בקרב הרבה משפחות ישראליות נרשמת בחודש האחרון דריכות לקראת מפגשי החג הקרבים, בעיקר בין הורים לילדיהם שכבר עזבו את הבית. המפגשים הצפויים מציפים חרדות, מטענים וזיכרונות ומעלים מחדש חשבונות שנרשמו בקפידה בפנקסים המטאפוריים ונכנסים להקפאה בין חג לחג.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עופרה (64), למשל, אם לארבעה, מספרת שהיא מתקשה להירדם בלילה מרוב מתח. "הפחד שנישאר לבד מציף אותי בכל חג מחדש, ואחר כך בערב החג עצמו יש רגעים שאני נהנית, אבל בסופו של דבר אני רק מחכה שיעבור בשלום ושאוכל שוב לנשום", היא אומרת. "חודש וחצי לפני החג אני נכנסת למתח, מנסה בזהירות להבין מי יגיע. השנה הבן הגדול הודיע שהם יחגגו עם חברים, ודווקא השנה הם היו אמורים לחגוג אצלנו. הבת השנייה, שעם בעלה ממש קשה לי, אמרה שיבואו, הבת השלישית, שחזרה בתשובה, תגיע עם ילדים קטנים ועם כל השיגעון הזה של חג כהלכתו, והקטן לא יגיע, כי הוא מטייל כבר שנה במזרח. הבן הגדול מפשר ומחבר בין כולם ודווקא הוא לא יהיה, ואני מתוחה כמו קפיץ, שרק נעבור את החג בשלום בלי מריבות ובלי פרצופים".
דפנה ברקת, פסיכולוגית קלינית ויזמת בתחום הפסיכולוגיה, לא מופתעת מהתיאור הזה. לפני חמש שנים היא פיתחה, ביחד עם הפסיכולוגית החברתית עליזה חושן, מודל שעוסק ביחסים בין הורים וילדים מעל גיל 25, שאותו הן מיישמות בסדנה של עשרה מפגשים הנקראת "תנאים של חיבה". הקורס מיועד להאיר פינות חשוכות ותחושות קשות כמו תסכול, כפיות טובה, אכזבה, עלבון וכעס ביחסים של הורים עם ילדיהם הבוגרים, כאלה שלרוב נדחקים הצידה כשכבר לא גרים ביחד, מה שמחריף את תחושת התסכול.
"תקופת החגים היא מעין ברומטר שמשקף את היחסים בין בני המשפחה", אומרת ברקת, "וההשוואות בינינו ובין משפחות אחרות מתעצמות. הרגשה טובה ותחושה של ערך בקרב הורים מבוגרים נמדדת בתקופת החגים בשאלה אם כולם יגיעו. בתקופה הזאת סוגיות מעוררות מתח צפות ועולות ביתר שאת: למה היא התחתנה דווקא עם גבר כל כך מעצבן? למה כל הזמן הם מאחרים? תראו מה היא לובשת! גם הילדים המבוגרים עשויים לחוות אמביוולנטיות סביב החגים. מצד אחד, הם שמחים להיפגש ולהפגיש את ילדיהם עם המשפחה המורחבת, ומצד שני הם חוששים שהמפגש עלול להוביל להישנות של התנהגויות שהם חווים כפוגעניות, חודרניות ולא מכבדות.
"המפגש עלול להתלקח סביב סוגיות פוליטיות ודתיות וביקורת ושיפוט ההורים על הבחירות של הילדים, למשל, נטייה מינית שאולי הם מסתירים, אופיו של בן זוג או היעדר בן זוג, העבודה שלהם, המראה שלהם - משקל עודף, קעקועים, תסרוקת או בגדים שאולי לא הולמים את המעמד. ערב כזה עלול לעורר הרבה תחושות של כאב וכישלון".
ברקת (58), נשואה לאמיר ואם לשלושה (26, 22, 16), מתגוררת במושב יעד שבמועצה האזורית משגב. חושן (56), מתגוררת ברעננה, נשואה ליורם ואם לשלוש (26, 25, 19). הסדנה המשותפת שלהן נולדה כאשר ברקת החליטה להקים מיזם חדש שקשור להורות. כשחיפשה כיוון ושותפה, הציעה לה חברה משותפת להיפגש עם חושן. "התחלנו לחשוב מה נחוץ שעדיין אין, והגענו למסקנה שהנישה של הורים לילדים מבוגרים לא מטופלת מספיק", היא אומרת.
חושן: "הילדים שלנו בדיוק התחילו לחצות את שנות ה־20, והתחלנו לחוש שההתמודדות מולם נעשית מורכבת ואין לה כל כך תמיכה. הפסיכולוגיה עסוקה כל כך בהורות הצעירה, שהיא הזניחה את ההורות המבוגרת למרות האתגרים הענקיים. חסר פה כלי עוצמתי, למשל, כמו אדלר לגיל הצעיר, שייתן מענה והסבר מה לעזאזל קורה פה, כי אנשים נשארים פעורי עיניים, איך יכול להיות שאהבה כזאת גדולה הופכת פתאום לזרוּת".
איך, באמת?
"הקשר בין הורים לילדים נוצר בתוך מבנה א-סימטרי באופן קיצוני. בתחילת חייו הילד תלוי בהוריו לחלוטין. לתלות המוחלטת הזאת יש תהודה ארוכת שנים של התחשבנויות ופנקסנות משני הצדדים. מצד אחד, ההורה שאומר 'נתתי כל כך הרבה, ומה אני מקבל?', מצד שני, הילד שמרגיש שהוא לא קיבל בצורה מדויקת ומכווננת לו, וזה שיבש את התוכנה הפסיכולוגית שלו ויצר את הקשיים הרגשיים שלו".
4 צפייה בגלריה
מצד אחד, ההורה אומר 'נתתי הרבה, ומה אני מקבל?', מצד שני, הילד שמרגיש שהוא לא קיבל בצורה מדויקת
(צילום: shutterstock)
ברקת: "פחות או יותר באמצע שנות ה-20 התלות בהורים יורדת, והילדים מסתכלים עליהם בעיניים קצת יותר ביקורתיות - איך מה שקרה לי בילדות משפיע עליי היום? ואז מתחילים להיכנס ליחסים יותר מתחים וכעסים. זה קורה הרבה פעמים אחרי שהם הכירו בן זוג או שניים, אולי אפילו אחרי שהקימו משפחה ויש להם עוגן אחר בחיים. התפקיד שלנו הוא לעזור להורים להשתחרר מהמבנה הא-סימטרי, שאפיין את הקשר כל החיים, ולהגיע למקום הדדי יותר".
איך עושים את זה?
חושן: "הורים רבים מגיעים אלינו ממקום של מצוקה. הם מרגישים שהם יורדים כל הזמן במעמד שלהם, מסתכלים על המעטפת שהם בנו מתוך תקווה שהיא תלווה אותם כל החיים, אבל הילדים כבר בסרט אחר. זה יוצר בלבול גדול, השלב הראשון של ההורות תובע מהם את המשאבים הכי גדולים שלהם, ופתאום אחרי כמה שנים הם צריכים לעמוד מול ילד שמתחשבן איתם ומעקם להם פנים בדיוק בשלב שהם מתחילים להיחלש. הם מבינים שהם הולכים על ביצים וזקוקים קודם כל לתמיכה, אבל אנחנו לא רק קבוצת תמיכה, אלא קבוצת לימוד. אנחנו מלמדות מודל שעוזר להורים לראות את הילדים בראייה חדשה ונותן להם אנרגיה לפעול בתוך מערכת יחסים שבה הם מרגישים מוחלשים. המודל שלנו עוזר למשפחות להמשיך את המסע שלהן תוך כדי שינוי בתפקידים, ולהישאר בקשר טוב ומיטיב".
ברקת: "המילה 'חייבים' יוצאת מהלקסיקון. כשהם היו ילדים היינו חייבים להיות שם בשבילם, ועכשיו אם אנחנו כאן זה כי אנחנו רוצים לעזור, אבל אנחנו לא חייבים"
הרגשתן שינוי ביחסים עם הילדים הפרטיים שלכן כשהם בגרו?
ברקת: "הבן שלי נתקע באוסטרליה בגלל הקורונה וחזר הביתה אחרי שלוש שנים. בתקופה הזו הוא כבר לא רק טייל, אלא חי ויצר לעצמו חיים אחרים. הוא עבד, החזיק בית משלו, בישל לעצמו וסיגל תזונה בריאה יותר. ואז הוא חזר הביתה והבית פתאום לא נראה לו. זה לא האוכל שהוא רגיל לאכול, הוא לא אהב את האופן שבו אני חותכת סלט, נתן תשומת לב לפרטים שהוא לא ראה קודם. מאמא כל יכולה שהוא העריץ, הוא פתאום רואה בן אדם שטועה, והוא צריך לשחרר תבנית שהוא החזיק בה כל חייו. פתאום אני קולטת שהוא מסתכל עליי בעיניים בוחנות שלא היו שם קודם, וזה מכניס אותי למגננה מסוימת, התנהגות זהירה שאני לא רגילה לה בתוך ביתי. וזו דוגמה עם ילד שיש לי איתו יחסים מעולים".
חושן: "אכן אחד הדברים שמכשילים את היחסים הם החירשות והעיוורון של הילד לאנושיות של ההורה. כשהוא גדל זה מכה בו, כאילו מפתיע אותו שההורה שלו הוא בן אדם שזקוק לתמיכה רגשית. ההורים מספרים להם דברים על החיים שלהם, והילדים לא מבינים מה הם רוצים מהם. הורים צריכים ללמוד איך לעבור ממבנה א-סימטרי והיררכי של הקשר, להורות יותר שוויונית והדדית בין בוגרים".
ברקת: "וזה מה שאנחנו מלמדות בקורס. הדינמיקה שאנחנו מדברות עליה מחזיקה את העבר בתוך ההווה, הילדים גדלו וההורים ממשיכים להתייחס אליהם כמו אל ילדים. הם יודעים טוב יותר מה טוב להם וממשיכים לנהל אותם הרבה פעמים, ואז להתאכזב שהם לא מקבלים את דעתם. הקורס עובד על צמצום הפערים האלה ושובר את התבנית של הורה וילד".
חושן: "הרבה בעיות נפתרות כשההורים מצליחים לתת לילד לגיטימציה להיות במקום שלו ולא במקום שהם רוצים שהוא יהיה".
אחד האבות שהגיעו לסדנת "תנאים של חיבה" סיפר שבנו, שכבר עבר את גיל 40, חוזר ומבקש ממנו כסף. אפילו כשהאב מתארח בבית בנו, הוא נדרש לשלם את הוצאות האירוח. מצד אחד הוא מרגיש שהוא צריך לרצות את בנו ומצד שני שואל את עצמו עד מתי? זה הגיע למצב שהאב מהסס לענות לשיחות הטלפון מבנו. חושן וברקת מספרות שהאב אמר להן: "אנחנו רוצים להיות בקשר טוב עם הבן שלנו, אבל מרגישים לא בנוח במערכת היחסים שהתפתחה בינינו, כאילו שבשביל להיות בקשר אנחנו חייבים לעשות משהו בניגוד לרצוננו".
ברקת מבהירה: "ביחסים שלנו עם ילדינו הבוגרים המילה 'חייבים' יוצאת מהלקסיקון. כשהם היו ילדים היינו חייבים להיות שם בשבילם, לתמוך ולעזור, ועכשיו אם אנחנו כאן זה כי אנחנו רוצים לעזור, כי אכפת לנו, אבל אנחנו לא חייבים. כאשר אנחנו אומרים כן לכל בקשה של הילד המבוגר שלנו, גם כאשר זה לא מתאים לנו, אנחנו מוחקים את עצמנו ומעבירים מסר שאין צורך לראות את הצרכים שלנו. המסר למעשה הוא 'אנחנו כאן רק בשבילכם', אבל אנחנו כאן גם בשבילנו. כך הילד מקבל את הרושם שהכל בסדר והוא יכול להמשיך ולהתמקד רק בעצמו. כאשר הבחירה שלנו לומר תמיד כן מקבלת מקום של קבע, היא עשויה לתרום לכך שהילד המבוגר יפגין פחות אמפתיה כלפינו".
איך משנים את זה?
"ההורה צריך ללמוד להציב גבולות ולתקשר את תחושותיו וצרכיו בלי לתקוף ולבקר את הבן. למשל, הייתה אצלנו אמא שבנה ביקש ממנה בקביעות לבשל לו ולהכין לו אוכל בקופסאות למשלוח, והיא אכן עשתה את זה תקופה ארוכה, אבל אחרי שהיא הייתה בסדנה היא שמה לזה סוף. היא אמרה לו, 'אני מבינה שבא לך שאכין לך את כל האוכל הזה, אבל לא טוב לי לעמוד כל כך הרבה שעות במטבח. אני יודעת שזה מאכזב אותך, אבל לא אוכל להמשיך לעשות את זה באופן קבוע'".
למה היא הייתה צריכה סדנה בשביל זה?
"כי אנחנו לא אוהבים לאכזב וגם לא להתאכזב מהילדים שלנו. אנחנו עסוקים כל הזמן בשאלה איך נצליח להישאר אהובים ולעשות את הדברים שמצפים מאיתנו. בסדנה אנחנו מלמדות את האמת המרה: אין סיכוי לרַצות את כולם כל הזמן, ולכן צריך ללמוד לחבק באהבה תחושות של אכזבה, תסכול ועלבון ולהסכים להחזיק אותן כרגשות לגיטימיים".
חושן: "צלצלה אליי אמא וסיפרה שהבן שלה נורא מתרחק, ולכן היא הזמינה אותו לעבוד על היחסים בטיפול, והוא לא הסכים. הוא אמר לה, 'אמא, משפחה זה אוברייטד, למה את כל הזמן כל כך נעלבת ונפגעת? רוב החברים שלי לא בקשר עם ההורים שלהם'. את שומעת את הכאב של האמא הזאת שרוצה קשר עם הילד, והוא אומר לה בעצם שהנורמות השתנו".
מתי הן השתנו?
ברקת: "ברגע שהפסיכולוגיה נכנסה לעולמנו והחליטה לשים את הילד במרכז. לפני כמה עשרות שנים ההורה היה במרכז, והכבוד להורה היה ערך. 'כבד את אביך ואת אמך' זה ציווי שיושב בעשרת הדיברות שעוסקים כולם בסדר החברתי הרצוי, וזה לא נמצא שם סתם, יש לזה משמעות".
4 צפייה בגלריה
''אני יודעת שזה מאכזב אותך, אבל לא אוכל להמשיך להכין לך קופסאות אוכל באופן קבוע''
(צילום: Shutterstock)
חושן: "להיות הורה זה אחד הדברים הכי קשים שיש, בטח בשנים שהפסיכולוגיה נכנסה ואמרה להורים, 'אם אתם רוצים ילדים מוצלחים, אתם צריכים לעמוד בהרבה מאוד משימות, חלקן לא פשוטות למימוש. ההורה שם את החיים שלו בצד לטובת רווחתו והצלחתו של הילד, ובאיזשהו מקום הוא מרגיש קורבן של השיטה. הכי עצוב שלעתים הוא אפילו לא מקבל את הפרס הגדול - ילד אסיר תודה. בחוויה הקיצונית מאוד יש ילדים שאחרי כל ההשקעה והמחיקה העצמית של הוריו פשוט מתנתקים".
למה להורים קשה כל כך להבין שהילד פשוט עסוק מדי בלבנות את חיים שלו?
"זה הפרדוקס, מצד אחד הילדים עסוקים יותר ממה שאנחנו היינו בגילם, ומצד שני עובדה שהם יותר תלויים בנו מאשר אנחנו היינו בהורינו".
יש הורים שחווים סוג של נטישה רגשית בשלב הזה?
חושן: "לא רק רגשית, יש הורים שחווים נטישה של ממש. תהליך הנפרדוּת הוא מבורך ונע על רצף שהולך ומתגבר, ילדים מתרחקים כי החיים מבקשים מהם ללכת ולבנות לעצמם מערכות חדשות. בתהליך הזה הילדים מפחדים שאם הם לא יתרחקו מההורים הם לא יגלו מי הם, והורים מפחדים מנטישה. זה מוביל לעתים למנעד רחב של נתקים וקרעים, תופעה שהולכת ונהיית רווחת יותר ויותר.
"ברגע שהילד נעשה עצמאי, מתחילים לצוף אירועים מהעבר והוא מתחיל להתחשבן על דברים שההורים כבר לא זוכרים. הרבה הורים אומרים, 'אני הייתי הרבה יותר סלחן כלפי ההורים שלי, אפשר לחשוב מה עשיתי'. אני לא מדברת על התעללות או אלימות אלא על דברים קטנים, לעתים זניחים, שבגללם ילדים מחליטים להפסיק את הקשר לכמה חודשים ולעתים גם לכמה שנים. יש המון הורים שזה קורה להם. למשל, זוג הורים בשנות ה-70 לחייהם שהשתתפו בסדנה סיפרו שהבת הודיעה להם שהיא לא מעוניינת בקשר איתם יותר. הם לא ידעו למה וחשבו שאולי זה בכלל יוזמה של בן הזוג שלה. הם כל כך נפגעו, שבהתחלה אמרו לעצמם 'לא רוצה, לא צריך', אבל אז הם הבינו שהם לא רוצים שהמשפחה שלהם תתפרק, ובאו לסדנה".
איך הסדנה עוזרת להם?
"קודם כל באמפתיה כלפי החוויה הכואבת, ושנית בהצעות מעשיות כמו לא לנתק את הקשר מצידם ולהזמין את הבת לדיאלוג בלי להתווכח עם תחושותיה. הם למדו איך לגשת לנושא, ותוך כדי הסדנה הם החלו בגישושים. הבת התרצתה לפתוח מחדש את הקשר ולאפשר לו להתקיים במינון מסוים".
המצב הכלכלי ועליית מכירי השכירות החזירו הרבה ילדים לבית ההורים, אחרי שכבר התרגלו לשגרה בלעדיהם. מה לעשות כדי שזה יעבור חלק?
חושן: "כשילד חוזר הביתה הוא חוזר לתבניות הילדות המוכרות לו, והתפקיד של ההורה הוא להזיז אותו משם. גם להורים הכי קל לחזור לתבנית המוכרת, אבל זה לא עובד כי התבנית השתנתה. כיוון שהקשר כל כך מורכב מבחינה רגשית, כדאי להגביל את התקופה הזאת, שלא תהיה ארוכה, ובעיקר שלא תהיה בלי תאריך יציאה".
ברקת: "כדאי לעשות תיאום ציפיות, כי החוזה הוא חוזה אחר. בשלב הזה אנחנו הרבה יותר שותפים לדירה מאשר הורים וילדים, ולכן צריך להגיד לילד: אתה שותף לאחזקת הבית, אולי אפילו כלכלית, אם להורים יש קושי. מצד שני, ההורים צריכים לדעת לא להתערב בחייהם כי הם אנשים בוגרים". 8
