ב-7 באוקטובר לכולנו נשבר הלב. לסיון סקלי בן זכרי הוא נקרע. לבה של קצינת הנפגעים במילואים, שבשבוע הראשון אחרי הטבח הייתה צריכה לארגן עשרות לוויות, שעברה מבוקר עד ערב מבית עלמין אחד למשנהו - לא עמד בכאב הנורא. התוצאה: קרע ספונטני בדופן העורק שהוביל לדום לב ולמוות קליני. אחרי אשפוז ממושך, שבתחילתו אף הייתה מחוברת למכונת אקמו (שמחליפה את פעילות הלב והריאות), היא הצליחה לשרוד כנגד כל הסיכויים. "יש לי עוד כברת דרך לעבור", היא אומרת כשהיא מגיעה לריאיון, נעזרת במקל הליכה. "הגוף שלי לא חזר לתפקוד מלא. כמעט מדי יום אני מגיעה לטיפולים בבית החולים, ולסירוגין נכנסת ויוצאת מאשפוזים. אבל אני מעדיפה להסתכל על חצי הכוס המלאה. אני יודעת שהיה לי מזל גדול, שבקלות יכולתי לא להיות פה כרגע, שילדיי יכלו להיות עכשיו יתומים".
עוד כתבות +ynet:
היא בת 40, נשואה 15 שנה לחיים (44), בעל סוכנות ביטוח, הם תושבי קריית־אונו והורים לשלושה (13, 10, 8). עד לפני האירוע עבדה כמנהלת צוות מכירות בחברת ביטוח. בשירותה הצבאי הייתה קצינת ת"ש שהשתחררה בדרגת סגן. גם אחרי שהפכה לאם ויכלה לקבל פטור ממילואים, היא רצתה להמשיך לשרת. "היה לי חשוב להמשיך לתרום למדינה", היא אומרת. "שיבצו אותי לתפקיד קצינת נפגעים, ומאז עשיתי מילואים פעמיים בשנה. התפקיד הצריך ממני להיות שבועיים בכוננות. יכולתי להמשיך לישון בבית, אפילו לעבוד כרגיל, אבל היה עליי להיות במרחק חצי שעה מקצין העיר. אם היה אירוע, נדרשתי להגיע למקום המפגש עם מדים, לקבל תדריך, ואז יחד עם שני קצינים נוספים היינו יוצאים להודיע למשפחה. זה לא היה קל. בעיקר כי התפקיד לא הסתכם רק בהודעה. היה עלינו לדאוג לסידורי הלוויה ולהיות עם המשפחה במשך כל השבעה מבוקר עד ערב ולוודא שלא חסר להם דבר. אבל בסופו של דבר את מתמודדת. בתום השבעה יש שיחה עם פסיכולוג שבה פורקים את הכול, ואז את חוזרת לשגרת חייך הרגילה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל ב־7 באוקטובר שום דבר לא היה רגיל. אם עד אז הייתה צריכה להתמודד בממוצע עם מקרה של חלל צה"ל אחד בשנה, הפעם היה עליה להתמודד עם עשרות הרוגים בשבוע. "התייצבתי בבסיס ב־8 באוקטובר", היא משחזרת. "אפילו לא חיכיתי שיגייסו אותי. היה לי ברור שבעקבות המצב זקוקים לי יותר מתמיד. נאמר לי שעקב הכמות העצומה של ההרוגים, משבצים אותי לצוות בתי עלמין ושהתפקיד שלי יהיה רק לארגן לוויות. מצד אחד לא הייתי צריכה להתלוות למשפחה בשבעה. מצד שני הייתי צריכה לארגן בין חמש לשש לוויות ביום. זה אומר להגיע לבית העלמין שעתיים לפני כל לוויה ולוודא שיש בור לקבר, כיתת ירי, מסדר כבוד, זרים, כיבוד. כמו מפיקת אירועים של חתונה, רק הכי טרגי שיש. מצאתי את עצמי בבוקר בבית עלמין בהרצליה, משם ממשיכה לסגולה, אחר כך לקריית שאול וכך הלאה. ובכל לוויה את נקרעת. את שומעת את ההספדים העצובים כל כך ולא יכולה שלא לבכות. הספדים על זה שלא הפסיק להתנדב ולתרום, על זה שרק נולד לו ילד, על זו שרק התארסה. מיטב הבנים והבנות שלנו, שעוד לא הספיקו לחיות את חייהם. ובכל לילה, כשחזרתי הביתה, הייתי מספרת לבעלי על כל מי שהובא לקבורה והולכת לישון בבכי".
ביום החמישי בתפקיד, לצד הקושי הנפשי העצום, החלה להרגיש רע פיזית. "זה היום שבו הגעתי בבוקר לקריית שאול וראיתי שמכינים שם 17 קברים. 17 לוויות בבת אחת. התחלתי להרגיש חולשה, הרגליים בקושי נשאו אותי. הלוויה האחרונה באותו יום, שנערכה לקראת ערב, הייתה לחייל שאמור היה להתחתן. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'כל כך הרבה לוויות קשות, ועדיין, בהלוויה כזו עוד לא הייתי'. לקראת הסוף כבר בקושי יכולתי לעמוד".
היא הגיעה לביתה לקראת שמונה בערב, נכנסה למיטה והלכה לישון. למחרת, בוקר יום שישי, הלכה ללוויה נוספת, המשיכה להרגיש לא טוב, וביקשה להשתחרר באמצע. "הרגשתי חולשה והתחילו לי לחצים בחזה", היא מספרת, "אבל פירשתי את זה כמועקה. הרי ידעתי שאני לא סובלת מבעיה לבבית. הבנתי שהלוויות עושות לי רע ואמרתי לעצמי: 'בפעם הבאה תנסי כמה שפחות להקשיב להספדים'. במשך כל השבת נשארתי במיטה, ובבוקר יום ראשון הודעתי למפקד שלי שאני זקוקה לעוד יום מנוחה בבית. בלילה הלכתי לישון, ובארבע וחצי לפנות בוקר התעוררתי. התיישבתי במיטה כדי לשתות מים, כשפתאום הרגשתי שיד שמאל שלי משותקת ושמישהו כאילו מכניס לי יד לתוך הלב ומנסה למשוך אותו החוצה".
אוי.
"הערתי מיד את בעלי. אמרתי לו שיזמין אמבולנס, אנחנו גרים עשר דקות מתל השומר. הוא אמר לי, 'עזבי, אני אקח אותך', אבל התעקשתי. לא ידעתי מה בדיוק יש לי, אבל הרגשתי שזה חמור: שאני נמצאת בסכנת חיים. הפרמדיק עשה לי אק"ג בבית שיצא תקין. הוא קבע שמדובר בהתקף חרדה ושאין צורך לקחת אותי לבית החולים ושאל את בעלי אם יש לו כדור נגד חרדה לתת לי. אבל לי היה ברור שזו לא חרדה. התעקשתי שייקח אותי למיון. גם שם הפרמדיק המשיך להתעקש ואמר לרופא הבכיר שהוא יכול לנוח כי 'זו רק חרדה'".
לא ייאמן.
"האחיות עשו לי אק"ג ולקחו בדיקות דם. הכול חזר תקין. הפרוטוקול אומר שבמקרה של מיחושים בלב, עושים אק"ג, בדיקות דם וצילום חזה. אם הכול יוצא תקין, משחררים. הפנו אותי לצילום. לא הייתי מסוגלת ללכת, אז בעלי סחב אותי לשם עם המיטה. בדרך לרנטגן אמרתי לו: 'מאמי, משהו קורה לי. תקרא מהר לרופא שיבוא לבדוק אותי'. וזהו. מכאן אני כבר לא זוכרת מה קרה".
את מה שקרה בהמשך סיפר לה בעלה כשהיא חזרה להכרה. איך הוא רץ עם המיטה שלה חזרה למיון ושאג 'רופא, עזרה'. איך הצוות הרפואי הסתער עליה ובמשך 52 דקות ביצע בה החייאה. איך כמעט הכריזו על מותה, עד שבסוף הצליחו להחזיר לה דופק מינימלי, שעמד על 5% בלבד, אבל מספיק בשביל לחבר אותה לאקמו".
מה קרה בהמשך?
"הרופאים עדיין לא ידעו מה גרם לדום הלב. בהתחלה חשבו שסבלתי מאירוע מוחי. אחרי שהמוח נמצא תקין, ביצעו בי צנתור ואז התגלה שאני סובלת מקרע בכניסה לחדר השמאלי. הקרע גרם לכך שדופן העורק התמלא בדם, מה שהוביל לחסימה שלו. רק כעבור שבוע, כשחזרתי להכרה מלאה, הסבירו לי שמדובר ב'סקאד' (Spontaneous Coronary Artery Dissection): קרע ספונטני של דופן העורק הכלילי. מדובר בתופעה נדירה מאוד, שתוקפת בעיקר נשים ללא כל רקע לבבי, שאופיינית לנשים אחרי לידה ושהגורם לה הוא גם רמה גבוהה מאוד של סטרס".
זו לא הפעם הראשונה שסקלי בן זכרי מצאה את עצמה בסכנת חיים עקב מקרה רפואי נדיר. לפני חמש שנים, בגיל 35, אובחנה עם סרטן השחלות, מחלה שתוקפת ברוב המקרים נשים מבוגרות. "12 שנים לפני שחליתי אמא שלי חלתה בסרטן השד", היא מספרת. "עשו לה בדיקה גנטית שיצאה שלילית. בהמשך רציתי לעשות בדיקה גנטית בעצמי, אבל אמרו לי שבגלל שאמא שלי יצאה שלילית, אין צורך. בדיעבד זו הייתה טעות, כי לפני 12 שנה הבדיקה לא כיסתה את כל המוטציות. אחרי שחליתי התברר שאני אכן נשאית של הגן BRCA. שלחו את אמא שלי לעשות בדיקה נוספת והפעם היא יצאה חיובית. אם הייתי מתעקשת בזמנו לעשות את הבדיקה, רוב הסיכויים שהסרטן היה נמנע".
איך גילית שאת חולה?
"בשנת 2019 החלטתי לעשות דיאטה, כי סחבתי עודף משקל מההריונות. רזיתי מאוד אבל נותרה לי בטן שהלכה וגדלה. בהתחלה חשבתי שזה קשור לעיכול, לקחתי פרוביוטיקה. זה לא עזר, כבר הייתה לי בטן כמו של חודש שביעי. הלכתי לרופאת המשפחה ששלחה אותי מיידית למיון. בהתחלה לא נלחצתי. הייתי בטוחה שמדובר בדלקת ושישחררו אותי עם אנטיביוטיקה. אבל אחרי 12 שעות שבהן עברתי סדרה ארוכה של בדיקות, הגיע רופא ואמר שנמצא חשד למחלה ממארת. בהמשך בישרו לי שאני סובלת מסרטן מפושט שהתחיל בשחלה והגיע לרחם, לכבד ולשלפוחית. אמרו לי: 'אם לא היית מגיעה למיון, תוך שלושה שבועות כבר לא היית'. המזל הגדול שלי הוא שעשיתי דיאטה. אחרת בכלל לא הייתי מתרגשת מהבטן, הייתי חושבת שזה מכל הקולה שאני שותה".
אילו טיפולים עברת?
"עברתי ניתוח שבמהלכו הוציאו את השחלות ואת הרחם. אחריו עברתי במשך חצי שנה כימותרפיה ובהמשך שנתיים של טיפול ביולוגי. מאז, לשמחתי, אני נקייה".
יש קשר בין הטיפולים שעברת לקרע שנוצר בלב?
"זה הדבר הראשון שחשבתי עליו. אבל אפילו לא הייתי צריכה לשאול את השאלה הזו. אחרי ששוחררתי מטיפול נמרץ ואושפזתי במחלקה הקרדיולוגית, האונקולוג שטיפל בי הגיע לביקור. הוא מיד אמר לי: 'חשוב לי להגיד לך שאין שום קשר בין הסרטן והטיפול שקיבלת למה שקרה לך בלב. בדקנו בכל הספרות הרפואית ולא מצאנו כל קשר".
אולי הקשר הוא הסטרס שבו היית נתונה בתקופת המחלה?
"הרופאים אמרו לי שגם לזה אין קשר. חלפו כמעט חמש שנים מאז שחליתי. סקאד אינה תופעה שקשורה לסטרס שחווית לפני שנים, אלא למשהו שאת חווה עכשיו. מה גם שבזמן שחליתי, לא הייתי בסטרס מטורף. דווקא הייתי מאוד אופטימית. אנשים שבאו לבקר אותי אמרו לי: 'באתי חלש ובזכותך יצאתי מחוזק'. הייתי בטוחה שאנצח את המחלה, ואחרי שסיימתי את הטיפולים חזרתי לחיי הרגילים. ברור שתמיד יש חשש שהמחלה תחזור, אבל החרדה אף פעם לא ניהלה אותי. להפך, אחרי שהחלמתי אפילו הרגשתי נהדר. הערכתי עוד יותר את החיים וניצלתי כל רגע. ביליתי, טסתי לחו"ל. עד המילואים הנוכחיים לא הייתי בכלל בסטרס".
מנגד, יש אנשים שחוו את אותו סטרס כמוך, ואפילו יותר, בלי שקרה להם דבר.
"לפי מה שהבנתי, אין אפשרות להסביר למה זה קרה לי ולאחרים לא. אין לכך הסבר פיזיולוגי, ולכן אנשים לא צריכים להיות עכשיו בסטרס מהסטרס. בניגוד למחלת הסרטן שלי, שכן יכולתי למנוע או לפחות לגלות בשלב מוקדם יותר, בהקשר של סקאד - אין יכולת לנבא אותו. לצורך העניין, אם הייתי מגיעה לבית החולים יומיים קודם, גם בצילום חזה לא היו מוצאים דבר. זה בדיוק כמו שמישהו יחצה את הכביש ולא יקרה לו כלום, ומישהו אחר יידרס. משהו נדיר שאי־אפשר לצפות מראש ולמנוע".
לאחר שנמצא הגורם לדום הלב, הרופאים סגרו את הקרע והשתילו בלבה סטנט לייצוב העורק. אבל לא הייתה כל הבטחה שהיא תשרוד. הלב נפגע באופן קשה והמשיך לעבוד רק על 5% תפוקה. "הרופאים אמרו לבעלי שבמקרה הטוב אזדקק להשתלת לב", היא מספרת.
אבל הוכחת להם אחרת.
"מבחינת הרופאים הייתי נס רפואי. הם לא ציפו שהלב שלי יתאושש, ועוד יתאושש כל כך מהר. בימים הראשונים המשכתי להיות מחוברת לאקמו. מדי יום הגיעה מישהי שעשתה לי אקו־לב, ובעלי מספר שבכל פעם היא רקדה בהתלהבות כי היא ראתה איך הלב שלי מתאושש יותר ויותר. הוא הגיע ל־15%, למחרת ל־25%, ביום הרביעי כבר הגיע ל־35%. בשלב הזה אמרו לבעלי שלא אזדקק להשתלת לב, שאנשים יכולים לחיות מצוין עם תפקוד של 35%. זה גם היה היום שבו ניתקו אותי מהאקמו כי לא הייתי זקוקה לו עוד.
"אגב, ניתקו אותי מהאקמו ב־19 באוקטובר, בדיוק ביום הולדתי ה־40. הורידו בהדרגה את חומרי ההרדמה, ובעלי סיפר שזו גם הייתה הפעם הראשונה שהבת הבכורה שלנו, היחידה מהילדים שידעה בדיוק מה מצבי, נכנסה אליי לחדר להגיד לי מזל טוב. אני לא זוכרת את זה. לוקח זמן עד שההכרה מתחדדת. הזיכרון הראשון שלי הוא מהיום למחרת: פקחתי עיניים וראיתי וילונות של שיבא. הבנתי שאני בבית חולים אבל לא הבנתי למה. הזיכרון הבא היה שבעלי יושב מולי ומקריא לי ברכות ליום ההולדת שהילדים כתבו לי. אני זוכרת שבכיתי ושבעלי נישק אותי, אבל אני לא זוכרת מה הרגשתי. רק כעבור יומיים התעוררתי באופן מלא. ראיתי את בעלי, רציתי לדבר איתו ולא יצא לי קול. סימנתי לו שיביא לי כלי כתיבה וכתבתי: 'איפה אני? מה קרה? מי מטפל בי? ומה השעה?'".
זה מה שהיה לך חשוב לדעת, מה השעה?
(צוחקת). "אני תמיד צריכה להיות מחוברת. אחרי שכתבתי את זה, בעלי יצא מהחדר כולו שמח וצעק: 'היא בסדר, היא בסדר'".
אחרי שמונה ימים בטיפול נמרץ היא הועברה למחלקה הקרדיולוגית, שם הבינה לראשונה, לפרטי פרטים, מה בדיוק קרה לה. כעבור שבוע הועברה לשיקום. מעבר ללב שעוד לא חזר לתפקד במלואו, היא סבלה משיתוק בגפיים השמאליות, התקשתה לדבר עקב הצינורות שהיו בפיה וסבלה מצלעות שבורות כתוצאה מניסיונות ההחייאה. כעבור חודש וחצי של אשפוז שבו עברה גם טיפולי פיזיותרפיה ואימונים עם קלינאית תקשורת, שוחררה לביתה.
מה מצבך כיום?
"הלב שלי כרגע עובד על 50% מתוך 60%. ככל הנראה הוא כבר לעולם לא יוכל להגיע למלוא התפוקה, אבל זה בסדר גמור. מה שכן, אני עדיין צריכה להגיע פעמיים בשבוע לבית החולים לשיקום הלב. אני נדרשת לבצע פעילות גופנית מבוקרת, ולפעמים קצב הלב שלי עולה, ואז מאשפזים אותי תחת השגחה. הגפיים כבר לא משותקות, אבל עדיין אין לי תחושה בכף רגל שמאל, לכן אני נעזרת במקל הליכה. בנוסף, אני סובלת מכאבי תופת ברגל בגלל פגיעה בעצב הסיאטי (עצב השת. י"מ), אז פעמיים בשבוע אני מגיעה למרפאת הכאב בבית החולים".
את בטח גם נוטלת הרבה כדורים.
"עשרות מדי יום. מעבר למשככי כאבים, אני נוטלת כדורים כדי לעזור לעצב שנפגע, ועוד עשרה כדורים שקשורים ללב, שאותם אצטרך לקחת לשארית חיי. זה כולל מדללי דם, נוגדי לחץ דם ונוגדי כולסטרול - הכול כדי לשמור על הלב מכל סיכון אפשרי".
התאוששת גם מבחינה נפשית?
"אני מודה שבניגוד לתקופה שבה התמודדתי עם הסרטן, הפעם החרדה כן מלווה אותי. למרות שאמרו לי שהסיכוי לכך נמוך, אני עדיין חוששת שזה יקרה לי שוב. אני גם סובלת מסיוטים. כל הלוויות שבהן הייתי ומה שקרה לי עם הלב מתחברים יחד. יש לי סיוט קבוע שבו אני נופלת לבור של קבר וכולם עומדים סביבי.
אבל אני מעדיפה לא להתקרבן. במקום לשאול 'למה זה קרה דווקא לי?', אני מעדיפה להגיד 'תודה'. כי אם יש משהו שלמדתי מכל הלוויות הקשות שהייתי בהן, זה עד כמה החיים קצרים והמוות יכול לתפוס אותנו בלי שום הכנה מוקדמת. אז אני בוחרת להודות על כך שניצחתי לפני ארבע שנים את הסרטן ועל כך שכנגד הסיכויים שרדתי את מה שקרה לי עם הלב. אני מעריכה את זה שבכל יום אני זוכה להתעורר בבוקר ולהיות עם הילדים שלי ואומרת: 'איזה כיף שקיבלתי את חיי בחזרה'".
"בשנים האחרונות הצטבר יותר מידע על תופעת ה'סקאד' (Spontaneous Coronary Artery Dissection), קרע ספונטני של דופן העורק הכלילי", אומר פרופ' עמית שגב, מנהל המערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי שיבא, שביצע את הצנתור בסיון סקלי בן זכרי. "מתברר שהיא שכיחה יותר בנשים, ומתרחשת בקרב נשים בריאות לחלוטין עם עורקים כליליים תקינים. הקרע יוצר פצע שגורם להופעת שני חללים, האחד תקין והשני מדומה – שבו אין זרימת דם אפקטיבית. אם החלל המדומה לוחץ על החלל התקין, נוצר קריש דם שחוסם את העורק ואז מתרחש התקף לב שעלול לגרום לדום לב".
האם דחק נפשי הוא אכן הגורם העיקרי לקרע?
"הוא אחד הגורמים. אנחנו רואים את התופעה בקרב אנשים תחת לחץ נפשי ונשים אחרי לידה, אבל הרבה פעמים גם ללא שום טריגר. זו הסיבה שזה נקרא קרע ספונטני".
האם יש גורמים נלווים כמו מחלות עבר או מחלות רקע?
"לא. אבל חשוב להדגיש שמדובר בתופעה נדירה מאוד, ששיעורה פחות מאחוז מכלל התקפי הלב בנשים. המקרה של סיון הוא עוד יותר נדיר, כי לא רק שהיא עברה התקף לב, אלא שבמקרה שלה הוא הוביל גם לדום לב".
מאז 7 באוקטובר דווח על שני צעירים בריאים נוספים שלקו בפתאומיות בלבם, ובמקרה שלהם, למרבה הצער, זה נגמר במוות. ב־28 באוקטובר תמר חיה טורפיאשוילי, ילדה בת תשע מאשדוד, נפטרה בבית החולים אסותא אשדוד, שאליו הובהלה שבוע קודם לכן אחרי שלקתה בדום לב בעת ששמעה אזעקה ורצה לממ"ד בביתה. בני משפחתה סיפרו שהאזעקות הכניסו אותה ללחץ רב ושלפני האירוע הייתה ילדה בריאה לחלוטין.
ב־9 בינואר 2024, סמ"ר סתיו בשה (22), מפקד כיתה בגדוד 12 בגולני, נפטר אף הוא מדום לב. זה קרה ימים ספורים אחרי שהשתחרר משירות המילואים בעזה, שבמהלכו איבד חיילים רבים. אחרי מותו סיפרו מקורביו שאין להם ספק שהחוויות והמראות הקשים שאליהם נחשף במלחמה, הם אלה שגרמו למותו.
"סתיו הוא בן יחיד", סיפרה אייה, חברה טובה של המשפחה, לחדשות ערוץ 12. "הוא ניסה לא להדאיג את אמא שלו, אז הוא לא שיתף הרבה במה שעבר עליו בימי הלחימה. היא שלחה ילד בריא בגופו ובנפשו, וכפי שאנחנו מבינים כנראה הלב שלו לא עמד בזה".
פרופ' שגב, שלא היה מעורב בשני המקרים הללו, מדגיש שאינו יכול לומר מה הסיבה למותם, אך לדבריו, דום לב יכול להתרחש בקרב צעירים, כולל ילדים, מסיבות נוספות מלבד סקאד. "אך במקרים הללו, כשלא מדובר בסקאד, לא בטוח שהמטופלים אכן היו בריאים", הוא אומר. "ייתכן מאוד שהיו להם מחלות גנטיות נדירות של הפרעות קצב שפשוט לא ידעו עליהם".
האם דחק נפשי יכול להשפיע במקרים כאלה?
"ישנם סוגים מסוימים של הפרעות קצב, שעלולים להופיע בזמן דחק נפשי. ועדיין, חשוב לציין, שגם סקאד וגם מחלות גנטיות המשפיעות על קצב הלב - הן תופעות נדירות במיוחד".
