מה אתם עושים כשהילד שלכם חוטף התקף זעם? האם אתם מנסים להשתלט עליו? להרגיע? להעניש? האם אתם חושבים עמוק בלב מה לא בסדר איתו ואיך קרה בכלל שיש לכם ילד כזה?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אם משהו מזה נשמע לכם מוכר, קבלו את הגישה החומלת של ד"ר בקי קנדי (40), פסיכולוגית קלינית ואם לשלושה, תושבת מנהטן, שהמגזין "טיים" כינה "הלוחשת להורים המילניאלים". לדבריה, כל האפשרויות לגיטימיות - גם אנחנו וגם הילדים שלנו בסך הכול מנסים למצוא את הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אתגרי החיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בספרה "טובים מבפנים - מדריך להורה שהיית רוצה להיות" (הוצאת מטר), שיוצא לאור בארץ בימים אלה, מנסה ד"ר בקי (כך מיתגה את עצמה) לספק להורים אסטרטגיות מעשיות, שייתנו עדיפות גבוהה לשלומו ולרווחתו של הילד וגם לאיכות החיים של ההורה. בניגוד לגישה ההתנהגותית בהורות, שמנסה לעצב את התנהגות הילד (עם עונשים ותגמולים בהתאם), היא דוגלת בגישה שמנסה להבין את ההתנהגות ולראות בה רק ביטוי חיצוני של צרכים עמוקים יותר שאינם מסופקים. נשמע מאתגר? נכון, אבל כנראה שווה את המאמץ.
"יש שפע של עצות בנושאי הורות שמנציחות את ההנחה בדבר רוע פנימי ומתמקדות בניסיון לשלוט בילדים במקום לתת בהם אמון", כותבת ד"ר בקי בפתח ספרה. "ההבנה שכולנו טובים מבפנים היא שמאפשרת הפרדה בין האדם (ילדך) ובין ההתנהגות. מציאת הטוב שבפנים נובעת לעתים קרובות משאלה אחת פשוטה שאנו יכולים לשאול את עצמנו: 'מהי הפרשנות הנדיבה ביותר שלי למה שקרה עכשיו?'". מציאת הפרשנות הזו, לדבריה, מלמדת את ההורה להתייחס למה שמתרחש אצל ילדו (רגשות קשים, למשל) במקום להתמקד במה שבוקע מחוץ לילד (מילים קשות או מעשים קשים). יש בונוס: היישום מלמד גם את הילדים לנהוג כך, מכוון אותם לחוויה הפנימית שלהם וכך עוזר להם לווסת את עצמם טוב יותר.
העיקרון המרכזי של ד"ר בקי גורס כי ויסות רגשי הוא גורם המפתח, הרבה לפני שמדברים על אושר. "ככל שמתרחב מנעד הרגשות שאנחנו יכולים לתאר בשמם ולשאת את נוכחותם אצל ילדינו, כך מתרחב מנעד הרגשות שהם יוכלו להכיל ולעבד בבטחה, דבר שיגביר את יכולתם להרגיש בנוח עם עצמם. חוסן מאפשר לאושר להופיע".
עיקרון מרגיע נוסף הוא שאף פעם לא מאוחר מדי לשפר את המצב. "אין דבר כזה הורה מושלם. 'תיקון' היא אחת המילים האהובות עליי בתחום ההורות", היא מעודדת את ההורים העייפים.
העצות של ד"ר בקי ישירות מאוד, והיא שומרת תמיד על טון של "אני יחד איתכם בזה" כאמא לילדים בני 11, שמונה ושש. זה כנראה גם סוד ההצלחה של סרטוני האינסטגרם שלה, שזוכים לקהל של כ־2 מיליון עוקבים ושל פודקאסט ההורות הפופולרי שלה. קבלו כמה מהתובנות והעצות שלה איך להתמודד בתחומים בולטים שבהם קשה לנו כל כך להסתדר.
התקפי זעם הם דבר נורמלי, אומרת ד"ר בקי, והם אפילו חלק מהתפתחותו הבריאה של הילד. הם נובעים מחוסר היכולת של הילד לממש רצון כלשהו.
עם כל הקושי, עלינו כהורים לעודד את התפתחות הרצון העצמי של הילד כדרך לפתח ביטחון ואסרטיביות בבגרות.
לדבריה, האסטרטגיות שהיא מציעה נועדו לעזור לילד לפתח מיומנויות ויסות רגשי. הן אינן מיועדות לשים קץ להתקף הזעם, שכן אז הילד יחוש שהתחושות שמערערות אותו מערערות גם את ההורה, אלא ליצור חיבור שיאפשר הבנה.
מה עושים? מזכירים לעצמכם שאתם טובים. חוסר הוויסות של הילד מעורר אצלנו רגשות אשם, לכן לפני הכול אמרו לעצמכם: הכול בסדר אצלי. הכול בסדר עם הילד שלי. אני יכול לעמוד בזה.
שני הדברים נכונים. אני כהורה מקבל את ההחלטה ולך מותר לכעוס. העברת המסר שאנחנו חיים בשלום עם התחושות של ילדינו תלמד אותם לחיות בשלום עם רגשות עזים שהם חווים, וזה מרכיב חיוני בפיתוח יכולת ויסות רגשי.
קוראים לרצון בשמו. יוצרים חיבור עם הילד, מביעים אמפתיה ומעניקים לו תחושה שרואים אותו. זה יכול להיות משהו פשוט כמו "היית רוצה לאכול גלידה לארוחת בוקר, אני יודעת" או משהו כוללני יותר כמו "היית רוצה לקבל את כל ההחלטות שלך בעצמך".
מתקפים את עוצמת הרגש. לתת לגיטימציה וחיזוק לרגש, למשל, "הכעס שלך רחב כמו רחוב".
ילדים לא משקרים כדי לעשות דווקא או מתוך חוסר כבוד, ערמומיות או סוציופתיות. שקרים קשורים בעיקר לרצונות הבסיסיים של ילדים לשמור על שליטה ולגלות עצמאות וגם לחשש שאמירת אמת תסכן את ההיקשרות שלהם להוריהם. לא צריך להעלים עין משקרים, אומרת ד"ר בקי, אבל גם לא להפעיל לחץ לווידוי בו ברגע. המטרה היא להגיע לגרעין של מה שמניע את השקר, כדי שנוכל לטפל בו ישירות וליצור סביבה שמעודדת אמירת אמת בעתיד.
מה עושים? ממסגרים מחדש את השקר כמשאלה. ראיית השקר כמשאלה מאפשרת לנו להמשיך לראות את הילד כטוב. כשהילד אומר "לא הפלתי את מגדל הקוביות של אחותי, הוא פשוט נפל", תוכלו להשיב: "בטח היית רוצה שהוא ימשיך לעמוד".
מחכים ומציעים פתח לאמירת אמת מאוחר יותר. משתהים בהתחלה, לא אומרים כלום ומחכים לזמן מתאים.
אם זה כן היה קורה. כשילד תקוע בשקר, כדאי לתאר איך הייתם מגיבים אילו היה מספר את האמת.
שואלים את הילד מה הוא צריך כדי לדבר בכנות. שוב, לא בזמן אמת, מאוחר יותר.
הרגלי אכילה של ילדים עלולים לעורר חרדה רבה אצל הוריהם – ייתכן שהם מעלים אל פני השטח חוסר ביטחון בנוגע לכישורי ההורות שלנו או יוצרים מאבקי כוחות עם הילדים. אינטראקציות סביב אוכל נוגעות גם לסוגיות עמוקות יותר ומעלות שאלות של ריבונות על הגוף, של שליטה ושל מידת יכולתם של ילדים לקבל החלטות בעצמם. גישתה של ד"ר בקי מסתמכת על עבודתה החלוצית של התזונאית והפסיכותרפיסטית אלין סאטר על חלוקת אחריות בהאכלה: תפקיד ההורה - להחליט איזה אוכל להגיש, היכן להגיש אותו ומתי. תפקיד הילד - להחליט אם וכמה לאכול ממה שמגישים לו. הגישה מאפשרת פיתוח דפוסי אכילה בריאים וגם תומכת בוויסות ובפיתוח ביטחון עצמי.
מה עושים? מנטרה. נעזרים במנטרה שתזכיר לכם את תפקידכם ואת מה שעליכם להתמקד בו. למשל: "אני ממונה רק על המה־מתי־איפה. אני יכול לעשות את זה". או "מה שהילד שלי אוכל הוא לא הדבר הכי חשוב. אני עושה עבודה טובה. הילד שלי יהיה בסדר".
מסבירים את התפקידים. מקיימים שיחה ישירה וכנה עם ילדים בוגרים יותר על מהות חלוקת התפקידים בנושא.
אסטרטגיה ייעודית לקינוחים. הגישו את הקינוח לצד הארוחה כדי להפחית את הלהיטות אליו ולשדר מסר של אמון. לחלופין הגישו את הקינוח כחטיף אחר הצהריים.
להיפרד זה קשה ואין שום דבר לא תקין בילד שבוכה בזמן הפרידה. ילדים צריכים "להכניס לתוכם" משהו מההורה, פשוטו כמשמעו, מדגישה ד"ר בקי, כדי שיוכלו להיאחז בתחושות הטובות שמעניק הקשר גם אחרי הפרידה מההורה. חלק חיוני בתהליך הוא גם היכולת של ההורה להאמין שילדיו יוכלו להסתדר וכך להקרין ביטחון שנדרש לפרידה מוצלחת.
מה עושים? מתבוננים בחרדה שלכם. שימו לב כיצד אתם מרגישים ביחס לפרידה, קבלו את רגשותיכם ונהלו אותם. באחריותנו להבין מה אנחנו צריכים כדי שנוכל להגיע נחושים ואיתנים.
מדברים על פרידה ועל תחושות. דברו עם ילדכם על הפרידה מבעוד מועד.
סדר פעולות + תרגול. גבשו סדר פעולות שיהיה לכם קל לתרגל ולחזור עליו, משהו קצר וקולע. למשל: "כשניפרד בגן אתן לך חיבוק אחד, אגיד 'להתראות בקרוב' וגם 'אמא תמיד חוזרת' ואז אסתובב ואלך. אחרי זה אתה תהיה עם הגננות, ואם יעלו אצלך תחושות חזקות הן יידעו איך לעזור לך. בוא נתרגל את זה". הרגישו חופשיים לשחק קודם את תפקיד הילד ולאחר מכן החליפו תפקידים.
חפץ מעבר. בובות או חיתולי בד יכולים לעזור שכן הם חוליה מקשרת. גם תמונה של המשפחה תעשה את העבודה. אפשר לשתף את הילד בבחירת חפץ המעבר.
לספר את הסיפור. לדבר על הפרידה כאשר אוספים את הילד בסוף היום או ברגע המפגש המחודש. כשמספרים את הסיפור מזכירים לילדים שרגע הפרידה היה חלק מסיפור רחב יותר ואף על פי כן הוא לא העיב על החוויה שלהם בגן.
קשיים בשינה הם סוג של קשיי פרידה. הילד צריך להישאר לבד וגם להרגיש בטוח מספיק כדי שגופו יהיה מסוגל לשקוע בשינה. שעת השינה היא גם הזמן שבו ילדים עלולים להביע חרדות וקשיים מתחומים אחרים של חייהם. שינויים בהרגלי השינה, מציעה ד"ר בקי, כוללים תהליך דו־שלבי: ראשית, עלינו לעזור לילדינו להרגיש בטוחים ולפתח כישורי התמודדות במשך היום, כשהתנאים נוחים יותר. רק אז, אפשר ליישם אסטרטגיות שמיועדות להעביר בצורה חלקה יותר את שעת ההשכבה.
מה עושים? "איפה כולם?". שוחחו עם הילד במשך היום על המקום שבו אתם מעבירים את שעות הערב. סיירו איתו בבית והראו לו. אפשר להגיד: "כשאת הולכת לישון, אבא הולך למטבח ואוכל ארוחת ערב ואחרי זה אני קוראת על הספה בסלון ואז הולכת לישון. כשאת ישנה, אני כאן כל הזמן".
בחנו את שגרות הפרידה שלכם במשך היום. לפתח כישורי פרידה כשגופנו דרוך פחות וקשוב יותר ללמידה.
משחק תפקידים. עם בובות, משאיות ועוד.
להטמיע את נוכחותכם. לתלות תצלום משפחתי ותמונה של הילד ליד מיטתכם.
מנטרות לכם ולילדיכם. לילדים: "אמא פה קרובה", "אני ישן בבטחה", "המיטה שלי נעימה". לעצמכם: "גם זה יעבור", "יגיע רגע שבו הילד שלי יישן", "אני יכולה לעמוד בזה".
שיטת המרחק הבטוח. התחילו בחדרו של הילד כשאתם סמוכים אליו והגדילו בהדרגה את המרחק על פני לילות רבים, כך שתשהו יותר ויותר רחוק, עד שתהיו מחוץ לחדר.
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
