשות של אנשים אחרים, את האנרגיה שלהם ואת התסמינים הגופניים שהם חווים, בלי המסננים שרוב בני האדם מצוידים בהם. אין לנו חומות הגנה".
כלומר, סף רגישות גבוה מדי?
"לאמפתים יש חלק מהתכונות של אנשים רגישים מאוד, כפי שהגדירה הפסיכולוגית האמריקנית ד"ר איליין ארון, אבל זה מועצם עוד יותר. אנחנו מסוגלים לחוש גם באנרגיה עדינה וסופגים אותה ממש לגופנו, וזו תופעה שבדרך כלל לא מאפיינת אנשים רגישים מאוד. לעתים קרובות קשה לנו להבחין בין חוסר הנוחות של הזולת ובין זה שלנו עצמנו. אמפתים גם חווים התנסויות אינטואיטיביות ורוחניות עמוקות יותר מאנשים רגישים מאוד. בסופו של דבר אמפתים הם ספוגים רגשיים הסופחים אליהם הן את המתח והן את השמחה שבעולם ולכן מועדים לחוש תשישות ועומס יתר חושי".
עומס יתר שנדמה שרק הולך ומתעצם בשנים האחרונות עם אירועים עולמיים כמו מגפת הקורונה.
"אין ספק. העולם נעשה הרבה יותר משוגע. בזמן המגפה ניהלתי קבוצת תמיכה בפייסבוק וראיתי עד כמה האמפתים נשרפים מבפנים. אכפת להם יותר מדי מהסבל הרב, ומקרי המוות כמובן החמירו את מצבם. הייתי צריכה ללמד אותם שאי־אפשר לתקן את כל העולם, שאפשר לאהוב ולהיות אכפתי בלי להישרף".
ההכרה של אורלוף ברגישות היתר של עצמה, לצד ההתעמקות בשדה המחקרי בתחום והטיפול בקליניקה פרטית באנשים רגישים ביותר, מיצבו אותה ככוהנת הגדולה של התחום. "התשוקה העזה שלי לנושא היא גם מקצועית וגם אישית, כמובן, כי נאלצתי לפתח אסטרטגיות להתמודדות עם האתגרים הכרוכים בהיותי אמפתית בעצמי. חשוב לי להעביר את זה הלאה, כי העולם צריך יותר אמפתים בתוכו, אבל האמפתים צריכים לדאוג קודם לעצמם כדי לבטא את האיכויות שלהם".
עשית בחייך האישיים בחירות אמיצות, בין היתר לא נישאת ולא הבאת ילדים לעולם. איך זה מתקשר לאופי האמפתי?
"היו לי מערכות יחסים ארוכות שבהן חייתי עם בני זוג, אבל מעולם לא התחתנתי כי עמוק בתוכי חששתי להרגיש לכודה במערכת זוגית שתרמוס את הצרכים הייחודיים שלי. אגב, מחקרים מראים באמת שלאנשים רגישים יש סיכויים גבוהים יותר להיות רווקים, גרושים או פרודים, ושסביר פחות שיהיו נשואים. בכל מקרה, אם מעוניינים באינטימיות ובשותפות מעצימה, הדבר החשוב ביותר הוא לקיים שיחות אותנטיות על הצרכים הייחודיים כאמפתים. מעבר לזה, חשוב לשמור זמן להתבודדות ולהתרגעות ולחדד את צורכי המרחב הפיזי שלנו (כמו שינה בנפרד אם צריך).
"לגבי הבאת ילדים לעולם, לא קיבלתי ממש החלטה לכאן או לכאן, אבל הגעתי לנקודה שלא מצאתי מישהו מתאים והתרגלתי להיות לבד. אני חושבת שהורים אמפתיים יכולים להיות נכס לילדיהם אבל עם זאת חשוב לזכור שכל גורמי המתח הרגילים שיש בהורות מחריפים כשאתם אמפתים. מחקר מעניין שהתפרסם בכתב העת Health Psychology מצא שמערכת החיסון של הורים אמפתיים אינה במצב מיטבי והם סובלים מדלקתיות מערכתית ברמה קלה בשל הצורך להתמודד עם מצבי הרוח של ילדיהם. לכן להורים אמפתיים חשוב לאזן את עצמם על בסיס יומיומי, כמו להתחיל את היום בהכרת תודה, לקבוע כל יום כמה דקות לפחות של התבודדות והיטענות מחדש, רצוי בטבע, ובעיקר להקפיד על גבולות ברורים עם הילדים.
"היופי בהורות הוא שביכולתה לאמן אתכם לגלות חמלה עצמית בכך שתביעו את הצרכים שלכם, כגון 'אני צריכה לנוח' או 'אני צריכה לצאת להליכה כדי להירגע'. אגב, הספר הבא שלי הולך להיות ספר ילדים, שילמד על אמפתיה ויעזור גם להורים".
מדריך ההישרדות של אורלוף משופע בשאלונים ובתרגילים לאבחון עצמי של מידת האמפתיות שלכם ואסטרטגיות שונות שמסייעות להפסיק לקלוט מתחים ותסמינים גופניים של אחרים ולהגן מפני נרקיסיסטים ו"ערפדי אנרגיה" נוספים כהגדרתה. התייחסות מעניינת בספר בוחנת את מקומם של אמפתים בשוק העבודה ואיך הם יכולים לשרוד במרוץ הקרייריסטי.
אמפתים פשוט צריכים לחפש עבודה עם פחות לחץ?
"סביבת עבודה פחות לחוצה כמובן תסייע, אבל זה לא רק זה. אמפתים נהנים מעבודה שיש בה משמעות, שמסונכרנת עם הרגישויות שלהם, ולכן רבים מהם עובדים במקצועות הבריאות והטיפול. נוסף על כך, כדאי שיבחרו במקומות עבודה עם סביבה תומכת ופחות פוליטית ושיהפכו את שולחן העבודה שלהם לפינה מבודדת ומעלת אנרגיה, עם פרחים, קריסטלים או דברים מיטיבים אחרים".
מאילו עבודות כדאי להם להימנע ומה הכי מתאים להם?
"בגדול, כדאי להימנע מעבודות שבהן תכונותיהם כאמפתים לא יזכו להערכה - למשל בצבא, בתאגידים גדולים, באקדמיה, בספורט מקצועני ועוד. רבים מהמטופלים האמפתיים שלי מעדיפים להיות עצמאים ולהימנע מדלדול האנרגיה ומההצפה שעלולים לגרום עמיתים לעבודה, מנהלים ולוחות זמנים עמוסים. אם הם שכירים, הם שמחים לעבוד יותר מהבית ופחות מהמשרד. אמפתים רבים מוצאים ביטוי בעבודות יצירתיות כמו כתיבה, עריכה, משחק, מוזיקה ועוד. רבים גם משתלבים במקצועות הסיוע לזולת בגלל הלב הרחב שלהם - רפואה, סיעוד, פסיכולוגיה, טיפול ואימון. בכל עבודה שלא יבחרו, חשוב שיימנעו משחיקה ומתשישות באמצעות תכנון הפסקות בין פגישות, קביעת לו"ז ברור אך מאוורר, תרגול מדיטציות שמגינות עליהם מהסביבה והקפדה על תזונה מאוזנת שלא מדלגת על ארוחות".
המקצוע שבחרת לעצמך עונה על כל הקריטריונים?
"אני מצאתי את הייעוד שלי, כחוקרת, כאדם אמפתי, כמסייעת לאנשים אחרים. סדר היום שלי אמנם משתנה, אבל אני מקפידה על גבולות מוגדרים לעבודה, מנוחה והליכות בים, שמונה שעות שינה וכל מה שעוזר לי להיטען ולהטעין אחרים. אנחנו האמפתים בהחלט יכולים לפרוח, ואמפתיה היא המרפא בעיניי שהעולם זקוק לו".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
