חוקרת המוח והפסיכולוגית פרופ' טלי שרוט מחלקת את חייה בין בוסטון ללונדון, חצי שנה פה וחצי שנה שם. היא גם מעדיפה לעבוד על פרויקטים רבים במקביל, עם אנשים מתחומים שונים - מהאקדמיה, מהתעשייה ובכלל, לגוון ככל האפשר. "אני מתרגלת מהר מאוד לדברים חדשים, ותמיד חייתי ככה. רק כשהתחלתי לחקור עד כמה מהר אנחנו מתרגלים למצבים בחיינו, גם טובים וגם רעים, שמתי לב עד כמה ההתרגלות אצלי קלה. להתרגלות הזאת יש הרבה יתרונות אבל גם חסרונות שכדאי להכיר אותם על מנת לחיות טוב יותר", היא אומרת בריאיון מיוחד לרגל צאת ספרה בתרגום לעברית "אל תתרגלו: לראות מחדש את הטוב והרע שסביבנו" (הוצאת מטר בשיתוף עם כינרת זב"מ), שאותו כתבה יחד עם קאס סאנטיין, פרופ' לכלכלה התנהגותית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
למה להתרגל מהר זו בעיה? זה דווקא נשמע לי תהליך בריא.
"הבעיה עם להתרגל לדברים הטובים היא שכך אנחנו מאבדים את ההשתאות (AWE) והכרת התודה על מה שיש בחיינו. זה גורם לנו להתעלם מהר מאוד מכל ההישגים שלנו. מצד שני, יש לזה כמובן גם ערך כי זה מה שמניע אותנו לעשות עוד ועוד שינויים ולהתפתח".
ומה לגבי הדברים הרעים?
"גם כאן יש שני צדדים לעניין. מצד אחד, ההתרגלות למשברים עוזרת להקהות את הכאב ואת הסבל וזה חיוני. מצד שני, גם כאן, אם נתרגל לדברים הרעים נאבד את המוטיבציה שלנו לחתור לשינוי. הספר שלנו עוסק בדיוק בשאלות האלו - של מציאת האיזון הנכון ואיך נוכל להאיר מחדש צדדים שונים בחיים שלנו, טובים ורעים, שהועם זוהרם. האתגר הוא לבנות מחדש את הרגישות שלנו לגירויים באופן המיטבי".
פרופ' שרוט (48) נולדה בירושלים, גדלה ביישוב עומר וסיימה לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה וכלכלה באוניברסיטת תל-אביב. לאחר כמה שנים ככלכלנית עברה לניו-יורק והשלימה שם לימודי תואר שני ודוקטורט בפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת ניו-יורק. את הפוסט-דוקטורט שלה עשתה באוניברסיטת הרווארד והקולג' האוניברסיטאי של לונדון. בעבר מחקריה התמקדו בתחומים של אופטימיות וזיכרונות רגשיים, והרצאת TED שנתנה לפני כעשור בנושא הטיית האופטימיות, זכתה לכ-12 מיליון צפיות. כיום היא חוקרת ומלמדת באוניברסיטת MIT בבוסטון ובאוניברסיטת לונדון. לשרוט ולבעלה שני ילדים, בת 11 ובן 9.
2 צפייה בגלריה
פרופ' טלי שרוט. "כשהכל צפוי המוח מגיב פחות, ולפעמים הוא לא מגיב כלל"
(צילום: Milan Markovic, GettyImages)
למה בעצם אנחנו מתרגלים כל כך מהר לדברים?
"ההתרגלות הזאת - הביטואציה בשפה הפסיכולוגית - היא למעשה הפחתה בעוצמת התגובה של המוח שלנו. באבולוציה של המוח שלנו התפתחו מנגנונים שונים - ממנגנונים של תאים יחידים ועד לאלה שמעורבות בהם מערכות עצביות מורכבות יותר - המצייתים לאותו עיקרון כללי פשוט: כשקורה משהו מפתיע או בלתי צפוי, המוח מגיב בעוצמה רבה. אבל כשהכול צפוי, המוח מגיב פחות, ולפעמים הוא לא מגיב כלל. המוח שלנו בעצם עוזר לנו לשרוד וכדי לעשות זאת הוא חייב לתעדף את החדש והשונה: ריח פתאומי של עשן, סכנה שמתקרבת אלינו או אפילו אנשים מושכים עם פוטנציאל להיות בני זוג שעוברים בסביבה. כדי להבליט את החדש, המוח מסנן את הישן".
עד כמה מהר אנחנו בעצם מתרגלים?
"המחקרים מראים שאנשים מתחילים להתרגל אפילו לקסם של חופשות טרופיות כבר במהלך 43 השעות הראשונות. החוויות הראשוניות, הקוקטייל הראשון, למשל, הן החקוקות ביותר. הכלכלן האמריקאי טיבור סקיטובסקי מגדיר זאת בצורה יפה: הנאה נובעת מסיפוק לא מלא ולא רציף של מאוויים. כלומר, הדברים הטובים בחיים יעוררו בכם פרץ של שמחה, אם תחוו אותם מדי פעם, אבל אם הם יחזרו בצורה תכופה, אולי יומיומית, הם יפסיקו לעורר הנאה של ממש ובמקום זאת יעוררו נוחות.
סקיטובסקי האמין שתנאי עושר בעיקר הופכים דברים מלהיבים לנוחות נחמדה אך משעממת. אנחנו סבורים שהתובנה הכללית שלו נכונה, אבל שהקשר שלה לעושר רופף. לא צריך להיות עשירים כדי שהנאה שחוזרת על עצמה תהפוך לנוחות שאינה מלהיבה במיוחד".
כדי לעצור את מעגל הנוחיות הזה, אומרת פרופ' שרוט, אנחנו זקוקים לדיסהביטואציה - משהו שיבטל את השפעת ההתרגלות. "עלינו בעצם להתרחק מהדבר לזמן מה כדי שהטוב שבו יהפוך שוב למפתיע. אפילו הפסקות קטנות יכולות לגרום לדיסהביטואציה ולעורר הנאה. ניסוי מעניין בדק הנאה מהאזנה לשירים ברצף בהשוואה להאזנה בהפסקות קטנות. 99% ציפו שההפסקות יפגעו בהנאה, אך התברר שההשפעה הייתה דווקא הפוכה, והמשתתפים עם הפסקות ההאזנה נהנו יותר מהמוזיקה ואפילו הביעו נכונות לשלם כסף כפול כדי לשמוע אותה בהופעה חיה. מתברר שההפסקות מפחיתות את הנטייה להסתגל לדברים טובים ולכן פרצי ההנאה מהשירים נמשכו זמן רב יותר".
את מדברת בספר גם על דיסהביטואציה בזוגיות.
"נכון. הפסקות כאלו מועילות גם לזוגיות. מחקר אמריקאי הראה שכשאנשים נמצאים זמן רב יותר בנפרד מבני הזוג שלהם, הם מדווחים על עניין מיני מוגבר כלפיהם. כל זוג צריך למצוא את המינון המתאים לו, אולי שבועות בנפרד, אולי סופי שבוע, אולי רק ערבים. זה איזון עדין. כדי לשמר מערכת יחסים, אנשים זקוקים לזמן איכות משותף ולחוויות משותפות, אבל עצמאות כלשהי יכולה להיות המרכיב שיבטיח שהיא תישאר גם בריאה".
כשקראתי את הספר, אני אומרת לפרופ' שרוט, חשבתי כל הזמן על המצב שלנו בישראל. מצד אחד, חשבתי על כמה חשוב שדווקא עכשיו נלמד להעריך מחדש את הדברים הטובים שבכל זאת יש לנו ולא נתרגל אליהם. מצד שני, גם ההסתגלות למצב משברי היא חיונית לעתים.
"המצב בארץ הוא דוגמה קיצונית שמראה לנו איך האנושות יכולה להסתגל לכל דבר, אפילו למקרה הקיצוני והמזעזע ביותר. ההביטואציה עוזרת לנו להמשיך הלאה. בלי זה לא היינו זזים מהמיטה, היינו תקועים ולא מצליחים לתפקד. רואים את זה בארץ וגם בהרבה מחקרים שמראים שאנשים שאיבדו בני משפחה חוזרים אחרי שנתיים בממוצע לרמה הבסיסית של ה-Well being שלהם. גם מחקר שעשיתי בתקופת הקורונה הראה שכעבור חודשים מעטים שבהם עלתה רמת הסטרס, נרשמה כבר ירידה חזרה לרמות שהיו לפני המגפה.
"המצב בארץ הוא דוגמה קיצונית שמראה לנו איך האנושות יכולה להסתגל לכל דבר, אפילו למקרה הקיצוני והמזעזע ביותר"
"עם זאת, ההתרגלות למצב הקשה וההסתכלות עליו כמצב נורמטיבי מעלה את החשש שלא ננסה מספיק לשנות את מה שקורה. לפעמים אנחנו אפילו לא מצליחים לזהות דרכים שבעזרתן ניתן לשנות את המצב, כי אנחנו כל כך בתוכו. זה בולט למשל בתחום המדיה החברתית, שרק כשאנשים התנתקו ממנה לתקופה מסוימת הם הבינו איזו רמת סטרס היא גרמה להם. לפעמים גם קשה לדעת מה הדברים שאפשר לשנות, זה לא חד-משמעי".
משפחות החטופים חוזרות ואומרות לציבור "אל תתרגלו לשלטים, לתמונות ולמיצגים שלנו", כדי לדרבן את האנשים לפעול.
"הן בהחלט צודקות. מחקרים מראים שאנשים יכולים להתרגל למסרים ולתמונות רגשיות, כמו למשל לתמונות על קופסאות סיגריות של אנשים שמתו מסרטן ריאות. לכן ה-FDA ממליץ להחליף תמונות וטקסט כל כמה שבועות. זה לא אומר שאין לנו תגובה רגשית לתמונות של חטופים ולטקסט הנלווה להן, אבל סביר שנבחין בהם פחות מאשר לפני עשרה חודשים. התגובה עדיין חזקה אבל ככל הנראה חלשה מבעבר".
את כותבת שהיית רוצה שהספר ילמד אותנו איך להפסיק לראות באפור ולחזור לראות בצבעים, אבל אצלנו הצבעים עכשיו אולי חזקים מדי.
"סף הרגישות בארץ אכן גבוה מאוד. צריך בהחלט למצוא את האיזון. מצד אחד לא לאטום את עצמך ואולי לקום לעשות משהו כדי לעזור ולשנות, ומצד שני לשמור על הבריאות הנפשית שלנו ולהגן על עצמנו. בהקשר הזה הפסקת חשיפה לחדשות יכולה לעזור. אפילו אני בחו"ל עושה את זה".
חופשות קצרות, למרות הקושי להתנתק, יכולות להועיל גם להעריך את הטוב וגם להתנתק מהרע.
"החופשות הקצרות הן בעלות ערך רב לכולם ובוודאי לישראלים. לפני 7 באוקטובר חשבתי לקרוא לספר 'שוברים שגרה', אבל השגרה בארץ כבר נשברה לצערנו ויש לזה אור אחר לגמרי. ללא ספק להוציא את עצמך מהקונטקסט לזמן מסוים זה דבר חשוב מאוד. נוכחתי בזה גם כשההורים שלי הגיעו אליי לבוסטון ותוך יום רמת הסטרס שלהם ירדה. הכול סביבם היה שקט וירוק והם התרגלו מהר מאוד לסיטואציה החדשה. כמובן שכשחזרו לארץ הם חזרו מהר מאוד לסטרס הקבוע. מהירות ההתרגלות תמיד מפתיעה אותי מחדש".
אבל קצב ההתרגלות שלנו לדברים רעים אינו אחיד.
"חשוב מאוד לדבר על ההבדלים בין אנשים, כדי לדעת לעזור יותר למי שצריך. מחקר מעניין של פרופ' ארון הלר מאוניברסיטת מיאמי, שמדד השפעה של ציון גרוע על מצב הרוח של סטודנטים, גילה כי כולם הרגישו רע אבל רגעים אחדים לאחר גילוי הציון כבר החלה ההתרגלות להשפיע ומצב הרוח השתפר. אולם אלו שמצב רוחם הבסיסי היה נמוך יותר התאוששו לאט יותר בהשוואה לאחרים. לאנשים שסובלים מבעיות מתחום בריאות הנפש, כמו דיכאון למשל, קשה במיוחד להסתגל לשינויים בחיים, הן טובים והן רעים, בגלל רומינציה - חשיבה שלילית מעגלית וחזרתית שהם עושים. ייתכן גם שהפסימיות שלהם פוגמת ביכולתם להגיד לעצמם 'אוקיי, הדבר הרע הזה קרה אבל דברים טובים יקרו לי בעתיד' והדבר מאט את ההתרגלות. כדאי לסייע לאנשים האלה יותר בהקצאת משאבים".
מצד שני, מצאתם במחקרים השונים כי התרגלות איטית היא גם סממן של אנשים יצירתיים יותר.
"המחקרים אכן מראים שלאנשים יותר קריאטיביים יש התרגלות איטית יותר. זה מאוד מעניין, כי אנחנו רוצים בעצם דיסהביטואציה או הביטואציה איטית יותר, כדי להעלות את רף היצירתיות. אפילו שינויים קטנים יכולים לעשות את זה. סדרת ניסויים שהובילה החוקרת קלי מיין מאוניברסיטת מניטובה בקנדה הראתה שכל שינוי בפעילות, למשל, מעבר מישיבה להליכה או מהליכה לישיבה, מחזק את החשיבה היצירתית. למעשה, כל שינוי שאנו חווים בסביבה, ברעשים, בריחות, במראות שמסביבנו, יוצרים יותר פעילות עיבוד מידע במוח, שיכולה להגביר יצירתיות. למרות שהמחקר מראה שהשיפור ביצירתיות נמשך בממוצע רק שש דקות, אולי גם הזמן הקצר הזה מספיק כדי להביא את הרעיון המבריק שצריך".
לסיום, נחזור אלייך: את ממליצה על אורח החיים שלך כמתכון לדיסהביטואציה?
"אני חושבת שזה ממש עוזר. למען האמת, גם בילדות שלי עברנו ממקום למקום ואולי זה גרם לי להיות מי שאני ולהמשיך זאת בחיי הבוגרים. כל המשפחה שלי עוברת איתי מדי חצי שנה, ולמעשה גם הילדים שלי רגילים לחיות ככה מאז שנולדו. הם מסתגלים תוך ימים, ואפילו שעות. עבור כולנו זאת הנורמה".
