הכול התחיל מהשירים הנוגים והיפים של לאונרד כהן שהסופרת האמריקנית סוזן קיין (54) כל כך אהבה לשמוע בזמן לימודיה באוניברסיטה. כשחבריה גיחכו ושאלו אותה למה היא שומעת "מוזיקה עצובה של לוויות", היא צחקה איתם, אך גם הרגישה שהשאלה הזו טומנת בחובה הרבה יותר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"חשבתי על זה ב־25 השנים הבאות: למה המוזיקה הזאת רוממה אותי כל כך? ומה בתרבות שלנו הפך את זה לנושא לבדיחה? ולמה, גם עכשיו, אני מרגישה צורך להבטיח שאני אוהבת גם מוזיקת ריקודים? ככל שחקרתי, גיליתי כמה השאלות האלה עמוקות הרבה יותר", היא כותבת בהקדמה לרב-המכר החדש שלה, Bitter Sweet: How Sorrow and Longing Make Us Whole. בספרה מבקשת קיין להחזיר את הכבוד האבוד לזווית ההסתכלות המרירה-מתוקה על החיים, אותה מלנכוליה עדינה, ולהראות שדווקא היא יכולה להוות עבורנו כוח מניע, מחבר ויצירתי.
קיין, עורכת דין שהפכה לסופרת מצליחה, נשואה ואם לשניים שמתגוררת בעמק ההדסון במדינת ניו-יורק, נוהגת לחקור לעומק את ההיבטים הרגישים של החיים. ספרה הראשון, שהתפרסם בשנת 2013, "שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר", תורגם ל-40 שפות ומככב כבר שנים בראש רשימת רבי-המכר בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית. בעקבותיו באה גם הרצאת TED פופולרית שזכתה ליותר מ-40 מיליון צפיות ולהמלצה חמה מביל גייטס וכן דירוג כמשפיענית השישית בעולם על ידי הרשת החברתית-מקצועית לינקדאין.
כמו בספרה הקודם, גם הספר הנוכחי מצטיין בכתיבה אישית ונוגעת, בשילוב מחקרי עומק וראיונות עם אנשי מקצוע. "חקרתי שנים את השאלה הזאת דרך עבודה של פסיכולוגים, מדענים ואפילו מומחי ניהול", היא כותבת, "ואני מבינה שהגישה המרירה-מתוקה היא לא רק תחושה או אירוע רגעיים, היא גם כוח שקט, דרך להיות. המוזיקה העצובה היא רק שער אחד להגיע למשהו עמוק יותר, והשערים פנימה הם בכל מקום ובהרבה צורות. הספר הזה רוצה לדחוק בכם לשים לב אליהם ולהיכנס פנימה".
המחקר המדעי, כותבת קיין, הולך ומגלה שה-Well Being שלנו מחייב משחק פנימי ועדין בין תופעות חיוביות לשליליות. לתחושת הצער, בהקשר זה, חשיבות רבה לפיתוח החמלה האנושית. הפסיכולוג ד"ר דצ'ר קלטנר מאוניברסיטת ברקלי בארצות-הברית גילה במחקריו כיצד עצב הוואגוס, אחד החשובים במערכת העצבים שלנו שקשור לפעולות הבסיסיות של עיכול, נשימה ומין, אחראי גם לאינסטינקט החמלה שלנו, שמופעל כתוצאה מחוויות של סבל.
מחקרים של מדעני מוח גילו גם כי עזרה לאנשים במצוקה גירתה את אותם אזורים במוח כמו זכייה בפרס או אכילת ארוחה טעימה. "אנו נוטים לראות את החמלה כשייכת ל'צד החיובי' של הרגשות האנושיים", כותבת קיין, "ולא רואים את הצד המריר-מתוק שלה כתוצר של צער משותף. לעצבות יש כוח שמחבר אותנו בחמלה אנושית, ולכן כדאי לכבד אותה קצת יותר".
מחקר מאוניברסיטת מישיגן מצא בהקשר זה כי אנשים מקשרים שירים עצובים עם יופי נשגב, השתוקקות, נוסטלגיה ואנושיות משותפת, רגשות סובלימטיים שעוזרים לנו לעבד חוויות של צער. "חשבו כמה סוגי מוזיקה אהובה נכללים בז'אנר ההשתוקקות והמלנכוליה: הפאדו הפורטוגזי, הפלמנקו הספרדי, הראיי האלג'ירי והבלוז האמריקני. אפילו מוזיקת פופ נכתבת יותר ויותר בסולם מינורי - כ־60% מהשירים כיום לעומת 15% בשנות ה־60".
טיפ לפיתוח תחושת החמלה:
להתאמן בתרגיל כתיבה שבו אנו מתארים מצב שמישהו הפגין כלפינו חמלה או שהרגשנו חמלה כלפי מישהו אחר.
מחקר מרתק של פרופ' קרול בורוביצקי מדנמרק בחן באמצעות תוכנה אנליטית 1,400 מכתבים שכתבו המלחינים מוצרט, ליסט ובטהובן במהלך חייהם. הוא עקב אחר התייחסויותיהם לרגשות חיוביים (שימוש במילים כמו "אושר") או שליליים (מילים כמו "צער"), ואיך הרגשות האלה קשורים לכמות ולאיכות של המוזיקה שהלחינו באותו זמן. נמצא שהייתה קורלציה חזקה בין הבעת רגשות שליליים של המלחינים לתפוקה יצירתית מוגברת שלהם, וכי הרגש הדומיננטי ביותר היה תחושת העצבות.
במהלך מחקר נוסף, שנערך באוניברסיטת וושינגטון, הראו לחלק מהמשתתפים סצנה מרירה-מתוקה מהסרט "אבי הכלה", שבה אישה צעירה מתארת את האושר של חתונתה הצפוי ולצד זה את הצער של עזיבת עולם הילדות מאחור. אחרים צפו בסצנות עצובות, שמחות או ניטרליות. לאחר הצפייה התבקשו משתתפי המחקר לעבור מבחני יצירתיות. התוצאה הייתה חד-משמעית: אלה שצפו בסצנה המרירה-מתוקה של "אבי הכלה" הצליחו יותר במבחני היצירתיות.
מחקרים אחרים הוכיחו שמצב רוח עצוב נוטה לחדד את תשומת הלב שלנו ועושה אותנו ממוקדים יותר. פרופ' ג'וזף פורגאס האוסטרלי, למשל, ערך מחקר שבמהלכו הראו לאנשים צילום של תאונת דרכים. לאחר מכן הם התבקשו להיזכר בזיכרונות עצובים או שמחים שלהם, לבחירתם, ואז להיזכר בפרטי הצילום של תאונת הדרכים. אלה שהיו במצב רוח עצוב, כתוצאה מזיכרונות עגומים, זכרו טוב יותר את הפרטים.
5 צפייה בגלריה
מחקרים הוכיחו שמצב רוח עצוב נוטה לחדד את תשומת הלב שלנו ועושה אותנו ממוקדים יותר
(צילום: shutterstock)
קיין כותבת כי "ייתכן שתחושות של עצבות מחדירות בנו רמה נוספת של התמדה ועקביות, שאנשים מיישמים במאמצים היצירתיים שלהם. המחקרים מראים גם שמצוקה גורמת לנטייה לסגת לעולם פנימי של דמיון", אך מדגישה כי לא צריך לראות בכך את הזרז היחיד או העיקרי ליצירתיות. "יותר שימושי יהיה לראות יצירתיות דרך העדשה של מרירות-מתיקות - התמודדות סימולטנית עם חושך ואור, עם צער ושמחה. זה לא שכאב שווה לאמנות, אבל הדחף להפוך כאב ליופי הוא אחד מהזרזים העצומים של ביטוי אמנותי".
טיפ לפיתוח היצירתיות:
"קחו את הכאבים שאינכם מצליחים להתגבר עליהם, והפכו אותם לאפשרות יצירתית בכל דרך שתמצאו לנכון - כתיבה, משחק, ריקוד, לימוד, בישול, יזמות. אפשר גם לקבל השראה ונחמה מיצירה של אחרים".
מהלך חיינו רצוף מצבים מרירים-מתוקים שבהם אנו מסיימים דברים מסוימים ומתחילים חדשים. "במערב המודרני אנו נוטים לחשוב שסיפור חיינו הוא קו ישר וסופי, מלידה ועד מוות, עם שיר יום הולדת שמח בסולם מג'ורי ומארש לוויה בסולם מינורי", כותבת קיין. "אבל למעשה החיים רצופים מעברים שברבים מהם משולבים גם שמחה וגם עצב. חלקים בחיים שלנו כל הזמן ימותו - כמו עבודה שנאבד או מערכת יחסים שתסתיים - אבל אם נהיה מוכנים, עבודות ואהבות אחרות יבואו במקומם. הגישה המרירה-מתוקה לחיים רואה כל זאת ועוזרת להגביר את המודעות לארעיות הדברים ולארעיות החיים בכלל".
ד"ר לאורה קרסטנסן מאוניברסיטת סטנפורד מצאה במחקריה כי אנשים מבוגרים מאושרים יותר לא רק כתוצאה מהגיל או מהניסיון אלא גם בשל המודעות לארעיות, הידע שהזמן מוגבל. בשיחה עם קיין היא אומרת: "הסיבה המרכזית לאושר היא החדות הרגשית הזו שמתעוררת בגיל מבוגר, שנותנת משמעות לחיים, והיא מתרחשת כשמרגישים מאושרים ועצובים באותו זמן. זה המצב שאליו אנו נכנסים כשאנו בוכים מאושר ברגעים יקרים בחיים. כשאנו בוכים כך, אנחנו לא רק מאושרים אלא גם מעריכים, גם אם לא במודע, שהזמן הזה בחיים יסתיים ושזמנים טובים עוברים כמו זמנים רעים".
התחושה הזו מתעוררת, כך מצאה קרסטנסן, גם במצבי קיצון כמו מחלה או מלחמה. החוקרת עצמה חוותה זאת בגיל 21 לאחר שעברה תאונת דרכים קשה והייתה בין חיים למוות. "הגורם החשוב הוא לא כמה שנים עברו מאז שנולדנו אלא כמה שנים טובות אנו חושבים שיישארו לנו", היא אומרת. "הבנת ארעיות החיים גורמת לנו להתמקד במה שהכי חשוב, פחות להתייחס לסטטוס ולריצה קדימה. אנחנו רוצים שהזמן שנשאר יהיה טעון באהבה ובמשמעות".
ומה בנוגע להתייחסות לא למוות שלנו עצמנו אלא לשכול? מחקרים על תחושת האבל מדגישים את היכולת הטבעית שלנו לעמידות במצב מורכב של אובדן יקרים לנו. תקופת האבל כוללת הרבה רגשות, ואנו מתוכנתים להמשיך לתפקד ולחיות סימולטנית אהבה ואובדן, מרירות ומתיקות. קיין יוצאת נגד הגישה שמאיצה באנשים מתאבלים להתגבר. "לא כל הפצעים יכולים להתרפא, ואנחנו לא צריכים להשלות את עצמנו שהאבל נעלם. אפשר להתקדם בעדינות".
טיפ לפיתוח ההבנה של ארעיות החיים:
טיולים בטבע ושימת לב לחילופי העונות (השלכת בסתיו, העצים העירומים בחורף), בילוי זמן עם אנשים מבוגרים במשפחה ושמיעת סיפור חייהם, מדיטציות שונות וגם, כמובן, הקשבה למוזיקה בסולם מינורי.
קבוצת חוקרים מארגון CompassionLab, שמטרתו בין היתר להטמיע ערכים של חמלה ואנושיות בארגונים גדולים, בחנה את תפקוד יחידת התשלומים של בית חולים במישיגן, ארצות-הברית. עובדי היחידה נאלצו להתמודד עם משימה מורכבת של גביית חובות תשלומים של מאושפזים.
כדי לענות על הצרכים הרגשיים שלהם הונהגה ביחידה תרבות משתפת ואכפתית של הפגנת חמלה. המוטו היה שבעיות אישיות הן חלק נורמלי מחייו של כל עובד, החל מהצטננות פשוטה, עבור בגירושים ועד למקרים של אובדן ושכול. שיתוף בבעיות האישיות התברר כיעיל מאוד לא רק עבור בריאותם הנפשית של העובדים אלא גם לעסקים. במהלך חמש שנות המחקר הכפילה המחלקה את קצב גביית החובות, ושיעור תחלופת העובדים עמד על 2% בלבד לעומת ממוצע של 25% במחלקות אחרות.
