ש', בת 39, רצתה להזמין תור לרופא מבוקש באתר קופת החולים שלה. היא המתינה זמן לא מבוטל עד שהאתר עלה לאוויר ואז ראתה שהממשק שלו השתנה והפך הרבה יותר צפוף ועמוס. היא חיפשה את האייקון של הזמנת תורים כשכל מיני פרסומות של שירותים אחרים של הקופה החלו לצוץ. ככל ששוטטה יותר באתר הרגישה רע יותר. תחושת חוסר אונים החלה להציף אותה ולוותה בסחרחורת, חוסר אוויר וקושי ממשי לנשום. כשחשה שהחרדה מציפה אותה היא התנתקה מהאתר, אבל לא הצליחה להזמין תור ובעיקר לא להבין מה קורה לה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כעבור כמה חודשים הגיעה לטיפול פסיכולוגי בגלל קשיים רגשיים אחרים, ואז הבינה שלתופעת החרדה שצפה בעקבות השיטוט באתר כבר יש שם בעולם המחקר הרגשי: קלסטרופוביה דיגיטלית. אותה תחושת חרדה ממקומות סגורים וצפופים המוכרת כקלסטרופוביה הקלאסית עוברת גם למרחבים הדיגיטליים ככל שהם הופכים לחלק מרכזי בחיינו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אחד המחקרים האחרונים שבדק את הנושא ופורסם בכתב העת Computers in Human Behavior Reports, בחן את התופעה בהקשר של שימוש באתרי מסחר אלקטרוני. החוקרים מהמכון הטכנולוגי של רוצ'סטר ומבוסטון קולג' בארצות־הברית, ערכו שלושה ניסויים שונים ומצאו כי אנשים בעלי נטייה לחרדות ממקומות סגורים וצפופים עלולים לחוות את אותן תחושות גם בשימוש במרחב הדיגיטלי, באתרים וביישומונים שמוצגים בצורה צפופה ועמוסה. לדבריהם, תחושת המצוקה שחוו הגולשים פגעה בשביעות הרצון שלהם מאתרים אלו והפחיתה את השימוש בהם.
ביקשנו התייחסות לתופעה ולדרכי ההתמודדות איתה מנמרוד עישר, עובד סוציאלי ומטפל התנהגותי־קוגניטיבי (CBT) ממכון "פסגות" לטיפול והכשרה ומד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה, מנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית.
אבל לפני שנצלול לעומק העניין, חשוב להדגיש כי המחקר בתחום נמצא עדיין ממש בחיתוליו וההגדרות וההסברים נמצאים בשלב התהוות. "אנחנו רק בתחילת ההבנה של התהליכים האלה", אומר ד"ר טל. "נוח להגדיר את זה כקלסטרופוביה, אם כי זה כנראה מתאים יותר לאגורפוביה - פחד להיקלע למקומות צפופים שאין דרך פשוטה לברוח מהם או לקבל עזרה. התחושה הכללית בפוביות מסוג זה, שיכולות לבוא לידי ביטויים שונים, כמו במעלית, חדר סגור או מטוס, היא שהכול סוגר עליך, שאתה חנוק ואין לך שליטה על מה שקורה במקרה שתצטרך לברוח. ככל שהתקשורת וההוויה נעשות יותר דיגיטליות, תחושות ההצפה והחנק האלה עוברות למרחבים האלה".
"יש הרבה תתי-בעיות בהקשרים טכנולוגיים ויש חשיבות להגדרה מדויקת של הבעיה, כי היא מעניקה לנושא הרבה יותר משמעות", מוסיף עישר. "אם אומרים למטופל שהוא פשוט חושש מטכנולוגיה, זה לא ירגיע אותו כי הוא חש שתוקף אותו משהו הרבה יותר חזק ומשמעותי. אבל הוא עשוי להירגע כאשר נותנים לבעיה הספציפית שלו שם ומשמעות".
לא כל תחושת עומס של גירוי יתר צריכה להדאיג. "הקלסטרופוביה הדיגיטלית לוקחת צעד קדימה את תחושת עודף הגירוי החושי שמאפיינת אנשים בעלי בעיות קשב וריכוז", מסביר עישר. "אם לדוגמה, אדם קורא כתבה באתר ולפתע נכנסת פרסומת שקוטעת לו את חוט המחשבה, עלינו לנסות לבדוק אם זה קורה לו במרחבים נוספים, למשל, בשיעור. אם כן, נבין שזו בעיה של קשב. לעומת זאת, אם התופעה גורמת לו תחושת חרדה, הימנעות ואפילו ירידה בהערכה העצמית, נבדוק אם יש כאן החמרה לקלסטרופוביה דיגיטלית".
ד"ר טל מחדד: "העומסים שהדיגיטציה גורמת לא חייבים להיות חרדתיים באופיים, הם יכולים להישאר ברמה התחושתית. אנשים עם הפרעות קשב רגישים לעומס תחושתי, לעתים אפילו התווית בבגד מפריעה להם, אבל הם לא סובלים מחרדה. להם פשוט נמליץ להפחית חשיפה לגירויים. כשזה מגיע לחרדה, כבר צריך להגדיר את החשש המדויק, להיערך עם פתרונות מתאימים וגם להרגיע את המחשבות הקטסטרופליות שמתלוות לה".
"תחושת הקלסטרופוביה הדיגיטלית יכולה לצוץ באפליקציות היכרויות, באתרים ואפילו בווטסאפ", אומר עישר. "אם למשל בני זוג נמצאים בריב גדול ובוחרים לתקשר בווטסאפ, יש מצבים שבהם צד אחד שולח המון הודעות והצד השני צריך ורוצה לעכל את כל המידע הזה, כי יש פה קשר שחשוב לו לשמר, אבל קשה לו להכיל את זה. כמות ההודעות המציפה יכולה ליצור תחושת חנק, תחושה שהוא כלוא בתוכה. הוא רוצה לקרוא ולהבין מה קורה וזה פשוט מציף אותו וגורם לו להתנתק ולהימנע בסופו של דבר מלתקשר. זה קורה כמובן ביתר שאת כשהתקשורת לא מתנהלת מול אדם אחד אלא מול אתר מסחרי שמציג מסך עמוס וצפוף מאוד. גם אתרי ההיכרויות הם כר פורה לפיתוח החרדה הזאת".
"מה שיושב בבסיס העניין", מדגיש ד"ר טל, "הוא התחושה שאין לי יכולת לשלוט ולנהל את מה שעומד לקרות לי, כמו גם תחושת חוסר היכולת להגיב לסיטואציה וחוסר ודאות לגבי תגובות של אנשים אחרים כלפי מה שקורה איתי. זה יכול לקרות בזום, ואז החרדה יכולה להביא לכך שאכבה את המצלמה וזה כאמור יכול לקרות בכל זירה דיגיטלית אחרת".
קל לחשוב שמבוגרים שהטכנולוגיה פחות מוכרת להם מועדים יותר לפתח קלסטרופוביה דיגיטלית, אבל זה לא המצב.
ד"ר טל: "בדרך כלל הדברים האלה מופיעים בתחילת גיל ההתבגרות שבו מתחזקים תהליכי הסוציאליזציה ושאלות הזהות העצמית מול אחרים וכן בהמשך החיים, כאשר אנחנו נהיים הורים ויש לנו ילדים - משהו משמעותי כל כך שהשליטה עליו נמוכה מאוד. כאן החרדות עולות בכל מיני צורות. ככלל הייתי אומר שככל שאנשים אוספים יותר קשיים נפשיים או ככל שנמנעים יותר בגלל חרדה, אז הסיכוי לפתח חרדה כלשהי גדול יותר".
עישר: "הרבה פעמים קל לפטור את העניין בעילה של חשש טכנולוגי או פחד משינויים שאופייני יותר לאנשים מבוגרים, אבל הדבר יכול לקרות בכל גיל ולא קשור בהכרח לכך, אלא לחוויה פנימית של אדם שמרגיש לחץ גדול שמונע ממנו לתפקד כפי שהוא היה רוצה לתפקד".
"מי שיש לו נטייה לקלסטרופוביה רגילה מועד יותר לכך גם במרחב הדיגיטלי, אבל לצערי גם אנשים שחוו חוויות שלא קשורות לקלסטרופוביה יכולים להגיע למצב הזה", אומר עישר. "זה יכול לקרות למשל לאנשים שהתמודדו בעבר עם חוויה של השפלה או עם חוויה טראומטית כמו חרם. כשהם נכנסים לאתר שמציף אותם במידע מיותר ולא מצליחים לרכוש את מה שהם רצו, זה עלול להתפרש עבורם ככישלון נוסף מבחינת קבוצת השווים להם.
"זה יכול לקרות גם לנשים צעירות, שעסוקות במודל היופי ומרגישות שהן חייבות להתלבש בצורה מסוימת וחשות את תחושת הלחץ הזו באתרי הרכישות הדיגיטליות. זה עלול לצוץ גם בעקבות טראומות כמו הפצת תמונות אינטימיות באינטרנט, שגורמת לאדם להרגיש לחץ וחוסר שליטה שעלולים לצוף כשהוא נמצא במרחבים דיגיטליים אחרים. אפילו מצב שבו אתר כלשהו נטען לאט מאוד יכול לעורר הרבה כעס בגלל חוויה טראומטית מהעבר ולהציף חוסר אמון בסיסי בכך שניתן לקבל עזרה. בסוף, זו בעיה ישנה שמתלבשת על קושי נוכחי ופוגעת ביכולת להשתמש באתר או באפליקציה שיכולים לשרת אותנו".
"אנחנו לא פוגשים אנשים שמגיעים לטיפול בגלל קלסטרופוביה דיגיטלית", מוסיף ד"ר טל, "הרבה פעמים הם מתארים את הקושי במהלך טיפול בנושאים אחרים. כדאי לזכור שאמנם אנחנו מתנהלים במרחבים הדיגיטליים, אך עדיין, אנחנו מתנהלים לא מעט במרחבים לא דיגיטליים ולכן הרבה פעמים נראה שהבעיה קשורה לדברים אחרים שמפריעים ולתחושת עומס וחוסר יכולת להיחלץ, גם בחיים הרגילים".
עישר מחדד: "בדרך כלל אנשים לא פונים לטיפול בגלל קלסטרופוביה דיגיטלית, פשוט כי התופעה עדיין לא מוכרת מספיק. רק תוך כדי טיפול הם מספרים פתאום על מצב שבו לא הצליחו לקנות משהו באתר או לצרוך שירות ממשלתי מסוים ומבינים שזו בעיה קשה, כי הם לא יכולים להיות כמו כולם. ההימנעות שלהם רק מזינה את הבעיה שיש להם ממילא עם תחושת הערך העצמי שלהם. לכן, הטיפול צריך לעבור דרך הבעיה, כדי לחשוף את הרבדים העמוקים שעומדים בבסיסה".
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
