מעיין טוקי כרמל (38) מירושלים, נשואה ואם לשלושה (8, 5 ושמונה חודשים), אדריכלית
"כשהמג"ד הדתי של בעלי התקשר אליו בשבת בבוקר, ב־7 באוקטובר, הבנתי שאנחנו בסיפור רציני. בן זוגי מ"פ בשריון והוא נכנס למוד מלחמה. אני מכירה את האדם שאני נשואה לו. אין דיון או ספק. המדינה צריכה אותו? הוא מתגלח ואורז תיק. במקביל ארזתי לילדים ולי. הוא לקח טרמפ עם חייל שלו שגר קרוב. אני הלכתי עם הילדים לחברים עם מקלט בבניין, כי לנו אין. בדרך ראיתי גברים יוצאים מבתי הכנסת באמצע התפילה, חוזרים הביתה לקחת ציוד ולנסוע. נזכרתי בסיפורי מלחמת יום כיפור שאמא שלי הייתה מספרת לי ומתחילה לבכות. נשארנו 24 שעות אצל החברים, ישנו בסלון, ואז התחלנו לנדוד בין בתים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שבוע אחרי דיברתי עם בן זוגי והוא אמר שהוא לא יודע מתי הוא חוזר, שזה יכול לקחת 'גם חצי שנה'. נפל לי האסימון שאני לא יכולה להישאר בזמני הזה ועברתי לסאבלט. מצחיק, זו הייתה דירה של זוג, שהאישה עברה להוריה כי בעלה גויס. השכנים בבניין עודכנו שאני לבד עם ילדים, דפקו לי בדלת ושאלו שוב ושוב איך אפשר לעזור. הייתי כל כך מוצפת שלא ידעתי בכלל מה אני צריכה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ילדתי את הקטן בחופש הגדול וחיכיתי לאחרי החגים, לקבל את חופשת הלידה שלי. זה לא קרה. הרגשתי עייפה כל הזמן, עם אפס סבלנות לילדים, לחיים, לבן אדם שנמצא בתור לפניי בסופר. התהלכתי כמו פקעת עצבים, ואין שלט שאומר 'אני מגדלת לבד ילדים'. הבנתי שאני צריכה עזרה.
בפעם הראשונה שקיבלתי אוכל ממתנדבות, מרק וסלט, פשוט בכיתי. שבועות חייתי על שאריות של הילדים. הבנתי כמה שכחתי את עצמי בכל ההישרדות הזו. שכנים עשו לי כביסות, מתנדבת שהגיעה פעמיים בשבוע לקחה ממני את התינוק ואפשרה לי להיות עם הגדולים. לפעמים היא באה עם בתה ששיחקה עם הגדולים ואז היו לי גם כמה דקות להתאפס על עצמי. זה לא רק לתחזק בית ולהביא לחוגים ולהחזיר. זה גם להתמודד עם ביורוקרטיה, ביטוח לאומי, לרשום לקייטנות חנוכה - תפקידים שלו בבית עברו אליי.
הוא היה בכוחות הראשונים שנכנסו לתמרן בעזה, וכמעט שלושה שבועות הוא לא היה זמין. שאלו אותי, 'נו, מה הוא מספר?', ואני מלמלתי 'לא יודעת'. בחרתי לבד מעון לתינוק, קניתי לבד מכונת כביסה, תיקנתי לבד את האוטו במוסך.
אני רגילה שהוא יוצא למילואים של שבועיים־שלושה ברצף. זה לא חדש לי. אבל פה היה חוסר ודאות מוחלט לגבי מסגרת הזמן, פחד על החיים שלו ושלנו, פחד על המדינה. ניסיתי לא לחשוב על הגרוע מכול, ומצד שני דמיינתי איפה אני כשמגיעה הדפיקה בדלת.
אני זוכרת יום קשה במיוחד, הבן שלי ראה אבות מביאים ילדים לגן ואמר, 'זה לא הוגן ששלי לא מגיע'. הוא צדק. יצאתי לרחוב, הסתכלתי על אנשים סביבי וצעקתי בלב: 'כולכם כאן בזכותי. בזכות נשות המילואימניקים שמתפקדות על האדים של האדים.
נכנסתי לקבוצת התמיכה לנשות מילואימניקים באמצע נובמבר. זה היה אחרי שהגעתי לטיפת חלב עם התינוק ונתנו לי למלא טופס 'מה שלומך' שמיועד לנשים אחרי לידה. יצא ששלומי לא טוב. עובדת סוציאלית מדהימה קישרה אותי לקבוצה. בהתחלה עוד התלבטתי אם להצטרף. שאלתי את עצמי: 'המצב שלי כזה רע? יש מפונות שהבעל שלהן גם במילואים ואולי אפילו מישהו מהמשפחה שלהן נרצח או שבוי'. את מרגישה לא בסדר שאת לא בסדר. אבל אני שמחה שהצטרפתי לקבוצה הזו. זו הייתה הפעם הראשונה בכל התקופה הזו שמכירים בקושי שלי. לא שואלים רק עליו, מה שלומו. גם אני פה. הביטוי 'זר לא יבין זאת' מעולם לא היה נכון יותר. במפגש הראשון שמעתי עוד נשים כמוני ובכינו מלא. הפסיכולוגיות, ענבר ואביבית, נתנו לקשיים שלנו תוקף.
כמעט חודש אחרי שהוא התגייס הוא חזר לאפטר של 24 שעות, והיה לו קושי לעבור ממוד של מפקד שאומר לחיילים מה לעשות להורות. הוא אומר לבן שלנו להתקלח, והילד עונה לו 'לא' ונהיים חילופי דברים. לולא היכולת שפיתחתי בקבוצה להבין את הסוויץ' שהוא צריך לעשות כשהוא מגיע הביתה, הייתי מתפוצצת עליו באותו רגע ובטוח היינו רבים.
התינוק שלנו גדל, הוא עושה דברים חדשים, והאדם הזה, אבא שלו, לא מכיר אותו, לא יודע מה הוא עושה או לא עושה. יש הרגלים משפחתיים שהיו לנו עד 6 באוקטובר ולא קיימים יותר.
והיה עוד דבר, היה לו קשה להיות בבית. הוא היה בטלפונים עם חיילים שלו, התעסק בענייני עבודה, גלל באינטרנט. הוא רצה לרגע להיות הוא. אבל אני ציפיתי שהוא יהיה נוכח. עד שאתה פה, אתה זה שמרדים אותם. אני מיציתי. אני לא מסוגלת לחשוב יותר על מה אוכלים, קח את המושכות. יכולנו להתפוצץ אחד על השנייה.
דיברתי על כל זה בקבוצה, והבנתי שכשהוא חוזר לאפטר אני צריכה לתווך לו את מה שקורה בבית, אבל לא להתערב לו בהחלטות, לא לשבור לו את הסמכות, כי מחר הוא חוזר והוא נדרש לזה כמפקד שצריך לשמור על חיי החיילים שלו.
כשהמילואים נגמרו, התחילו קשיים. הוא דווקא הגיע הביתה משימתי מאוד ורצה להוריד ממני עומס, אבל אז הוא נחשף לאווירה בעורף. הוא לא העלה על דעתו, למשל, שהתייעצתי עם פסיכולוגית בית הספר איך לתווך לילדים את שלטי החטופים. אחרי כמה שבועות של דכדוך שבהם לא היינו מסונכרנים, היה צריך להיזכר איך מנהלים בית ביחד. התחלנו לספר אחד לשני מה עברנו. אנחנו מבינים שחיינו חיים מקבילים ועכשיו צריכים ללמוד איך לאחד אותם מחדש. גם הלכנו לסדנה זוגית שנתנו לאנשי המילואים. אחרי פסח הוא יחזור לסבב ב', ואני אשוב לקבוצה".
נועה בר-ליס (35) מרחובות, נשואה ואם לשניים (4 וחצי ושנתיים), עוסקת בביו-אינפורמטיקה
"הגעתי ל־7 באוקטובר עם לשון בחוץ: בן הזוג שלי היה חודש במילואים בסוף הקיץ, ובשיא החופש הגדול הייתי לבד עם הילדים. באותו סוף שבוע ארור היינו שלוש משפחות בקמפינג בפארק אשכול. שמענו את המוזיקה מהנובה, לא היה אפשר לישון. בשבת בשש וחצי בבוקר, כשהתחיל מטח משוגע, היינו בפיג'מות. כל מבוגר תפס ילד ורץ איתו באמוק למיגונית. האבות הלכו לקפל את הציוד כשמסביבם נופלים נפלים, בדיעבד זה היה טמטום.
החלטנו לצאת משם, והייתה שנייה להחליט אם לקחת ימינה או שמאלה. במזל פנינו ימינה, כי היציאה שמאלה הובילה לכביש 232, שהפך לכביש טבח. נסענו במהירות מטורפת, בצד היו אופנועים נטושים שבדיעבד גילינו שהיו של מחבלים. בסביבות עשר, לפני שהספקנו להגיע לרעננה, להורים שלי, כבר קראו לבן זוגי למילואים. בסדיר הוא שירת ביחידת עוקץ, וכשהשתחרר סופח לפיקוד העורף כלוחם. הילדים ואני ירדנו בבית של הוריי, והוא המשיך לשטח הכינוס. זה היה בוקר היסטרי, פחד מוות במובן הכי מילולי, ולא היה לי רגע לעבד את הדבר הזה, אולי אפילו להתפרק.
נשארנו חודש ברעננה, ואז חזרתי עם הילדים לבית שלנו ברחובות. באזעקות ירדתי עם שניהם על הידיים שתי קומות לחדר המדרגות. פחדתי להתקלח, כי אם תהיה אזעקה אין מי שייקח אותם. אני סובלת ממיגרנה כרונית והפסקתי לקחת את התרופות, כדי שלא אהיה מטושטשת. באותה תקופה הילדים היו איתי רוב היום והתעוררו בלילות יותר מאי פעם. לא היה לי יום ולא היה לי לילה.
בן הזוג שלי היה במילואים חודשיים, ובמאי יגויס שוב. בהתחלה המשימה שלו הייתה לפנות גופות מהנובה. אחר כך הם זיכו בתים בעוטף, חיפשו מחבלים וחומרי נפץ. בהמשך הם חיפשו עם ארכיאולוגים שרידי גופות באמצעות מסננות. הוא היה יחסית זמין בטלפון, אבל לא היה חלק מהלופ של הבית. היו לו התמודדויות מוטרפות משלו. חיינו חיים מקבילים. כל אחד מאיתנו חווה דברים שהשני לא יכול להבין. דיברנו בשתי שפות שונות.
המוד ההישרדותי שלי נשבר ביום שהוא חזר, בתחילת דצמבר. באותו ערב נכנסתי למיטה עם חום. חודש הייתי בסטטוס של חולה. זו הייתה התפרקות טוטאלית. המיגרנות שנעלמו, כאילו הגוף ידע שאין אופציה לא לתפקד, חזרו לתקוף אותי. נשות מילואימניקים שדיברתי איתן סיפרו על אותו דבר. יום אחד עוד ייתנו לזה שם. בכיתי בלי סוף, התחלתי לבכות מהחדשות. חוויתי את כל הכאב שלא יכולתי לתת לו מקום קודם. התמלאתי בכעס על כולם - רגש שגם אותו לא הרשיתי לעצמי להרגיש קודם - על כל מי שלא דיבר איתנו בתקופה הזו ולא הציע עזרה, גם במעגלים הקרובים ביותר. הייתי צריכה אותם והם לא היו. זה כואב מאוד.
היה פער עצום בין החוויה שלו את המלחמה הזו לחוויה שלי. ההתמודדויות והקשיים היו מעולמות שונים בתכלית. הוא חזר חסר סבלנות. גם אני הייתי חסרת סבלנות. שנינו היינו מכלים ריקים עם יכולת הכלה אפסית. הוא ציפה שאהיה סבלנית איתו, שאתן לו זמן לנשום ולהתאושש. אני רק רציתי להפקיד אצלו את הילדים ולהיעלם. הפער הזה בין מה שהייתי צריכה ממנו ובין מה שהוא יכול היה לתת, הוביל לקונפליקטים בינינו. זה הוביל לריחוק ולתחושת ניתוק. צללנו להורות בלית ברירה והנחנו את הזוגיות בצד.
בסוף דצמבר שמעתי על קבוצת התמיכה לנשות מילואימניקים. הבנתי שאני רוצה לעכל את החוויה הקשה שעברתי, ומאז אני שם. הקבוצה הזו מרגשת ממש. יש שם נשים עם ילדים ונשים בלי ילדים, כאלה שבן הזוג השתחרר ממש עכשיו ותכף חוזר או כאלה שבן הזוג שהשתחרר כבר חזר לסבב שני במילואים. זה מרחב להיות בו ביחד, לדבר על כל החרא: הקשיים שנוצרו בזוגיות, האתגרים מול הילדים עם הורה שבא ונעלם ושוב בא ונעלם. הבן שלי היה שואל אותו: 'אמרתם להם כבר להפסיק עם הבומים?'.
אנחנו מדברות בקבוצה גם על הניכור מקרובים שאכזבו אותנו, שזו האכזבה הכי כואבת שיכולה להיות, וגם על חוק הפטור מגיוס, כשיש מילואימניקים ששליש מהשנה מגויסים והחיים שלהם נעצרו ומוקדשים עכשיו למדינה. איך אפשר לא לבעבע מרוב זעם ומרמור?
יש איזו תחושה כללית בציבור שהחיים חזרו למסלולם. אומרים לי, 'אה, הוא חזר הביתה, אז הכול בסדר. אם הוא בבית, אז חזרת לשגרה'. אבל המלחמה עוד נמשכת, זו רק הפוגה, ואלה קשיים שקופים שלא נעים לאנשים להסתכל עליהם. נוח לחשוב שמשפחות המילואימניקים חזרו לשגרה, מבאס לחשוב שיש פה התמודדות, לפעמים עם דיכאון ופוסט־טראומה.
מיד כשהוא חזר, ציפו ממנו לחזור לעבודה. רציתי לקחת יום חופש ולהיות איתו, ולא יכולתי. המעסיקים היו סלחניים בשבוע־שבועיים הראשונים מול העובדה שהפכתי לחד־הורית בעל כורחי, אבל אז ציפו שאחזור בפול טיים.
אני מרגישה זעם על כל העולם, גם על אלה שמתכננים תוכניות לקיץ. חברה שאלה אותי אם בא לנו חופשה איתם במאי. אמרתי לה שבן זוגי שוב יהיה במילואים. היא ענתה, 'זה אומר שלא?'. חוסר הבנה מוחלט ממי שלא חי במציאות הזו שלנו.
בקבוצה יכולתי לאוורר את הרגשות שלי, וכשאחרות דיברו על הקשיים שלהן, הזדהיתי איתן. מישהי בקבוצה תיארה את זה ככה: 'אנחנו שטות בנהר גועש והפגישות בקבוצה הן הגדה. אפשר לעצור רגע בצד, לעכל ואז לחזור לנהר. הקבוצה נתנה לגיטימציה להרבה דברים שחשבתי שהם רק שלי. ב'הארי פוטר' יש גיגית ששופכים לתוכה את המחשבות, ובקבוצה את בוחרת להציץ פנימה, לעיין שוב במחשבות האלה.
בעקבות הפגישות קיבלתי אומץ ללכת לטיפול זוגי, להכריז שאנחנו צריכים את זה. זה על אותה משבצת שאת אומרת לעצמך, 'אני צריכה שיראו אותי'. עכשיו, אגב, אנחנו כבר מדברות בקבוצה על הסבב הבא של המילואים".
הפסיכולוגיות שייסדו את קבוצת התמיכה מספרות גם על דברים חיוביים שקורים עם חזרת המילואימניקים הביתה
הפסיכולוגיות הקליניות ד"ר ענבר קרמר ואביבית פיבך זיהו כבר בימים הראשונים למלחמה את הצורך לעטוף את נשות המילואימניקים והפיצו פוסט שבו הזמינו אותן לקבוצת תמיכה ייעודית. מאז הספיקו להעביר קבוצת תמיכה אחת של ארבעה מפגשים ולפתוח קבוצה שנייה שעדיין מתקיימת. מלבדן קמו קבוצות תמיכה נוספות ברחבי הארץ, ביוזמות שונות.
ענבר: "בתחילת נובמבר נתקלתי בפוסט בפייסבוק שבו מישהי שאלה אם מישהי מכירה קבוצה טיפולית לנשים שבני זוגן במילואים. אביבית ואני עבדנו לפני שנים בתחנה לבריאות הנפש ומאז אנחנו חברות. שאלתי אותה מה דעתה שנפתח ביחד קבוצה כזו, בהתנדבות. בשישי החלטנו על זה, ובראשון, שבוע ויומיים אחרי, נערך המפגש הראשון. פרסמתי בערב, ובבוקר ראיתי ש־50 נשים נרשמו. עצרנו את ההרשמה. בפועל השתתפו 11 נשים".
אביבית: "מבחינתי, זו התרומה שלנו במצב הזה. בדיוק סיימתי להנחות שתי קבוצות אחרות, קבוצת תמיכה להורים לחיילים וקבוצת הדרכה להורים מפונים. שוב הבנתי כמה כוח יש לקבוצה".
החלטתן שהמפגשים ייערכו בזום. למה?
אביבית: "מתוך הבנה שלא ריאלי שאישה שמחזיקה את הבית לבד תיקח בייביסיטר ותיסע למפגש של שעה וחצי". ענבר: "הזום מאפשר לנשים לשבת בפיג'מה עם כוס קפה. הייתה גם מי שקיפלה כביסה תוך כדי. הכול לגיטימי מבחינתנו".
ענבר: "הקבוצה השנייה שלנו נפתחה בדצמבר, והחלטנו שזו תהיה 'קבוצת רכבת', נשים חדשות נכנסות ומצטרפות. כבר היו יותר מ־15 מפגשים".
אביבית: "בשונה מקבוצות עבר שהנחינו, נשות המילואימניקים לא צריכות שלבים של היכרות ויצירת אמון. הן מיד נגעו בלב הדברים, היו פתוחות, חשופות, כנות ואמיצות. הן יכולות פתאום לדבר בלי הפאתוס של הגיבור והלביאה. אין צורך להגיד להן 'מחקרים מצאו ש'. הנשים אומרות אחת לשנייה 'גם אני מרגישה ככה'. זה יותר חזק ממחקר. ואין השוואה ודירוג של רמת המצוקה. אם מישהי אמרה, 'לא נעים לי, כי בן הזוג כבר חזר', האחרות מיד אמרו לה, 'דברי כמה שאת צריכה, הכול בסדר'. האחווה הנשית בכל פעם מפעימה מחדש".
ענבר: "באחד המפגשים דיברנו על גורמי עזרה ותמיכה. כל אחת סיפרה איזה מעגלי תמיכה יש לה, והתברר שההתגייסות הקהילתית הלכה ופחתה. היו כאלה שהתאכזבו מאנשים שציפו לקבל מהם עזרה, ומצד שני הופתעו מעזרה שהגיע ממקור לא צפוי".
אילו נושאים עולים עכשיו בקבוצה?
אביבית: "הרגשות הקשים התחילו לצוץ אחרי החודש הראשון. ברשתות עולים הסרטונים המרגשים של הבעל שחוזר הביתה לאפטר והילדים רצים ומחבקים אותו, אבל כשהדלת נסגרת לא פשוט בכלל. הוא אורח בבית, מותש, עייף, עבר חוויות קשות ולא תמיד רוצה לשתף. הילדים לא יודעים איך להתנהג עם אבא שרק בא לבקר. הפרטנר רק כאילו חזר, הוא תכף חוזר לצבא.
"מישהי סיפרה שהם קיבלו זוג כרטיסים להופעה, לזמן זוגי, אבל היא בכלל במקום אחר. היא כועסת עליו ויש לה על זה רגשות אשמה מטורפים. הוא לוחם, איך היא יכולה לכעוס על זה שהיא הייתה לבד עם הילדים? הרי מה שהיא עברה לכאורה מתגמד לעומת מה שעבר עליו. ואם יריבו, ומחר במילואים יקרה לו משהו, זה הזיכרון שיישאר?".
ענבר: "שמענו על קושי של נשים לאסוף את עצמן בבוקר אחרי שעשו את זה חודשים לבד. הן מספרות על תחושה של נתק מהבעל. יש גברים שצוללים מיד להתנהלות של הבית, אבל הרבה דברים השתנו בתקופה שהוא לא היה. ילדים עוברים רגרסיה, הרגלי שינה משתנים, ילדים דורשים ש'רק אמא תקלח ותרדים', ואז בן הזוג שואל 'למה ככה ולמה ככה?'. זה מעורר קונפליקטים".
אביבית: "כל זוג נכנס למלחמה עם המערכת הזוגית שלו. אם היו קשיים, הם מתחדדים. הרבה מהגברים שחזרו נשאבו מיד לעבודה ולעשייה, שם הם במוד של תפקוד ומסוגלות. להיות בבית עם ילד שחזר לעשות פיפי במיטה זה קושי מסוג אחר".
יש גם מחיר נפשי. בני הזוג חוו וראו דברים קשים.
אביבית: "יש דאגה גדולה של הנשים למצב הנפשי של בני הזוג. לפעמים זה מעורר אצלן חמלה ולפעמים, אוקיי, הקושי מתמשך, מה קורה? ציפיתי להקלה. בנוסף, גם הנשים וגם הגברים מחזיקים בראש שתכף שוב מילואים. אי־אפשר לצאת מהדריכות, מאי־הוודאות מתי כל זה ייגמר".
ענבר: "נשים מספרות שבני הזוג חזרו כעוסים או מכונסים בעצמם, חסרי סבלנות, עם פחות כוחות לעשייה. אבל קרו גם דברים חיוביים עם החזרה. מישהי סיפרה למשל שדברים שפעם הפריעו לה, כמו בגדים וגרביים שלו שהיו זרוקים בכל מקום, הפסיקו להכעיס אותה. פתאום נהייתה פרופורציה".
