מאזיניה הקבועים של התוכנית הפופולרית "בטלים בשישי" בגלי צה"ל, בהנחיית אודיה קורן ונתן דטנר, לא הבינו מאיפה צצה להם פתאום אנה זק בפלייליסט לפני כמה שבועות. "את ערה? / לך לישון! / בואי נצא? / בחלום! / בטוחה? / במיליון! / אני שרה כל היום / בוא תראה מה פספסת, בוא תראה, בוא תראה", התנגן לו השיר "לך לישון", שכתבו רון ביטון, איתי שמעוני וירדן פלג (ג'ורדי). אפשר לשער שהמאזינים, שרגילים בשעת הצהריים המנומנמת הזאת לשירים בסגנון אחר לגמרי, הטו אוזן כדי להבין מה קרה פה. ההסבר לא איחר להגיע. "אפרופו השיר הזה, שאני אגב לא מבין איך הוא חדר לתוכניתנו", השתומם דטנר בשידור, "יש בו סלוגן שאנחנו יכולים לדבר עליו, כי הוא אייטם בפני עצמו: 'בוא תראה מה פספסת'. איזו רפליקה מדהימה. נגיד, אישה מעלה תמונה שלה ואומרת לגבר שעזב אותה: 'בוא תראה מה פספסת'. בעבודה, בכל מקום שבו מישהו השאיר אותך מוכה וחבול, זה מה שצריך להגיד לו. יש לפעמים אנשים שאנחנו מפספסים, והסלוגן הזה הוא חזק כל כך, בגלל זה השיר נהיה גם שלאגר מטורף, בגלל הרפליקה הבאמת ווינרית הזאת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אפשר כבר לדבר על זה במונחים של תופעה: הפמיניזם הפך בשנים האחרונות לסחורה הכי חמה בתעשיית הפופ. נטע ברזילי הכריזה שהיא לא חפץ (TOY); נועה קירל יישרה קו עם תנועת Me Too# בשיר "פאוץ'" ("תשמור על הידיים, אתה קצת מתבלבל"); אגם בוחבוט מבהירה בשיר "יהלום": "את אישה חזקה, עצמאית, אינדיפנדנט"; אלה לי להב מפצירה "שימי פס"; נונו מכריזה "יש 'תי בלעדיך, יש 'תי ברמות", ונראה שגם אנה זק, שלא מזמן שרה עם סטטיק ובן-אל "הבנות חמות כמו עוגיות", חישבה מסלול מחדש.
בעולם שבו פמיניזם מתפרש בטעות כאנטי-מיני, דווקא הזמרות האלה - חמושות במחשופים לוהטים ומיניות מתפרצת, החזירו את המושג לשיח הציבורי בדלת האחורית.
"אם נלך אחורה במוזיקה הישראלית, אפשר לראות שהמוזיקה תמיד שיקפה תהליכים חברתיים", מסבירה ד"ר אסנת גולדפרב-ארזואן, מרצה וחוקרת זמר ישראלי. "אי-אפשר להתעלם מהתהליך הפמיניסטי שהולידה תנועת Me Too#, אבל המגמה של מעבר משוביניזם לפמיניזם התחילה הרבה קודם, כבר ב-1998, כשדנה אינטרנשיונל עלתה על בימת האירוויזיון עם שיר העצמה נשית בכלל והעצמה להט"בית בפרט".
יסמין ישבי, עורכת המוזיקה הראשית של גלגלצ, מוסיפה: "הנושא מאוד טרנדי עכשיו, והמוזיקה הפופולרית תמיד נסמכת על נושאים טרנדיים, מדוברים ורלוונטיים. המטרות של מוזיקת הפופ הן מסחריות, היא נועדה להגיע לכמה שיותר אוזניים ולהביא כסף, ואם הטרנד היום זה פמיניזם, נמצא את זה גם בשירים".
השאלה היא אם יש פה גם ערכים פמיניסטיים, או רק ניצול ציני של טרנד למטרות מסחריות.
"אני לא יודעת להגיד אם זו העצמה אותנטית, אני רואה את המסחור של המסר, אבל מצד שני, זו תרומה שאני יכולה רק לברך עליה. זה טרנד חיובי שאנחנו צריכות לשמוח עליו, ולא הטרנד המחפיץ של ההיפ-הופ של תחילת שנות ה-2000. אמנם עדיין רוב הכותבים, המלחינים ומפיקי המוזיקה הם גברים, אבל הזמרות בפרונט וגם זה צעד מבורך קדימה".
יש בשירים האלה ערך אמנותי לדעתך?
"בגדול, זה פופ, לפופ אין יומרות, המילים שם הן עוד אינסטרומנט שמאפשר לשיר להיות כיפי, זכיר וגימיקי. אין פה איזו אמירה. השיר 'דובשנייה' ששרה אגם בוחבוט (עם נורוז ושחר סאול) הוא דוגמה מצוינת לכך, כי בלי להרגיש הוא מביא דבר והיפוכו: מצד אחד 'מה אתה קורא לי יפהפייה? מותק תירגע תקשיב שנייה', ומצד שני 'פויה, ילדה רעה של טיקטוק, בואי לאבויה', וגרוע מזה: 'יש לה לוק שלא נגעו בה'. בעיניי זה מוכיח שהטקסטים לא נמצאים בראש מעייניהם של הכותבים, לפעמים זה - בואו נזרוק על הדף את מה שמתחרז. מצד שני, רוב השירים מעולים, מפיקי הפופ החדשים כמו ג'ורדי, סתיו בגר וג'וני גולדשטיין, למשל, העמידו פה סאונד שלא נופל מאף הפקה בחו"ל".
איזה שיר מהגל הזה את הכי אוהבת?
"מוזיקלית אני מחבבת את כולם, אבל אני לא יכולה שלא להעריך במיוחד את נועה קירל, שהייתה חלוצה בתחום ושכבה על הגדר בשביל כולם. היא חטפה ביקורת, אמרו עליה שהיא זולה ופרובוקטיבית, כי לא ידעו איך לאכול אותה. עד לפני כמה שנים לא הייתה פה מסורת פופ בכלל. שירים כמו 'פאוץ'' או 'מיליון דולר' הם שירי העצמה מעצם היותה של קירל מי שהיא. היא חצבה את הדרך שלה בעצמה, ולא משנה מה היא תשיר, האנרגיה שלה עוברת".
כבר לפני 20 שנה כתב קובי אוז לשרית חדד את האלבום "אשליות מתוקות", עם שירים שבהם הדוברת היא אישה חזקה, למשל "תשתוק תשתוק", "תלך כפרה עליי", "תיזהרי ממנו" ו"יאללה לך הביתה מוטי" שהיה להיט ענק.
אחרי יציאת האלבום סיפרה חדד שהיא בכלל לא רצתה לשיר את השיר, אבל מנהלה דאז, אבי גואטה, שכנע אותה להקליט אותו, והשאר היסטוריה. עם זאת, היא דרשה וקיבלה תיקון קטן: בשיר המקורי שכתב אוז קראו לשיר "יאללה לך הביתה מותק", והמילה מותק נשמעה לה וולגרית מדי.
השיר לא התקבל באהדה, אולי כי מסר כזה היה הדבר האחרון שהיה אפשר לצפות לו מחדד. "התקשורת לגלגה", מספר אוז, "האוזן הגזענית לא התגברה על ה'יאללה', ובאופן כללי השיר עורר תגובה אלרגית אצל רוב המבקרים, שלא ראו את ההעצמה הנשית ואת הרשות שהשיר הזה מעניק לנשים להיפרד ממישהו בלי לפחד. זה אחד השירים הכי חשובים שכתבתי, אני גאה בו עד לב השמיים וגאה בשרית ובקריירה שלה, ששינתה באמת את העולם".
"יאללה לך הביתה מוטי", מחלוצי הז'אנר
מאיפה האומץ לכתוב מילים כאלה?
"כשראיתי את שרית בהופעה הבנתי שמדובר בזמרת עם גישה עוצמתית במיוחד, ואחרי שהיא הוציאה את 'אל תקרא לי סנובית', הבנתי שיש בה את האלמנט של לעבור להתקפה. כתבתי לא פעם טקסטים נשיים, גדלתי כבן יחיד בין נשים דומיננטיות, והחלטתי לכתוב לה את התפקיד שלי, בבת. כתבתי שיר שבו עיירת הפיתוח שבה גדלתי שואלת אותי למה עזבתי ושרית עונה בשמי 'הייתי חלשה, הייתי עצובה, הייתי גלמודה, לא יכולתי להתפתח', וכמובן שהקו הפארודי גרם לשיר להיות אקסטרה ממתק".
מה דעתך על הגל הפמיניסטי בפופ הנשי?
"אני אוהב את העוצמות. אני שמח שלנשים מתחיל להיות אומץ להגיד לגבר 'לא מתאים ויאללה לך הביתה'. אם חיזקתי משהו בזהות הנשית הישראלית, אז עשיתי משהו טוב. זו תופעה מעבר למוזיקה, נשים מתחזקות ופחות מפחדות".
מה גרם לשינוי הזה?
"העולם הולך לשם, Me Too# זה עוד פרי מבורך מההתחזקות הנשית, וזה מתבטא בזוגיות, בעבודה וגם במוזיקה. אני רק מקווה שזה לא יגרום לפינוק בררני עצל, כמו בשיר של גלי עטרי 'תעשי רק מה שאת אוהבת', כי עם זה אני לא מסכים. גבר או אישה צריכים לעבוד קשה ולעשות לפעמים גם דברים שהם לא אוהבים".
כאמור, גם על הלהיטים האחרונים אחראים כמעט רק גברים. את "מלכת השושנים" הנפלא של עדן בן זקן כתבו לה דולב רם ופן חזות ("תמיד אומרים לי שאני מלכה של דרמה/ ויכולה גם להפנט את הדאלי לאמה"), גם את "הגענו הבנות", כתבו רם וחזות ("אז הגענו הבנות/ לעשות לכם צרות"), ולאחרונה יצא גם WTF המשעשע, שבו עב"ז מבהירה (בעזרתם של הכותבים רון ביטון וסתיו בגר) שהיא לא בחורה פסיבית, כפי שמשתמע משירים קודמים שלה כמו "אין לי אותך" (שכתב דולב רם) או "עד שתחזור בחזרה" (שכתב גל שריג והלחין חן הררי), אלא אישה שיודעת מה היא שווה ויודעת לדרוש את מה שמגיע לה: "מאמי, חסר לך שלא תבוא אליי כמו סופה / מאמי, דיר באלאק לא תגיד לי אני הכי יפה".
עדן בן זקן - WTF
"בעיניי יש טעם לפגם בכך שהטקסטים המחודדים הללו לא באו מהנשים עצמן, אלא מגברים שכתבו אותם עבורן", אומר קובי אוז. "אפילו זמרת כמו דנה ברגר הייתה צריכה סיוע של גבר כדי לחדד מסר עוצמתי: שמעתי פעם את יהודה עדר מספר שהיא כתבה את השורה 'אם אתה הולך ממני, אני נשארת לבד', והוא היה זה ששינה לה ל'אם אתה הולך ממני, אתה נשאר לבד'".
לאור הצלחתו, רבים רואים בשיר TOY, שכתבו סתיו בגר ודורון מדלי לנטע ברזילי, את תחילת הגל הנוכחי. "השיר נכתב בפברואר 2018, כשתנועת Me Too# הייתה בשיאה, ומתוך הרצון האדיר לזכות באירוויזיון", מסביר מדלי. "סתיו בגר ואני החלטנו שהשיר חייב להיות מלא במשמעות, מעבר להיותו שיר כיפי וקליט. כמו שעפרה חזה לקחה את השואה והגבורה על כתפיה בשיר 'חי', כמו שדנה אינטרנשיונל לקחה את הלהט"ב על כתפיה בשיר 'דיווה', האמנו שנטע המדהימה מסוגלת לשאת על כתפיה נושא כל כך חשוב, אבל לא ברצינות תהומית, אלא עם הרבה הומור וכפל משמעות בכל משפט. כך נוצר 'חדר המשחקים' של נטע, שאליו היא מזמינה את הבחור למשחק, אבל למשחק הפעם יש גבולות – 'אני לא הצעצוע שלך, ילדון טיפשון, אני מכתיבה את הכללים ומזכירה גם לבנים וגם לבנות מה זה כוח נשי'".
אכן נשמע מעצים, אלא שבפודקסט "שיר אחד" ("כאן הסכתים") בפרק שעוסק בשיר (עורך ומגיש: ניר גורלי) מספרת ברזילי שהיא בכלל רצתה לשיר שיר אחר שהיא כתבה. "זאת הייתה סיטואציה קשה, את יושבת מול 13 אנשים בוועדה, שהחליטו עבורך ולא הייתה לי שליטה על זה", סיפרה שם. "התאכזבתי, לשיר 'אני לא בובה' בסיטואציה הזאת היה דבר והיפוכו... נורא מצחיק שהשיר אומר I’m not your toy, כשבנקודה הזאת זה הרגיש ההפך".
נטע ברזילי - Toy
אבל למאזינות מהצד שלא יודעות על כך, זה לא צורם. "מצא חן בעיניי במיוחד שבשיר TOY, שהוא כולו באנגלית, דווקא את המסר הפמיניסטי המרכזי נטע אומרת בעברית: 'אה, אה, אה, אני לא בובה'", אומרת ד"ר גולדפרב-ארזואן. "כמו עדן בן זקן בשיר WTF, גם נטע הוציאה לאחרונה שיר על ציפורניים, אבל אין מה להשוות ביניהם מבחינת המסר. השיר של נטע I Love My Nails הוא בעצם מטאפורה לאהבה עצמית: אני אוהבת את הציפורניים שלי, משמע אני אוהבת את גופי, וזה סופר-מעצים. לעומת זאת, בשיר של עדן, הדוברת שמה לק רק בשבילו ורוצה להיות מתוקתקת רק בשבילו. יופי שאת מטופחת, על זה צריך לכתוב שיר? מסופקתני".
לא פחות משלושה גברים (עידו נצר, עמית מרדכי וים רפאלי) עמלו על מילות השיר "יהלום" של אגם בוחבוט: "לכל הבנות שמתפשרות על פחות / מאחת עד אלף / את אישה חזקה עצמאית אינדיפנדנט / בזכותך על אמת / אל תחכי שיבוא האביר על הסוס הלבן / לא אין לך מחיר / יהלום של המדינה / לא רואה אותו ממטר/ קחי נפל לך הכתר".
כדי להדגיש את המסר, בקליפ בוחבוט מופיעה בדמותה של רוזי, אייקון תרבות פמיניסטי אמריקאי מתקופת מלחמת העולם השנייה, שמככבת על הפוסטר המפורסם (אישה עם יד שרירית שמכריזה We Can Do It).
"אני לא יודעת עד כמה זו האג'נדה של אגם בוחבוט, בהחלט ייתכן שמדובר פה במערכת משומנת שנמצאת מאחוריה ועושה זאת מטעמים מסחריים, אבל עיצוב הקליפ בהחלט מרשים ותורם לרעיון הפמיניסטי", אומרת ד"ר גולדפרב־ארזואן. "מוזיקה פופולרית היא בעיקר חזותית ולקליפ לשיר הזה יש משמעות גדולה: יש בו הדהוד לאישה הפמיניסטית של פעם. כשהיא שרה על האביר על הסוס לבן, היא עצמה רוכבת על סוס לבן. היא מצטטת את השיר 'את הכי יפה בעולם, מלכת היופי שלי' ומכוונת אותו לעצמה, ומה שהכי מרתק מבחינתי הוא שהיא עומדת על פודיום ומוסרת את המסר כנאום לאומה. חבל שהמסר המרכזי של השיר נמצא רק בבית השלישי, כשכבר אף אחד לא מקשיב, כי חשוב שהבנות הצעירות יקשיבו גם למילים ויפנימו את המסר".
"ברור שזו האג'נדה שלי", מתקוממת בוחבוט. "איך שקיבלתי את הסקיצה הראשונה של השיר ידעתי שאני רוצה לעשות אותו. עצרתי באמצע השיר, לא הייתי צריכה לשמוע עד הסוף, אמרתי 'עכשיו אני הולכת להקליט, השיר הזה שלי ויהי מה".
במה התאהבת קודם, במילים או בלחן?
"בשניהם, השיר הזה כאילו נכתב בשבילי. תראי, אי-אפשר להתעלם מזה שהוא לא בול הסגנון שלי, ויחד עם זאת נשארתי נאמנה לעצמי. אני מרגישה שבשיר הזה פיצחתי את החלום המוזיקלי שלי, לשלב את מה שהולך היום במיינסטרים, שזה פופ אמריקאי, ולהפוך אותו לשלי, כך שכל מי ששומע ישר ידע שזאת אני".
אגם בוחבוט - יהלום
התחברת בקלות גם למילים?
"כן, אני מייצגת את המין הנשי, בטח של בנות דורי שמהפכת Me Too# לא דילגה עליהן. זו הייתה הפעם הראשונה ששרתי שיר עם אמירה חברתית, ואני מתחברת אליה במאה אחוז. אני מקווה שהשיר הזה יגרום לכל הילדות והנערות שמקשיבות לי להגיד לעצמן שהן טובות, חזקות ועצמאיות, ולא צריכות אף גבר בשביל להרגיש שוות".
נו, אז מה השורה התחתונה? האם מדובר בתופעה מבורכת או דווקא בשירות דוב? מצד אחד הזמרות הללו מעבירות מסרים מבורכים של העצמה נשית, ומצד שני לרוב הן עושות זאת על חשבון הגבר - בזמן שהן מעצימות את עצמן, הן מקטינות אותו (למשל "סטיופיד בוי", בשיר TOY).
"זה לא על חשבונו, זה לגמרי על חשבוננו", חורצת נטע עמית, פסיכולוגית שעד לאחרונה כתבה את טור המוזיקה של האתר הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת". "בשירים האלה האישה מוגדרת על ידי היחס שלה לגבר. אם אין גבר בתמונה שצריך לרַצות, להתחבב עליו או לחלופין להקטין אותו, אז גם אין את האישה. אלו שני הצדדים של אותו מטבע".
את לא רואה כאן דמות חדשה של דוברת, שלא הייתה בעבר בלהיטי פופ בעברית?
"קשה לי לדבר על דמות חדשה של דוברת בשירים שרובם נכתבו, הולחנו, עובדו והופקו על ידי גברים, והאישה היחידה בהם היא אותה ה'דוברת' ששרה ומבצעת את השיר. היא אמנם הקול והפנים של השיר, אבל המילים הרבה פעמים הן לא שלה. הדוברת מדברת דרך תודעה של גבר, לרוב גם מבוגר ממנה ומקהל היעד שלה, שרובו מורכב מנערות צעירות. הוא מנסה לקלוע לתודעה שלהן, אבל לפעמים זה מעביר מסרים בעייתיים, למשל ב'דובשנייה' שבו משתתפת אגם בוחבוט, שנכתב, אגב, על ידי חמישה גברים. 'יש לה לוק שלא נגעו בה'? איזה מסר בדיוק זה מעביר?"
מה דעתך על הדיסוננס בין מה שהזמרות משדרות ובין מה שהן אומרות?
"מצד אחד אני רוצה להיזהר מלהשמיע קול שמרני שאומר שנשים צריכות לכסות את עצמן כדי שיתייחסו אליהן ברצינות, כל אישה יכולה ללבוש מה שבא לה וזה בסדר. השאלה היא אם באמת בא לה, או שמישהו הכתיב לה איך להתלבש כדי להביא יותר צפיות. זה רק משמר את הסדר הקיים, שלפיו נשים הן מוצר, גם אם הוא ארוז באריזה של מסרים מעצימים. תראי את בילי אייליש, כוכבת הפופ המצליחה בעולם, שבשירים שלה היא מעבירה מסרים מורכבים יותר מאשר רק העצמה, מסרים של פמיניזם, באדי פוזיטיב, זכויות להט"ב ואקלים, והיא לובשת בגדים רחבים ומערערת על מודל היופי שמצופה ממנה ככוכבת פופ. בארץ אנחנו עדיין די רחוקים מהדברים האלו במיינסטרים לצערי".
אז זה טוב או רע? מצד אחד, מסרים מעצימים לנערות שאולי לא נחשפות לפמיניזם באופן אחר, ומצד שני, כפי שאמרת: נשים כמוצר.
"גם וגם. העובדה שהפמיניזם 'מוכר' ומגניב, היא בסך הכל טובה, זה אומר שהרבה יותר נערות לא מפחדות להגדיר את עצמן כפמיניסטיות. זו התחלה טובה, אבל זו עדיין רק התחלה וחשוב לשאוף להתקדם מכאן. יש היום הרבה יותר פתיחות מבעבר למסרים האלו, וגם יש הרבה יותר פתיחות לנשים בפרונט. חשוב לראות יותר נשים על הבמה ובפלייליסטים, ובמובן הזה זה מבורך, כי לנשים ולנערות היום יש יותר מודלים מאשר בעבר.
"עצם העובדה שנטע ברזילי היא כוכבת פופ מצליחה ואהובה למרות שהיא לא במידה 34, זה נהדר. או נועה קירל ששרה שהיא זאת שחותמת על צ'ק של מיליון דולר ומדברת על הצלחה כלכלית, או שרה 'תשמור על הידיים, אתה קצת מתבלבל', אלו דברים שלא היו פעם".
