אנני דיוק לא חלמה מעולם להפוך לשחקנית פוקר מקצוענית, להגיע לפסגה, לזכות באליפויות עולם, להתמיד בקריירה הזאת במשך 18 שנה ולקבל את הכינוי "דוכסית הפוקר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המסלול שלה הלך בכלל לכיוונים אחרים - לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת פנסילבניה וקריירה אקדמית שעמדה לפניה. אבל במהלך שנת הלימודים האחרונה שלה החלה לסבול מבעיות קיבה כרוניות שלוו בתחושת בחילה תמידית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היא אובחנה עם מחלת הגסטרופרזיס (תסמונת שיתוק הקיבה). בתחילה חשבה שתוכל להמשיך בלימודים ואז לטפל בבעיה, אבל המצב הלך והחריף עד שאושפזה בבית חולים כי לא הצליחה לעכל מזון כלל. מצבה החדש אילץ אותה לשנות כיוון ולחפש פרנסה במקום אחר, גמיש יותר.
השתלבות בעולם הפוקר, שאחיה כבר הצליח בו, נראתה כפתרון זמני מוצלח. ההצלחה שנחלה במשחק הקלפים המתוחכם סידרה אותה בחיים. ליתר דיוק, הפכה אותה לאישה עשירה, לאחר שסכום הזכיות שלה הגיע ללמעלה מ-4 מיליון דולר. אבל הפוקר לא רק הגדיל את חשבון הבנק שלה, אלא גם הוביל לקריירה הבאה שלה, שאותה היא מתחזקת זה עשור, כיועצת מובילה לקבלת החלטות.
הדינמיות הרבה, מהירות המחשבה ובעיקר הצורך לדעת מתי לעזוב את המשחק, הם בין הכלים החשובים שלקחה מעולם הפוקר ושילבה עם הידע הפסיכולוגי שלה. "ווינרים אמיתיים", היא כותבת ברב-המכר החדש שפרסמה בימים אלה, Quit - The Power of Knowing When to Walk Away, "הם לאו דווקא אלו שמתמידים ומתעקשים להמשיך. ווינרים עוזבים המון דברים בדרך, ורק ככה הם מצליחים".
ברבי-המכר שלה היא כותבת על המחקרים העדכניים בתחום קבלת ההחלטות ומנתחת את ההטיות הקוגניטיביות הרבות שמפריעות לנו לקבל את ההחלטות הנכונות.
בספרה החדש רוצה דיוק (57) לייצר הבנה טובה יותר של הכוחות שעובדים כנגד בחירות טובות: מה ומתי כדאי לעזוב, מה הסיבות שגורמות לנו להסס להסתלק ואיך אפשר לראות את העזיבה כמשהו חיובי. "אותו כבוד שנותנים להתמדה, נחישות ודבקות במטרה (Grit) צריך לתת גם ליכולת לעזוב (Quit) דברים שכבר לא עובדים נכון עבורנו", היא כותבת.
"Quit ו-Grit הם בעצם צדדים שונים של אותה החלטה בדיוק. למעשה, אם הייתי צריכה לצייד מישהו בכישור אחד כדי להפוך למקבל החלטות טוב יותר, הייתי בוחרת בעזיבה בזמן, כי האופציה לעזוב היא שמאפשרת לנו להגיב למציאות המשתנה בחיינו. עזיבה לא מאיטה את ההתקדמות שלנו אלא דווקא מזרזת, כי אנו מדייקים את מה שנכון לנו".
בשנת 2013 הכלכלן סטיבן לוויט, מחבר הספר הפופולרי "פריקונומיקס" (יחד עם סטיבן דבנר), פתח אתר והזמין אנשים להיכנס אליו ולהטיל בו מטבע וירטואלי שיסייע להם להחליט בדילמה שאינם מצליחים להחליט עצמאית לגביה. זה כלל שאלות נוקבות כמו עזיבת תפקיד, מערכת יחסים או שינויים אישיים אחרים. 20 אלף איש קפצו על ההזדמנות הזו ולוויט עקב אחריהם במהלך חצי השנה שלאחר קבלת ההחלטה.
הנחת היסוד של לוויט הייתה כי מידת שביעות הרצון של זורקי המטבע מההחלטה תהיה זהה, בין אם היא כוללת עזיבה של משהו או הישארות, שכן הם היו בדילמה ובמצב של התלבטות צמודה, 50-50. אולם להפתעתו, הוא גילה בבדיקות שערך כעבור חודשיים וכעבור חצי שנה, שהאנשים שעזבו היו מאושרים יותר בממוצע מאשר אלו שנשארו, בין אם עזבו מרצונם או רק אחרי שהמטבע נפל.
"אם הייתי צריכה לצייד מישהו בכישור אחד כדי להפוך למקבל החלטות טוב יותר, הייתי בוחרת בעזיבה בזמן, כי היא מאפשרת להגיב למציאות המשתנה בחיינו. עזיבה לא מאיטה את ההתקדמות אלא דווקא מזרזת, כי אנו מדייקים את מה שנכון לנו"
לדבריו, "בעוד שההתלבטות נראתה לאנשים קשה וצמודה, זה לא היה כך בעצם. על פי מדד האושר של המשתתפים, עזיבה הייתה המנצחת הברורה. נראה לפיכך שאנשים לרוב עוזבים מאוחר מדי, בגלל הזהירות הרבה שנקטו בה".
דיוק מחדדת זאת לכלל אצבע: "אם אתם מרגישים שיש לכם התלבטות צמודה בין עזיבה להישארות, נראה שעזיבה היא הבחירה הטובה יותר. מצד שני, כדאי לזכור שאנשים שעוזבים בזמן לרוב ירגישו שעזבו מוקדם מדי, כי זה יהיה הרבה לפני שהם חוו את ההתלבטות בצורה מובהקת ועזה".
בנוסף, היא מונה חמש סיבות עיקריות לכך שקשה לנו כל כך לעזוב וחמש דרכים יעילות להילחם בחוסר הרצון לשינוי:
הדבר הראשון שחשוב להפנים, קובעת דיוק, הוא שהתמדה ונחישות להמשיך אינם תמיד דבר מבורך כל כך.
אחד הסיפורים המרתקים שהיא מביאה בספרה הוא של מטפסי ההרים ד"ר סטיוארט האצ'יסון, ד"ר ג'ון טאסק ולו קאסיצ'קה, שהגיעו ב-1996 עם משלחת מטפסים למרחק של שלוש שעות מפסגת האוורסט. למרות ההשקעה העצומה שלהם עד לאותה נקודת זמן - במאמץ פיזי, כספי וכלכלי - הם בחרו להסתובב ולרדת לנוכח סערה פתאומית שהחלה. אבל, ראש המשלחת, רוב הול הניו-זילנדי, בחר לזרז את הטיפוס ולהמשיך בו עד לפסגה. הוא מת בדרכו חזרה.
הול הוא הגיבור, גם אם הטרגי, שכולם זוכרים מהסיפור והוא נחשב עד היום לאחד מגדולי מטפסי ההרים. שלושת המטפסים הרציונליים לא זכו לתהילה בדפי ההיסטוריה.
דיוק: "הקושי לוותר גרם בעצם לכך שכולם שכחו שהיעד האמיתי בלטפס אל האוורסט הוא לא להגיע לפסגה, אלא לחזור בבטחה לבסיס ההר. אנו נוטים לחשוב רק על צד אחד בתגובה האנושית למצוקה - אלו שהולכים על זה בכל מחיר. מי שטיפס על ההר הפך לגיבור הסיפור. העוזבים הם הבלתי נראים. ואם לא מבחינים בקבלת ההחלטות של העוזבים, איך אפשר בכלל ללמוד מהם? וגרוע מכך, אם מבחינים בהם בכלל, פעמים רבות זה תחת נקודת מבט שלילית, כשהם מוצגים כאנשים שלא צריך להעריך, כפחדנים".
טיפ: התמדה צריכה להיות מוערכת כשהיא מופנית לדברים הנכונים. עזיבה היא לפעמים הדרך הטובה ביותר לכוונון מדויק יותר, לזכייה לטווח הארוך ולפעמים, כמו במקרה של האוורסט, פשוט כדי להישאר בחיים.
את ההטיה הקוגניטיבית החזקה ביותר שמונעת מאיתנו לעזוב, הפחד לאבד או "לבזבז" את כל מה שכבר השגנו לכאורה, חקרו רבות הכלכלנים זוכי פרס נובל, ביניהם פרופ' דניאל כהנמן וריצ'רד ת'יילר, שכינו את התופעה "שנאת ההפסד".
זה קורה לנו בחיי היומיום כשאנו חושבים על תפקיד שבו השקענו, זה קורה לחברות שמתקשות לעזוב פרויקטים, זה קורה למשקיעים שמתגלים כנבונים יותר בקניית מניות מאשר במכירתן.
דיוק: "אנשים מתחשבים במה שהשקיעו, כי הם חושבים באופן לא רציונלי שהדרך היחידה להתאושש או להצדיק את העלויות היא להמשיך. זאת אילוזיה קוגניטיבית שגורמת לאנשים להיצמד, במצבים שהם צריכים לעזוב. מה שבעצם צריך לעשות זה לראות את הערך העתידי של הדבר ולא את ערך העבר. במקום לראות את ההפסד, לשים דגש על הרווח העתידי שיכול להיות לנו מהשינוי בעקבות העזיבה".
טיפ: תוכלו לזהות אם אתן פועלות מתוך "שנאת הפסד" אם תענו בחיוב על משפטים כמו "אם אתפטר מהעבודה שלי, זה אומר שסתם בזבזתי שנים מהחיים שלי" או "אנחנו לא יכולות לפטר אותו עכשיו, הוא היה פה תמיד".
קבלו גיבורה חדשה לסיפור: התשוקה לוודאות. אנחנו רוצות לדעת מה צופן העתיד, והיצמדות לדבר שאנו כבר עושות, לכאורה מספקת לנו את זה. אבל גם כאן, כמובן, יש הטיה קוגניטיבית חזקה - הטיית הסטטוס-קוו, שאותה הציגו הכלכלנים וויליאם סמואלסון מאוניברסיטת בוסטון וריצ'ארד זקהאוזר מאוניברסיטת הרווארד. על פי מחקריהם, אנשים נוטים להיצמד מאוד למצב הקיים, גם אם האופציה הזו קשורה לערך צפוי נמוך יותר.
דיוק: "ההטיה הזו היא למעשה מצב שבו אנשים אומרים לעצמם שעדיף כבר השד שהם מכירים משדים חדשים. מעבר או החלפה של עבודה או תפקיד, מערכת יחסים או אסטרטגיה עסקית, נתפסים כהחלטה חדשה והחלטה שהיא אקטיבית. בניגוד לכך, אנחנו לא באמת רואות את הבחירה להיצמד לסטטוס-קוו כהחלטה בכלל. אבל החלטה לא לשנות היא גם החלטה. למעשה, החלטה אם להישאר או ללכת היא בהגדרה אותה החלטה".
טיפ: אחת הדרכים הטובות לשכלול יכולת העזיבה היא לא לקבל את המשפט - "אני לא מוכנה להחליט עכשיו" כמשפט הגיוני. בכל רגע בחיים יש לך בחירה אם להישאר או ללכת. חשוב להבין שמה שבעצם אומרים במשפט כזה הוא "נכון לעכשיו אני בוחרת בסטטוס-קוו".
אחד הדברים המפתיעים יותר בספרה של דיוק הוא הגישה שהיא מציגה לגבי הצבת מטרות. לכאורה, מטרה חדה וברורה היא דבר חיובי שמעורר מוטיבציה, אולם בפועל הצורך להגיע לקו הסיום עלול ליצור תחושה של הישג או כישלון בלבד. פעמים רבות הדרך מחייבת גמישות והיא מושגת רק על ידי היכולת להעריך מחדש בכל פעם את המצב, אותה יכולת שמאפשרת לנו לעזוב.
דיוק: "מטרות יכולות להגביר את ההטיות הקוגניטיביות ואת המחויבות שלנו להמשיך דווקא כשאנחנו צריכות לעזוב. הדרך הנכונה היא להגמיש את המטרות, וגם לקבוע בדרך אליהן מטרות ביניים, שיאפשרו לנו לזהות התקדמות בדרך גם אם לא הגענו למטרה הסופית".
טיפ: תכנון מוקדם יכול לסייע מאוד. הרעיון הוא לתכנן את המטרה עם תחנות ביניים, מעין נקודות עצירה לבחינת ההתקדמות ושביעות הרצון שלנו ולהגדיר נקודות אלו כ-Turn-around points. כדאי לשים אבני מבחן ברורות: אם עד תאריך כזה וכזה לא נשיג את הדבר המסוים הזה, צריך לעזוב ולא להמשיך הלאה.
העולם משתנה כל הזמן וגם אנחנו משתנות - ההעדפות שלנו, הערכים שלנו. עבודה שהתאימה לנו בשנות ה-20 לחיינו לא בהכרח תתאים לנו בגיל מבוגר יותר. הדינמיות והשינוי התמידיים מחייבים אותנו להעשיר כל הזמן את תיק העבודות האישי שלנו, בין אם בלמידה של תחומים חדשים, השתלבות בתפקידים חדשים בעבודה ועוד. ללא ההעשרה הזאת, הפחד מעזיבה גובר, האפשרויות נראות מצומצמות יותר ואנו ממשיכים לדבוק בקיים.
דיוק: "דווקא השינויים במהלך תקופת הקורונה ולאחריה גרמו לאנשים רבים לחפש אפשרויות אחרות, לבחון את הרצונות האמיתיים שלהם ולהעשיר את תיק העבודות שלהם. הרבה אנשים התפטרו מיוזמתם בעקבות החיפוש הזה, כי הבינו שהם לא נמצאים במקום הנכון להם. העזיבה הכפויה בתחילת תקופת המגפה, בזמן הסגרים, הקלה עליהם לחפש טריטוריות חדשות, כי הם הבינו שהדברים משתנים כל הזמן ומה שהם עושים עכשיו יכול להיות לא טוב עבורם בעתיד. כשיש יותר אפשרויות, כשיש תוכניות גיבוי, החסמים הקוגניטיביים נחלשים וקל יותר לעזוב ולשנות מצב".
טיפ: כדאי לחפש ולבדוק אפשרויות חדשות גם לפני שמאלצים אותנו לעשות זאת, וגם לאחר שמצאנו משהו שאנו רוצות לדבוק בו - כדאי להמשיך לחפש. לפעמים נגלה שתוכניות הגיבוי האלה יכולות להפוך לטובות יותר ממה שאנו עושות כיום.
