חמוש בשכפ"ץ עם הכיתוב PRESS וטונות של כריזמה, מאט גוטמן, כתב חדשות בכיר ברשת ABC האמריקאית, נראה גבר אמיץ במיוחד. כבר 20 שנה הוא רץ לשדות הקרב המסוכנים ביותר - כולל במזרח התיכון, באפגניסטן ובאוקראינה - מדווח על אסונות הומניטריים ופגעי טבע ולא מהסס להגיע ראשון לשטח. אבל מאחורי החזות החזקה והכמעט מושלמת הזו הסתתר עד לא מזמן סוד גדול: התקפי פאניקה בשידורים החיים שאמללו אותו וגרמו לו לטעות מקצועית דרמטית ביותר.
כתבות נוספות:
בספרו החדש No Time to Panic, שיוצא לאור בארצות־הברית ממש בימים אלה, חושף גוטמן (45) נשוי ואב לשניים מלוס־אנג'לס, את המסע האישי שעבר כדי לטפל בתופעה שממנה סובלים מיליונים בעולם. אחרי שנים של הסתרה שגבתה ממנו מחיר כבד, הוא מתעמת בספרו עם הכאב הצורב ומנסה לעודד אנשים אחרים לא להתבייש בחרדות שלהם ולטפל בהן בכל דרך אפשרית. בצירוף מקרים מפתיע התפרסם ספרו כשהוא כאן, בישראל, מסקר באינטנסיביות את המלחמה בעזה ושותף לחרדה הקולקטיבית של כולנו.
התקף הפאניקה הראשון של גוטמן הופיע במהלך לימודיו בקולג' בשנת 2000, כשהיה צריך להציג את התזה שלו וחש דפיקות לב מואצות וקושי גדול לדבר. אבל שורשי הפאניקה, לדבריו, נעוצים בילדותו כבן למשפחה יהודית מפרינסטון שבמדינת ניו־ג'רזי בארצות־הברית.
"אולי שמעתם שאומרים שאמהות יהודיות רוצות שהילדים שלהם יגדלו להיות רופאים, עורכי דין או רואי חשבון. אבל זה כל כך משהו של המאה ה־20", הוא כותב. "כשהיינו לקראת המילניום החדש אמי אמרה לי: אתה יכול להיות נביא. זה תמיד נאמר בחצי בדיחה של אמא מעריצה ולמרות התנהגותי כטינאייג'ר אופייני. החזון שלה לא היה דתי. היא רצתה שאהיה אקטיביסט לצדק חברתי, אדם צעיר שיילחם נגד ניצול ושחיתות. למרות שהמסר נאמר באהבה אני פירשתי זאת כסוג של הטפת מוסר: זה לא מספיק להיות טוב, אתה צריך להיות כמעט מושלם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
והציפיות המוגזמות, הוא מתאר, ביודעו שהוא אינו מושלם ולא יכול להיות מושלם, הובילו להתקפי פאניקה שהלכו וגברו ככל שהקריירה המקצועית שלו התקדמה. ב־2001 עבר גוטמן לתל־אביב וסיקר את האינתיפאדה השנייה עבור "הג'רוזלם פוסט", וב־2006 הצטרף לרשת ABC ככתב רדיו שסיקר את אירועי המזרח התיכון. כבר אז מצא שהוא נהנה יותר מעבודת השטח - איסוף המידע, השיחות עם האנשים, הכתיבה - מאשר מהשידור עצמו, שגרם לו למה שכינה אז "עצבים". כשעבר כשנתיים אחר כך לשידורים הטלוויזיוניים של הרשת ככתב במיאמי, ההתגברות על הסטרס הפכה למשימה מאתגרת. "'העצבים' שלי, שגרמו למילים להיעלם פתאום מהדפים או לקולי להישבר, גדלו. הקידום הזה היה בדיוק מה שרציתי וגם בדיוק מה שפחדתי ממנו. במהלך השנים הבאות כמעט לא סירבתי לשום משימה, נשלחתי לכל מקום בעולם ונדרשתי ליותר ויותר שידורים חיים. דווקא המצבים הכאוטיים ביותר, כשאני מדווח משיא האקשן, היו הקלים ביותר. בהם אני מרגיש שאין ציפיות, אתה לא יכול להיות פרפקט במצב כזה. אבל כשאני בשידור חי רגוע יותר, ופשוט צריך לעמוד מול המצלמה ולהגיד כמה משפטים ואין שום סיבה לפשל, אז אני לחוץ יותר".
את התקפי הפאניקה הסתיר גוטמן בדרכים יצירתיות מאוד. "מצאתי שתנועה תוך כדי דיווח עוזרת לי. המאמצים שלי להסתיר את הפאניקה פורשו הרבה פעמים כאנרגטיוּת. מיליוני צופים ראו את ההתקפים שלי על המסך, אבל רובם לא זיהו אותם. כדי לשמור על הפסאדה פיתחתי גם סדרה של ריטואלים לפני שידור חי, שכללו שכיבות סמיכה ולפעמים גם עישון סיגריה. היו לי כמה זוגות של 'תחתוני מזל' שקניתי בפריז כשסיקרתי את מתקפות הטרור שם, ניסיתי מדיטציות שונות שהסוויתי כנמנום, ניסיתי גם לאורך השנים כדורים נוגדי חרדה שבלעתי תוך כדי שיעול כדי שלא ישימו לב. השתדלתי תמיד גם להגיע מאוחר ככל האפשר לעמדה מול המצלמה ולדבר עם הצוות עד הרגע הכמעט אחרון לפני השידור. הסתרתי את זה ככל שיכולתי, פחדתי להיחשף, חשבתי שאני יכול לשלוט בזה, אבל טעיתי בגדול".
ההוכחה לכך שמדובר היה בטעות הגיעה בינואר 2020, כשגוטמן היה בין הראשונים שהגיע לסקר את התרסקות המסוק בקליפורניה, שבה נהרג הכדורסלן האגדי קובי בריאנט עם בתו ג'יאנה ושבעה נוסעים נוספים. התקף הפאניקה הפעם גבה מחיר של טעות קשה בסיקור, כשגוטמן דיווח על מותם של כל ארבעת ילדיו של בריאנט בהתרסקות.
"היה קשה מאוד להגיע לשטח, היה בלגן גדול, הכול קרה בבת אחת. ואז הדבר שהכי פחדתי ממנו, לאבד שליטה ולערבב דברים, קרה", הוא כותב. "בדיעבד הבנתי שהתת־מודע שלי נכנס כאן והביא את הטראומה האישית שלי מהילדות, כשאבי נהרג בהתרסקות מטוס באותו גיל שבו בריאנט נהרג. אני הייתי אז בגיל של ג'יאנה. הטעות הזאת בשידור הייתה נוראית ואני כל כך מצטער עליה. מעבר לזה שהושעיתי לחודש, הבנתי שככה אי־אפשר להמשיך - או שאטפל באמת בשורש הכאב והבעיה שלי או שאחליף מקצוע".
כמו עיתונאי טוב, לטיפול שלו קדם תחקיר עמוק של נושאי החרדה והפאניקה, שיחות עם רופאים, פסיכולוגים וחוקרים בתחום. הוא כלל גם התנסות אישית בשיטות שונות, חלקן לא קונבנציונליות. המחקר וההתנסות הובילו אותו לדבריו לשורש הכאב האמיתי שלו וגם הניבו את הספר החדש, שהוא מקווה שיעזור לאחרים לקצר את הדרך.
"קרוב לארבע שנים נכנסתי דרך כל דלת שיכולתי למצוא: מהמדע האבולוציוני, דרך פסיכולוגים ורופאים ועד לפתרונות פסיכדליים שונים. הפסיכולוגים ומדעני הביולוגיה האבולוציונית לימדו אותי שהמוח שלנו לא מעוצב כדי שנהיה 'מאושרים' או אפילו מרוצים רוב הזמן, אלא כדי לשמור אותנו בחיים. במובן הזה הייתה הקלה בידיעה שהגוף שלי בסדר, אני לא פגום גם כשאני עובר התקף פאניקה. בשיחות האלה למדתי גם עד כמה החרדה החברתית שלנו - הפחד שאם נעשה משהו מטופש ניבעט מהחוג החברתי שלנו - כל כך טבעית וטבועה בנו. זה עזר לי לשחרר את הבושה ולדבר על זה, בהתחלה עם זרים ואחר כך עם חברים וקולגות.
"הבנתי שמקור הפאניקה הוא בחרדתיות שטבועה לי בגנים. אני קורא לפאניקה 'האורגזמה של החרדה', כי היא הביטוי המקסימלי שלה. בניגוד לחרדה, שהיא יותר כללית ונמשכת, התקף פאניקה מגיע עם קבוצה מוגדרת של סימפטומים כמו דפיקות לב מואצות, קושי לנשום, צמצום ראייה, הזעה. התקף הפאניקה נמשך בין 15 ל־90 שניות ואחר כך זה הופך לחרדה".
הוא נמנע מלהמליץ מפורשות על דרכי טיפול, אך מתאר בספר כיצד עזרו לו בעיקר הפתרונות הפסיכדליים. "במסע האישי שלי, הטיפול התרופתי והטיפול הפסיכולוגי סייעו פחות. דווקא בהתנסויות הפסיכדליות, כמו בפטריות, קטמין או איווסאקה, וגם בהתנסות שלי בתרגילי נשימה, הצלחתי להגיע לבאר העצב שלי, שהיה כל כך עמוק וכל כך מפחיד, שאף פעם לא רציתי להיכנס אליו כי פחדתי שלא אצליח לחלץ את עצמי ממנו.
"הבנתי שבמהלך תרפיה רגילה של שיחות עם איש מקצוע לא הצלחתי לוותר על השליטה. רציתי שהפסיכולוג יאהב אותי ולא יכולתי ממש להיכנס לעצב העמוק כמו בשיטות שמפעילות את התת־מודע".
חלק גדול מההקלה שחווה בא בעקבות השיתוף שלו את הסביבה הקרובה והרחוקה יותר, אז הבין עד כמה הבעיה משותפת לרבים. הקולגות שלו לעבודה, לדבריו, הופתעו אבל בהמשך הפגינו סימפתיה וקבלה. "במהלך השנה הראשונה של מגפת הקורונה התוודיתי לפני מפיקה בשנות ה־20 שלה. היא מיד אמרה שגם לאחותה יש את זה, ולא עשתה מזה עניין. אנשים בגילה מדברים יותר בפתיחות על חרדה ופאניקה. יש פחות סטיגמה על נושאי בריאות הנפש אצל מילניאלז מאשר אצל בני דור ה־X כמוני".
הרצון לשתף הוביל אותו לחפש קבוצות תרפיה בנושא והוא הופתע מהקושי למצוא כאלה. כשמצא לבסוף קבוצה כזו שפעלה בזום בזמן הקורונה, מצא סוג של הקלה. "גם שם כשחיכיתי בתור לדבר הייתי עצבני ונבוך, למרות שבקבוצה הזו, מכל המקומות, הייתי צריך להרגיש נוח לחשוף את עצמי. בסוף, בקול רועד, דיברתי... שם גם ראיתי שיחסית למשתתפים אחרים - זכיתי. יש לי משפחה ועבודה קבועה, בית, ילדים, שני כלבים וחתול. חלק מהמשתתפים האחרים היו לבדם בעולם - הפחד מהתקפי הפאניקה הפך אותם למתבודדים".
את מסעו מסכם גוטמן במבט אופטימי אך מפוכח. לדבריו, החרדה עדיין קיימת אצלו, היא חלק ממנו, אולם התקפי הפאניקה נרגעו. בנוסף, הוא הבין שהרגישות שממנה היא נובעת, יכולה להתפרש גם כנשק סודי, שמאפשר לו להתחבר מהר יותר לאנשים. "קשה למדוד היעדרו של משהו. האדרנלין עדיין קיים כמובן, אבל הפאניקה - פחות. כיום אני מנטר טוב יותר את הרדאר הרגשי שלי. זה כישור חיים הכרחי שהשגתי אולי בעקבות הקתרזיס בעבודת נשימות או בניסיונות הפסיכדליים (עם הדרכה נכונה). תעשיית הוולנס של ה'אושר' היא מטעה. במקום לנסות להשיג אושר, סיפוק ושלווה, המטרה היא להגיע לחוויה אנושית מלאה ושלמה ולהיות מסוגלים לאזן אותה. צער ושמחה הם חלק מאותה חוויה".
