ב-6 באוקטובר הגיעה משפחת בראל מלוס-אנג'לס לביקור בישראל. "חשבנו שיהיה נחמד לעשות את החג השני עם המשפחה המורחבת", מספרת ענבל בראל. "ישנו באשדוד, בבית הוריו של אבי, בעלי, וחגגנו חג מופלא. ואז התעוררנו למלחמה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שבוע וחצי אחר כך, כשעלו על מטוס שייקח אותם בחזרה לביתם שבארצות-הברית, הלב שלהם היה חצוי. "זה לא רציונלי", אומר אבי בראל. "כי כשקורה לך משהו מטלטל, האינסטינקט הטבעי הוא לחפש חוף מבטחים. אבל דווקא במסע הספציפי הזה גילינו שחוף המבטחים הוא ישראל. שבסופו של דבר ולמרות הכול, אתה מרגיש הכי בטוח בבית שלך".
ענבל: "זו אולי תישמע קלישאה, אבל אחרי מסע של ארבע שנים בארצות-הברית הבנו שבאמת אין כמו בבית".
התובנה הזו הובילה לכך שבתחילת ינואר עזבו אבי וענבל, הורים לתאומים נועם וגפן (בני שמונה) ולתינוק אורי (בן שנה) את ביתם הענק והמפנק בוואלי, וחזרו לדירת חמישה חדרים ביבנה. אף על פי שעכשיו במקום להיכנס לבריכה הפרטית הם נכנסים לממ"ד, אף על פי שהם ימשיכו לשלם לבית הספר הפרטי בלוס-אנג'לס עד סוף שנת הלימודים ואף על פי שאבי ימשיך לטוס מדי שבועיים לארצות-הברית לצורך עבודתו, הם מרגישים שהיתרונות עולים על החסרונות. "אין ספק שרילוקיישן זה דבר מצמיח", אומר אבי, "ולא רק מבחינה חומרית. בדיעבד היינו חוזרים על המסע הזה שוב. אבל המלחמה הנוכחית חידדה אצלנו עוד יותר את מה שהרגשנו בכל השנים שהיינו בחו"ל: שמרכיבי האושר הפנימיים האמיתיים הם המשפחה שלך, היכולת של הילדים שלך לחוש מרחב של עצמאות, ותחושת ההזדהות עם המדינה שלך והשייכות אליה".
אבי בראל (39) הוא סגן אלוף במיל' בצה"ל, בעל תואר שני בכלכלה. עד לפני ארבע שנים שירת בקבע כיועץ כספי לרמטכ"ל. ענבל בראל (36) היא דיילת אל על לשעבר, שלמדה הוראת אנגלית והיום לומדת הדרכת הורים. ההחלטה לעבור לארצות־הברית הגיעה בעקבות הצעת עבודה מפתה. "חבר ילדות שלי שגר בלוס-אנג'לס שידך ביני ובין בעל חברה לדלתות וחלונות יוקרה שחיפש מנכ"ל לחברה", מספר אבי. "בדיוק הייתי אמור להתקדם לתפקיד אלוף משנה, אבל ההצעה הייתה מאוד משתלמת כלכלית. בנוסף, חשבתי שזו יכולה להיות חוויה נפלאה למשפחה שלנו, לרכוש שפה ולצאת קצת מאזור הנוחות שלנו".
ענבל: "התאומים שלנו היו אז בני ארבע. הם היו בחינוך ביתי, כי חששתי מגני העירייה. הייתי ביקורתית כלפי החינוך פה. ידעתי שבארצות-הברית צריך לשלם הרבה כסף בשביל חינוך פרטי, אבל הרגשתי שזה עדיף כי מקבלים יותר בתמורה. מעבר לעובדה שההצעה שאבי קיבל אפשרה לנו ליהנות מרווחה כלכלית, קסמה לי גם האופציה הזו - שאוכל לרשום את הילדים למסגרת שאני מרגישה שלמה איתה".
אבי: "למרות הטבח הנורא, לא שמחתי שאני יכול לקחת את אשתי וילדיי ולעוף מישראל, להפך. כשאתה מרגיש שהמדינה שלך עלולה ללכת לאיבוד, אתה רוצה לאחוז בה יותר חזק"
הם נחתו בארצות-הברית בפברואר 2020. חודש אחר כך, עם פרוץ מגפת הקורונה, הבינו שעשו את הצעד הנכון. "גרנו בבית ענק עם חצר ובריכה", מסביר אבי. "חשבנו, 'מה היה קורה אם היינו נשארים עכשיו בישראל? הילדים היו צריכים להיות סגורים כל כך הרבה זמן בתוך דירה'. הסגרים בארצות-הברית לא היו נוקשים כמו בארץ. היו בעיקר המלצות על ריחוק חברתי. מבחינת עבודה, למשל, העסק שלי המשיך כרגיל ואפילו פרח".
ענבל: "בהמשך רשמנו את הילדים לבית ספר יהודי והם הלכו לכל מיני חוגים נהדרים. גרנו באזור שיש בו ריכוז עצום של ישראלים, ומהר מאוד נטמענו בקהילה".
לפני שנה וחודשיים חזרו לארץ לתקופה זמנית: אביו של אבי עבר ניתוח, ואבי רצה לשהות לצידו. ענבל הייתה אז בהיריון מתקדם עם בנם השלישי. "הייתי ממש על התפר מבחינת היכולת שלי לטוס", היא אומרת. "ידענו שאם אני והילדים נטוס עם אבי, כבר לא אוכל לטוס חזרה לארצות-הברית בגלל ההיריון. מצד שני, לא רצינו שאבי יטוס לבד, בעיקר כי חששתי שאלד בארצות-הברית והוא לא יהיה איתי. הרגשנו שהכי קל ונכון זה שכולנו נטוס יחד לישראל לכמה חודשים, אבי יהיה לצד אביו, אני אלד בארץ לצד בני משפחתי, ואז נשוב ללוס-אנג'לס".
איפה שהיתם בזמן הביקור בארץ?
"בדירה שלנו ביבנה. השארנו אותה ריקה כדי שנוכל לגור בה בכל פעם שנגיע לחופשות בארץ. התאומים שלנו היו אז בכיתה ב', ורשמנו אותם לכמה חודשים לבית ספר בארץ. החוויה הזו שברה את כל הפרדיגמות השגויות שלי על החינוך הישראלי".
כלומר?
"בלוס-אנג'לס את משלמת המון כסף על בית הספר, צריכה לתרום עוד אלפי דולרים, וגם להתנדב בלי סוף לוועד ההורים כדי שהילדים שלך יקבלו חינוך טוב. פתאום ראיתי שבארץ, במסגרת חינוך חינם, לא רק שהילדים שלי מקבלים חינוך מצוין, אלא גם חינוך עם הרבה נשמה".
אבי: "עד אז גרנו בארצות-הברית בשכירות. כשחזרנו בפעם השנייה החלטנו לקנות בית משלנו. אמרתי לענבל, 'בואי נשתקע כמו שצריך'. במקביל הצבנו יעד: לחזור לישראל ברגע שהתאומים יחגגו בר מצווה. היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים להישאר בארצות-הברית לנצח. כבר הספקנו לשמוע מהרבה משפחות של ישראלים שהסיבה היחידה שהם לא חוזרים לישראל היא רק כי הילדים שלהם גדלו ומסרבים לחזור. סיכמנו שנשוב לארץ כשהילדים שלנו עדיין מוגדרים כילדים, כשאנחנו עדיין יכולים להגיד להם: 'חוזרים לארץ' ובזה זה נגמר".
בסוף חזרתם הרבה לפני חגיגות בר המצווה.
ענבל: "הבית החדש שקנינו היה בית מהסרטים, באמת אין דרך לתאר אותו. הרגשתי שיש לנו כל מה שצריך בחיים: שלושה ילדים בריאים, כלבה מתוקה, פרנסה טובה. החיים באמת היו מסודרים וורודים. ואז, בסוכות האחרון אמא שלי התארחה אצלנו, ובהחלטה של רגע החלטנו שאנחנו חוזרים איתה וחוגגים בישראל את שמחת תורה. אני זוכרת שביום שישי, אחרי שנחתנו, אמרתי לאבי: 'איזה קטע שאנחנו בארץ'. עד כדי כך זו הייתה החלטה ספונטנית. בגלל שאנחנו דתיים ושומרי שבת, נשארנו לישון אצל ההורים של אבי בחג. היינו אמורים לחזור לארץ בדיוק שבוע לאחר מכן, ומהר מאוד הבנו שהטיסה שלנו בוטלה".
ענבל: "ועד ההורים בבית הספר החליט לארגן גם מאבטחים משלנו, כי הם לא סמכו על האבטחה האמריקאית. עלה חשש שאם פרו־פלסטינים יחדרו לבית הספר, האמריקאים לא יחרפו את נפשם עבורנו"
מה עשיתם?
"בסופו של דבר, כעבור שבוע וחצי מצאנו טיסה חלופית עם קונקשן דרך לונדון. היינו חייבים לחזור כי השארנו את הבית שלנו בלוס-אנג'לס מתוך ידיעה שאנחנו טסים לתקופה קצרה. הילדים גם היו צריכים לחזור לבית הספר, ואבי היה צריך לחזור לעבודה".
אבי: "אבל למרות הטבח הנורא שהתרחש פה, לא הרגשתי הקלה. לא שמחתי שאני יכול לקחת את אשתי וילדיי ולעוף מפה. זה הרגיש לי בדיוק הפוך. כי כשאתה מרגיש שהמדינה שלך עלולה ללכת לאיבוד, אתה רוצה לאחוז בה יותר חזק".
כמו כשאביך חלה ורצית להיות לצידו.
"בדיוק. ובמקרה הזה 'החולה' מדמם. אתה רוצה להיות הכי קרוב לבית".
ענבל: "עזבנו את בני המשפחה שלנו כשהם עדיין תחת הפגזות. כשאת רחוקה מהם, את עוד יותר חרדה. מרגע שנחתנו בלוס-אנג'לס פיתחתי שגרה לא בריאה: כל בוקר הייתי מדליקה את הטלוויזיה והיא נשארה פתוחה, לא משנה מה עשיתי. לא הפסקתי לצפות בסיפורי הזוועות ולבכות. הרגשתי שהעם שלי עבר שואה".
במקביל החלו התנכלויות ליהודים באזור שלהם. "קיבלנו הרבה התרעות, בקבוצות הוואטסאפ של הקהילה החל שיח אם כדאי להסיר את המזוזה מדלתות הבית", מספרת ענבל.
האנטישמיות החלה להרים את ראשה.
"כן. זה קרה במקביל לתליית שלטי החטופים. קבוצות פרו-פלסטיניות תלשו אותם וארגנו הפגנות אלימות. שמענו גם דיווחים על מעשי אלימות נגד חרדים, כי היה קל לזהות שהם יהודים".
אבי: "תגברו את מערך האבטחה בבתי הספר היהודיים ובבתי הכנסת. העלו אפילו מסוקים באוויר".
ענבל: "בבית הספר של הילדים ועד ההורים החליט לארגן גם מאבטחים משלנו, כי הם לא סמכו על האבטחה האמריקאית. עלה חשש שאם פרו-פלסטינים יחדרו לבית הספר, האמריקאים לא יהיו מוכנים לחרף את נפשם עבורנו. הייתה תחושה שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו".
נשמע מלחיץ.
ענבל: "בבתים בלוס-אנג'לס אין סורגים בחלונות, יש רק אזעקה. התחלתי להתעורר בלילות מכל רעש קטן. בכל פעם שסנאי עבר בגינה נלחצתי. היה שלב שכל כך פחדתי, שאפילו אמרתי לאבי: 'אולי באמת נסיר את המזוזה?'. אבל אבי אמר לי שאנחנו לא מורידים שום מזוזה. שאם כבר המזוזה שומרת עלינו".
3 צפייה בגלריה
התאומים נועם וגפן בראל. ''הם שמחו בטירוף לחזור''
(צילום: Noel Kleinman Real Estate Photography)
עד כמה תחושת חוסר הביטחון זירזה את החזרה שלכם?
אבי: "אין ספק שתחושת הביטחון שלך יותר חזקה כשאתה חי במדינה שלך מאשר במדינה זרה".
ענבל: "אבל חשוב לומר שההחלטה שלנו לחזור לא הגיעה בסופו של דבר מתוך החרדה. היא התגבשה מכמה סיבות. אחת מהן היא ההבנה שבאמת אין מקום בטוח. את מבינה שאת לא יכולה להרגיש בטוחה בישראל, אבל גם לא בארצות-הברית וגם לא במקומות אחרים בעולם. למשל, עוד לפני הטבח סגרנו לחנוכה חופשה בקנקון שבמקסיקו. היה לנו ברור שאנחנו חייבים לבטל אותה כי מקסיקו נחשבת למדינה פרו-פלסטינית. במקביל התחלתי לקבל מבני המשפחה שלנו דיווחים על מיזמים והתנדבויות בארץ. אחות של אבי שלחה לנו סרטון שהיא בשטח כינוס, מכינה אוכל לחיילים, דוד שלי סיפר שהוא עוזר לחקלאים ושלח לנו תמונות שלו קוטף זוקיני בשדות. הרגשתי קצת חסרת משמעות. כל מה שיכולתי לעשות בארצות-הברית זה רק לתרום כסף למיזם למען קניית משחקים עבור ילדי העוטף. רציתי לעשות יותר מזה. מיום ליום בערה בי התחושה שאני רוצה לחזור לארץ. המלחמה תרמה לזה, וגם חידדה דברים אחרים שהפריעו לי עוד קודם".
כמו מה?
"טסנו לארצות-הברית כשהתאומים שלנו היו בני ארבע. היום הם בני שמונה. את הבית בלוס-אנג'לס בחרנו בכוונה מול הפארק כדי שנוכל לבלות בו כמה שיותר, אבל יום אחד קלטתי שאני לא יכולה לשחרר את הילדים שלי ולתת להם ללכת לפארק לבד. למשל, ביום שישי, כשאני באמצע בישולים, אני לא יכולה לומר להם: 'קחו את אורי בעגלה ותעשו איתו טיול'. אף אחד בארצות-הברית לא שולח את הילדים לבד. אין תחושת עצמאות וביטחון כמו שיש פה בישראל".
אבי: "כשאתה נמצא בישראל אתה לוקח דברים כמובן מאליו, את העובדה שיש לצידך את המשפחה המורחבת ואתה יכול לבלות איתם סופ"שים וחגים, את העובדה שאתה יכול להיעזר בסבתות לבייביסיטר או שאתה יכול לשלוח את הילדים לבד לגן השעשועים. השנים שלנו בלוס־אנג'לס גרמו לנו להעריך את כל הדברים האלה. הבנו שאנחנו יכולים להמשיך ולקדש את החומר, אבל שאנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו בעוד כמה שנים כמו משפחות רבות שחיות שם: שיש להן כל טוב מבחינה חומרית, אבל הן עצובות וצמאות מאוד רגשית".
מי הראשון מביניכם שאמר "בואו נחזור לארץ"?
ענבל: "אני. באיזשהו שלב הבת שלי שאלה אותי: 'אמא, למה את כל הזמן בוכה?'. ואז אבי אמר לי: 'אני לא רוצה שאשתי תהיה ככה. אני רוצה שהיא תהיה הכי שמחה שיש. את רוצה שנחזור לישראל?'. אמרתי לו שאשמח. זו כמובן לא הייתה החלטה של רגע. היינו צריכים לחשוב על כל ההשלכות. למשל, על המחויבות של אבי לעבודה שלו. מה שקורה היום זה שחצי חודש הוא לא איתנו. לקח לי כמה ימים להתבשל בהחלטה. הייתי מטיילת עם הכלבה שלנו באזור שבו היו תלויים השלטים של אריאל וכפיר ביבס. כל יום היה לי חשוב לבדוק שהתמונות שלהם עדיין שם. ואז יום אחד ראיתי שמישהו קרע אותן. חשבתי: 'איך אני יכולה להמשיך לגור במקום שבו אנשים יכולים לקרוע תמונה של תינוק חטוף?'. זה היה עבורי הסימן. קיבלתי גושפנקה סמלית".
איך התאומים קיבלו את ההחלטה לחזור?
אבי: "הם שמחו בטירוף. חד-משמעית הם העדיפו לוותר על הבית הגדול בלוס-אנג'לס ולחזור לדירה שלנו ביבנה. הם נתנו לנו את השיעור הכי גדול".
ענבל: "עשינו סיבוב ארוך כדי להבין את המובן מאליו: שהחיים פשוטים. שלא צריך יותר מדי כדי להיות מאושר ושלמרות כל הקושי במדינה שלנו, באמת אין כמו בישראל. היו כמובן הרבה ששאלו אותנו: 'מה, השתגעתם? דווקא עכשו אתם חוזרים?'. אבל אני שמחה שיש לי מדינה לחזור אליה. אני חושבת שזה בדיוק מה שהאויבים שלנו רוצים: שנפחד ונברח מהארץ. מה שהם לא יודעים הוא שזה דווקא גורם לרצון הנגדי".
