אנחנו לא אוהבים להשתנות, בטח שלא בגדול. גם כי זה דורש אנרגיה ורובנו עצלנים מטבענו, גם כי אנחנו שונאים להפסיד ורואים תמיד את חסרונות השינוי בעוצמה גדולה יותר מאשר את יתרונותיו, וגם כי אנחנו חוששים להתחרט. אז איך בכל זאת חלקנו מגיעים להחלטות דרמטיות, כמו שינוי מין, שינוי דת ואפילו כניסה לעולם הפשע? מה גורם לנו לטלטל את החיים בצורה משמעותית?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
פרופ' יוסי יסעור, בעל דוקטורט בתורת ההחלטות מבית הספר למִנהל עסקים בהרווארד, קיבל החלטה: למצוא אנשים שעשו שינוי דרמטי בחייהם ולראיין אותם על תהליך קבלת ההחלטות שלהם. את התובנות שלמד מהם הוא קיבץ בספרו השביעי שיוצא בימים אלה, "החלטות משנות חיים (ומוות)" (הוצאת מטר).
הוא שוחח עם 17 אנשים שמגיעים מעולמות שונים, ביניהם איש חיי לילה תל-אביבי שהפך לחסיד חב"ד; חרדי ליטאי עילוי בתורה שבגיל 37 יצא בשאלה; אדם שבגיל 47, אחרי שירות בצנחנים, קריירה כעורך דין ואבהות, עבר שינוי מגדרי והתחיל לחיות כאישה; לוחם סיירת שהידרדר לחיי פשע; גרמני פרוטסטנטי שהתגייר בגיל 19; מוסלמית שבחרה לחיות לצד יהודים ולשרת בצבא. יש גם שני ראיונות יוצאי דופן, עם ד"ר יובל שטייניץ על המעבר מהאקדמיה לפוליטיקה ומשמאל פוליטי לימין הפוליטי, ועם הרוצח צבי גור על ההחלטה לחטוף ולרצוח את הילד אורון ירדן.
"כמעט 50 שנה אני בתחום קבלת ההחלטות ומסביר למה אנשים מתנגדים לשינויים ומעדיפים להישאר במצב הקיים", אומר פרופ' יסעור בריאיון שקיימנו איתו. "אבל יש שיעור קטן של אנשים שכן מקבלים החלטות מאוד דרמטיות, ועניין אותי לבדוק מאיפה הייתה להם התעוזה ומה באמת עבר עליהם בתהליך השינוי הזה. הספר לא נועד לעודד אנשים לחזור בתשובה/שאלה או לעשות שינוי מין, אבל הוא כן רוצה לעודד שינויים. אם יש לי מטרה בכתיבת הספר, היא שאנשים לא יפחדו לעשות שינוי, כי התיאוריות אומרות שבסופו של דבר מי שכן בוחר לשנות מאושר יותר מאשר מי שלא".
האנשים שראיינת בספר חשפו בכנות את המניעים, המחשבות והרגשות שלהם בתהליך השינוי. האם יש קווי דמיון ביניהם או להפך?
"מצאתי דמיון גדול מאוד בין שינוי מגדרי ובין חזרה בשאלה/תשובה. בכל המקרים התהליך היה ארוך ומורכב מאוד, התלוו אליו הרבה לבטים ולמידה, אבל הגיע שלב של אקט מסוים שהמחיש שהשינוי הושלם. בתחום הדת זה היה למשל היציאה הראשונה עם כיפה החוצה או גילוח השיער של האישה. בשינוי המגדרי ההחלטה להתחיל לקחת טסטוסטרון הייתה הנקודה שבה הורגש הביטוי המלא של השינוי.
"לעומת אורך התהליכים במקרים אלה, אצל אנשים שעשו שינוי דרמטי מחיים נורמטיביים לחיי פשע, התהליך היה לרוב מהיר יותר בזכות הזדמנות שצצה ופיתתה אותם. אצל אלה שהחליטו לרצוח, זו בכלל הייתה החלטה שהתקבלה בדקה, מין התפרצות הר געש בבת אחת".
ובהסתכלות מגדרית, האם הבחנת בהבדלים? מי מתקשה יותר להחליט - נשים או גברים?
"בהחלטות הדרמטיות אני פחות יכול לדבר על הבדל מגדרי. מחקרים מראים שנשים לוקחות יותר סיכון בתחומים מסוימים וגברים בתחומים אחרים. כך, למשל, אישה תיקח יותר סיכון כדי לשמור על המשפחה. מחקר שעשיתי הראה שכשילד זקוק להשתלת כליה, האם תסכים לתרום כליה יותר בקלות מאשר האב. במחקר נוסף שערכתי מצאתי שאם לאישה יש ספק לגבי האיי־קיו של הגבר שאיתו היא עומדת להתחתן, היא תברח מהר יותר מאשר הגבר במקרה הפוך. מסקנה: נשים משקיעות יותר בחיי הנישואים, אז מצד אחד הן לא ייקחו סיכונים מראש, אבל ייקחו יותר סיכונים כדי לשמר אותם.
"בתחום הכלכלי, לעומת זאת, נשים סולידיות יותר, ותיק ההשקעות שלהן מבוזר יותר. נשים מרוויחות יותר בבורסה לא כי הן קונות מניות טובות יותר, אלא מכיוון שהן לא כל כך תזזיתיות כמו גברים. בתחום הניהול בכלל, התיאוריה אומרת שנשים מנהלות טובות יותר כי הן משלבות רגש בתהליכי קבלת ההחלטות וגברים פחות. מצד שני, רבים חושבים שנשים יותר אינטואיטיביות מגברים, אבל המחקרים אומרים שזה בסך הכול מיתוס".
אתה מפקפק באינטואיציה הנשית?
"הרבה פעמים מתברר שההסתמכות על האינטואיציה מטעה. בהרצאות שלי אני מראה תמונות של ארבעה גברים ושואל נשים, מי אתן רוצות שיהיה הבוס שלכן על פי התמונה בלבד. מבין האפשרויות אחד מהם הוא עובד סוציאלי ואילו שלושת האחרים הם רוצחים סדרתיים. באופן מפתיע, העובד הסוציאלי מקבל הכי פחות קולות. הרוצחים, ובראשם טד בנדי, נבחרים יותר. האינטואיציה ממש מוליכה שולל כאן, כי דווקא המראה והנחמדות של בנדי מטעה בגדול. פרופ' דניאל כהנמן, שהלך לאחרונה לעולמו, אמר שאינטואיציה טובה רק בתחומים שבהם יש לך הרבה ניסיון. נשים חושבות שיש להן יותר אינטואיציה, וזה עלול להכשיל אותן. מצד שני, רגש לדעתי הוא דבר מועיל מאוד. נשים מביאות את התמונה המלאה יותר, את השילוב הטוב בין היגיון לרגש, והלוואי שהיו יותר נשים בדרגים קובעים שימתנו את המאצ'ואיזם הנפוץ כאן.
"בהקשר הזה, כשקראתי על התצפיתניות ועל הנגדית ב-8200 שדיווחו על הפעילות החשודה בגבול רצועת עזה ועל כך שהמפקדים לא התייחסו לכך, חשבתי שאולי יש כאן עניין מגדרי, ושאם זה היה הפוך - גברים תצפיתנים ונשים מפקדות - אולי לא היה קורה מה שקרה ב־7 באוקטובר".
החשש מ"מה יגידו" עובר כחוט השני ברוב סיפורי החיים בספר. איך אפשר, אם בכלל, להתגבר על הקושי הזה?
"אכן זה נושא מרכזי שמגביל אנשים שמתלבטים אם לעשות שינוי. האנשים שראיינתי הם ממש יוצאי דופן ובעלי קווי אישיות ייחודיים שמאפשרים להם לעמוד בזה. הסיפור שהכי ריגש אותי הוא הסיפור של עידו קהת, שעבר התאמה מגדרית מאישה לגבר, כשבן הזוג ואבי ילדיהם המשותפים נשאר במסגרת הזוגית. כששאלתי את בן הזוג למה הוא נשאר, הוא אמר, 'אני אוהב את הבן אדם. העובדה שהוא הפך לגבר לא משנה את האישיות שלו'. הם חיים בקיבוץ, החברה הכי סגורה שיש, ולמרות זאת הם התנהגו בצורה מעוררת השתאות, הסבירו לילדים ואחר כך לחברים, והיום אפילו מופיעים בהרצאות ומספרים על התהליך הזה כזוג".
למה בעצם אנחנו כל כך חוששים מהאמיצים האלה? אולי גם יש קנאה מסוימת ביכולת שלהם לעשות שינוי כזה?
"אני ממש מסכים. אחת הסיבות העיקריות היא שהצעד הדרמטי שלהם גורם לנו לבדוק את עצמנו - אולי היה להם אומץ לעשות שינוי שגם אנחנו היינו רוצים. האנשים האלה בעצם מציבים מראה מולנו שלא תמיד נעים לנו להסתכל בה. לפעמים מכיוון שלא נעים היחס הופך להיות בוטה, למשל התייחסות מזלזלת בישראלים שמעיזים לרדת מהארץ או אפילו לעזוב את הקיבוץ. אחד השינויים שמפחידים כרגע את החברה החרדית, למשל, הוא נושא הגיוס לצבא. אני אומר: תנו לבנים שלכם לנסות את זה. אם הם יחזרו, סימן שהם באמת רואים את הטוב בדת. אם לא, אז אולי זה אומר עליכם משהו.
"יש כאן גם עניין של הטיית האישוש - אנשים מחפשים מידע שמאשש את מה שהם חשבו קודם. אנחנו לא אוהבים לראות את מה שסותר את האמונות שלנו, אז בוודאי שאנשים שעוברים שינויים דרמטיים לא תמיד קלים לעיכול. אני חושב שצריך להתייחס אליהם בכבוד ובהערכה, על היכולת שלהם להיות קשובים באמת לעצמם ולסביבה".
למרות הנטייה הטבעית להישאר באזור המוכר, אתה טוען שהשינוי מוביל בסופו של דבר לתחושה טובה יותר אצל אנשים.
"למרות העדויות הרבות לעוצמתה של הפסיביות ולמעמד האיתן של המצב הקיים, שינויים ולקיחת סיכונים הם לעתים הדרך היחידה לצאת ממשברים ולהתפתח. במחקר מעניין של הכלכלן פרופ' סטיבן לויט מאוניברסיטת שיקגו שפורסם ב־2021, הציעו לכ־4,000 אנשים שהתלבטו בשאלות קשות, כמו האם להתגרש או האם להתפטר ממקום עבודתם, להטיל מטבע ולפעול בהתאם (עץ - אני מבצע את השינוי, פלי - לא). כשחזרו אליהם כעבור חצי שנה, מצאו שמי שפעלו לשינוי המצב היו מאושרים יותר מאלה שלא עשו שינוי. המסקנה הייתה שכשאנשים עושים שינוי, זה עושה להם טוב. צריך כמובן להיזהר מהכללה, אבל אם מישהו מאוד מאוד מתלבט, זה אומר שהחיובי והשלילי די שווים בעיניו, ומכיוון שהנטייה הטבעית היא להפריז בחסרונות ולהמעיט ביתרונות, כנראה שאם נעשה שינוי, יהיה לנו טוב יותר".
איך הראיונות וכתיבת הספר השפיעו עליך באופן אישי?
"למדתי להעריך מאוד את האנשים שראיינתי, לכבד אותם ולהקשיב להם, ומקווה שכך אשפיע על אנשים נוספים. באופן אישי, אני באמת לא יודע אם היה לי האומץ שלהם אם הייתי מגלה שאני אפילו הומוסקסואל, ובוודאי טרנסג'נדר, לבצע בגיל מבוגר שינוי קיצוני. מצד שני, אף פעם לא היה לי צורך לעשות שינוי כזה דרמטי, אז זה כנראה פחות רלוונטי במקרה שלי".
- הגדירו נכון את הבעיה, זה שורש העניין: מהו הקושי העיקרי שאיתו עליכן להתמודד (למשל, האם אתן משתעממות מבן/בת הזוג או שהשעמום נובע ממקום אחר).
- אם יש התלבטות אם לעשות שינוי, כדאי כנראה לעשות אותו. המחקרים מצאו שלרוב ממעיטים בערך היתרונות ומעצימים את ערך החסרונות.
- חרטה היא רגש מיותר בקבלת החלטות. במקום לחשוב על מה שהיה, כדאי להתמקד בהווה ובעתיד. טעיתם, אז מה? מה למדתם מהטעות ואיך ממשיכים הלאה?
- מלבד "אם יש ספק - אין ספק", זכרו שיש גם "אם אין ספק - יש ספק". בכל החלטה שתקבלו יש סיכוי מסוים שתצליחו וסיכון מסוים שתיכשלו.
- לא תמיד העיקר הוא לעשות את הבחירה הנכונה, אלא הצורך להביא להצלחת הבחירה. אם מתלבטים אם ללמוד מתמטיקה, פיזיקה או מחשבים, הבחירה המדויקת חשובה פחות. חשוב יותר לחשוב מה אצליח ללמוד בצורה הטובה ביותר.
- החלטה לא חייבת להיות בחירה בין חלופות. לעתים אפשר להתחיל עם החלטה מסוימת ואז לעבור לחלופה אחרת, ולעתים אפשר גם לשלב כמה חלופות בו-זמנית
- במקום לשאול "מה אני צריכה לעשות?", שאלי "מה אני יכולה לעשות?". הסתכלות רחבה יותר על הבעיה ועל האפשרויות להתמודד איתה מוסיפה חלופות ומשפרת תוצאות.
- התחבטו בשאלה שעשויה לסייע: מה חברה טובה הייתה ממליצה לי לעשות?
- אל תחששו לקחת סיכונים מחושבים. בטווח הארוך עדיפה תוצאה טובה ולא ודאית על פני תוצאה ודאית ולא טובה.
- הפכו את השאלה מאקטיבית לפסיבית. נסו לדמיין מה היה קורה אם מישהו היה מחליט עבורכן. האם הייתן שמחות על ההחלטה או לא?
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
