לפני חצי שנה קיבלה בר אומנסקי החלטה: היא מפסיקה לקחת גלולות נגד הריון. היא הבינה שהדבר ידרוש ממנה לבחור אמצעי מניעה אחר, והחליטה שהיא מעוניינת לעבור לקונדומים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"חששתי מאוד להעלות את הנושא בפני בן הזוג שלי", היא מספרת. "גדלתי על פולקלור שלפיו קונדומים זה משהו שיש להימנע ממנו. הוא בא בינינו. 'אני לא רוצה שמשהו יפריד בינינו' הוא משפט כאילו רומנטי שהוא לא רומנטי בכלל. באתי לבן זוגי ואמרתי לו 'תקשיב, אני לא רוצה להמשיך להיות על גלולות. היצר המיני שלי לא קיים, משהו לא מחובר ואני רוצה להרגיש מחוברת. אני רוצה לרדת מהן, וזה מצריך ממך איזושהי השתתפות'".
מה הוא ענה?
"הוא הסתכל עליי ואמר, 'דבר ראשון, שום דבר לא בא לפני הבריאות שלך. דבר שני, מה לעזאזל נעשה? קונדומים זה מזעזע'. ואז הבנו שיש כאן הזדמנות לצאת למסע חקר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אומנסקי ובן זוגה אכן יצאו למסע, אבל כזה שמתועד ברשת: השניים החלו לנסות סוגים שונים של קונדומים, ואת התרשמותם הם חולקים בעמוד האינסטגרם של אומנסקי, שעוסק באופן קבוע בסוגיות נשיות. הדיווח הזוגי שלהם כולל סקירה אינפורמטיבית, חיווי דעה שלה ושלו וחלוקת ציונים. המטרה: לייצר שיח פתוח ואינטימי בנושא ולקדם שימוש בקונדומים, אמצעי מניעה שמזוהה עם רווקות וסטוצים, גם בזוגיות.
אומנסקי (31) היא אשת תקשורת, כותבת, מרצה ובעלת חברה לייעוץ אסטרטגי בתחום התוכן הדיגיטלי, שבשנתיים האחרונות מתגוררת עם בעלה בסיאטל. היא החלה ליטול גלולות בגיל 14, מסיבות רפואיות. "אובחנתי עם שחלות פוליציסטיות", היא מספרת, "שזה אומר וסת לא סדירה וכאבים כל חודש. רופאת הנשים שאבחנה אותי אמרה לי שכנראה לא אצליח להביא לעולם ילדים, וגלולות הן הדבר היחיד שיכול לעזור. לא סיפרו לי שיש דברים אחרים שיכולים לעזור לי כמו ספורט, רפואה משלימה, תזונה".
נטלת גלולות במשך 16 שנה. איך זה השפיע עלייך, לדעתך?
"הבנתי שבמשך שנים אני לא מכירה את עצמי בלי ההשפעה שלהן, שנטילת תרופה הורמונלית מגיל 14 לא מאפשרת לי להכיר את הגוף שלי. זה יצר בי תחושת נתק קשה. היכולת שלי לגעת במיניות הייתה מוגבלת בצורה קיצונית. הצלחתי להגיע לאורגזמות כל הזמן, זו לא הייתה בעיה. העניין היה שהאקט הפך להיות חסר משמעות אם הוא לא הסתיים באורגזמה. אני חושבת שלא הבנתי את המהות של סקס".
לאומנסקי חשוב להדגיש שמדובר בחוויה אישית שלה, שלא בהכרח תופסת אצל אחרות. "אני לא מתנגדת לגלולות. הגלולה היא המצאה פמיניסטית ששחררה אותנו, אני לעולם לא אקח ממנה את הכבוד שמגיע לה. היא עדיין פתרון רלוונטי וחשוב עבור מיליוני נשים. אני חושבת שהיא פשוט לא מתאימה לכולן, ובטח שלא מתאימה במרשם מהיר בהתבסס על בדיקה אחת כשאת בת 14. לפני חמש שנים התחלתי לקרוא פוסטים של נשים שמספרות על החוויה שלהן עם גלולות, והתחלתי לעשות מין צ'ק ליסט פנימי. המון שנים רציתי לרדת מהן, ולפני חצי שנה הרגשתי שיש לגוף שלי יכולת להתמודד עם מה שלא יבוא".
שקלת אמצעי מניעה אחרים חוץ מקונדומים?
"על התקן תוך־רחמי שמעתי מחוויות של נשים שקרובות אליי, ובשלב זה לא הייתי מסוגלת לחיות עם חפץ זר שקיים בתוך הגוף שלי באופן קבוע. רציתי לחזור לקונדומים כי החוויה שלי לגביהם לא הייתה שלילית. זה לא הרגיש לי מחייב כמו שאר האופציות. קונדום זה הכי בסיסי, הכי פשוט".
ארבעה חודשים לאחר הפסקת הגלולות חלקה אומנסקי את הרשמים עם 13 אלף עוקביה: "אני יצורה מינית שוב! כל התדר שונה לחלוטין. האופן שבו הגוף שלי זז, האופן שבו אני נושמת. יש בי אנרגיה שלא הייתה שם קודם לכן בצורה חופשית כזאת".
מה קרה בעצם מרגע השינוי?
"לתחושתי האישית האימפקט הוא שמיים וארץ. אני מרגישה עלייה ביצר המיני. לא הייתי מולטי־אורגזמית, והיום אני כן. יכול להיות שהשחרור מהעול ליטול את הגלולה כל יום, שתחושת האחריות של מניעת היריון היא אך ורק עליי, גם השפיעו, בשילוב כל הפן ההורמונלי שברור לי שלא פעל כמו שצריך. מצד שני, אני לא יכולה לשייך את זה רק לגלולות. קרו עוד דברים במקביל: למשל, חזרתי לכושר ולאיזון תזונתי. אפשר לשייך את זה לבגרות, לניסיון מיני, לעובדה שאני מתגברת על טראומה מינית שעברתי בילדות. בכל מקרה, בן הזוג שלי מאוד מתרגש ומספר לכל מי שאנחנו מכירים שבר ירדה מהגלולות. זה עשה שינוי, אבל השינוי הזה אישי, והוא לא הטפה ולא הבטחה. עבורי זו תחושה של ניצחון".
קונדומים נחשבים לאמצעי מניעה של סטוצים, של תקופת הרווקות, לא של זוגות נשואים.
"נכון, ואני חושבת שדווקא בגלל זה חזרתי אליהם. רציתי לחזור למקום הראשון שבו התחלתי לחוות יחסי מין. דווקא העובדה שלזוג נשוי מרגיש זר לעסוק בקונדומים, מכניסה הרבה מאוד התרגשות. יש משהו משחקי בקונדום. זה אובייקט שיש לו צבע וריח, תחושה ואריזה, וזו משחקיות שקצת הייתה חסרה לי. אם הייתי מגלה שקונדומים הם על הפנים, המצב היה שונה - אבל גיליתי שהעולם הזה השתפר והתקדם פלאים מהפעם האחרונה שהשתמשתי בהם".
במה זה מתבטא?
"יש באמת אינספור אופציות של קונדומים מופלאים שמותאמים להרבה מאוד צרכים. בעבר זה היה פשוט עניין של גודל, האם זה גדול או קטן? והיום האפשרויות הן: האם זה טבעוני? מה מידת ההיפואלרגניות? מה זה אמור לגרום לך להרגיש? הקונדומים שנמכרים בפארמים בארץ לא תמיד דקים מספיק ולא מתאימים להבנה שיש כל מיני סוגי פינים, בגדלים שונים, עם נטיות שונות ורגישויות שונות. יש עולם שלם של גבריות, שנסתר בדיוק כמו העולם של הנשיות".
הסקירה של בני הזוג נעשית עצמאית וללא מטרת רווח. עם זאת, הם מספקים לינק להזמנה של המוצר - שכן את רוב המגוון הבאמת מרשים וחדשני לא ניתן להשיג בארץ. "אנחנו גרים בסיאטל, שהיא עיר פתוחה, מינית ומכילה ויש בה אינספור חנויות מין. זה היה נורא אינטואיטיבי פשוט להיכנס למרחב בטוח ברחוב ראשי ומואר, לפנות למוכרות ומוכרים מקסימים וקשובים שיכולים לדבר איתך על מין אנאלי ובו־זמנית גם על מזג האוויר. זה היה משחרר", מספרת אומנסקי. "אנחנו עכשיו בודקים עוד בערך עשרה סוגים, וכל כמה שבועות יעלו עוד המלצות".
אילו תגובות אתם מקבלים?
"מצד אחד, קיימות תגובות כמו 'יש בעולם זוג שעובר לקונדומים בזכותך. איך זה מרגיש לשנות חיים של אישה, וכתוצאה מכך גם של גבר מתוק כמובן?'. מצד שני, יש תגובות עצובות. יש הרבה מאוד נשים שכתבו לי, 'בן הזוג שלי מסרב שארד מגלולות כי הוא לא מעוניין לחזור לקונדומים'. יש כאן איזה מיצוב של יחסי כוחות שאני לא מסכימה לקבל, כי ההשלכות של נטילת גלולה אל מול אי־נוחות של שימוש בקונדום לא פרופורציונליות. גם אני חששתי שבן הזוג שלי לא יסכים. כשהתחלתי לפרק את זה הבנתי שהשיח בראש שלי הוא 'גלולות זה אומר להיות אישה טובה'. אני לא יכולה לקחת כדור שמכבה לי מנוע ולהתנהג כאילו הכול סבבה. אני צריכה שיהיה כאן ויתור הדדי".
אומנסקי נולדה בקייפטאון, דרום־אפריקה, להורים ישראלים. כשהייתה בת שלוש נחתה המשפחה בעמק יזרעאל, ומשם המשיכו לרמת־השרון ולגבעתיים. היא החלה את הקריירה שלה בגיל 14, ככתבת צעירה באתר וואלה: "היה לי טור אישי שהתחיל מאופנה והתקדם אחרי שנה לאקטואליה, פוליטיקה וחדשות. משם הדלת נפתחה ובן כספית אימץ אותי לתוכנית 'עושים סדר' בערוץ 2 דאז. הייתי אורחת קבועה בתוכנית במשך כמעט שנתיים. אחרי הצבא המשכתי לתואר ראשון בתקשורת אינטראקטיבית בבינתחומי, ובגיל 25 התקבלתי לעבודה כמנהלת קהילת המחנכים של גוגל בישראל. אחרי כמה שנים החלטתי שאני רוצה לצאת לעצמאות. הקמתי חברה שמלווה ארגונים, עסקים וסטארט־אפים בכל מה שקשור לתוכן, מיתוג וקהילות, ואני גם מרצה בנושא".
את בעלה דנו, מוזיקאי ומהנדס אלקטרוניקה, הכירה לפני תשע שנים, ולפני שנתיים נישאו. "הוא יליד ארצות־הברית שעלה לארץ בגיל עשר", היא מספרת. "הכרנו בטינדר ושכבנו בדייט השני. זה משהו שמעולם לא עשיתי, כי גדלתי בעולם כל כך פטריארכלי שלימד אותי שאם אני שוכבת אני מאבדת. בפעם הראשונה שפגשתי את דנו אמרתי 'אני רוצה ובא לי', ומאותו יום לא נפרדנו, שזו האנטיתזה של סיפורי דיסני. זה שינה לי את הראייה על דברים, הייתי בהלם כמה פספסתי בדרך. לפני שנתיים נסענו לסיאטל לטייל והחלטנו להישאר".
במסגרת פעילותה הגישה אומנסקי את הפודקאסט "בגוף ראשון – מדברות נשיות בעולם החדש", שבמסגרתו ראיינה בין היתר את השרה לשעבר מרב מיכאלי. אבל הבמה המרכזית מבחינתה היא עמוד האינסטגרם שלה, שבו היא מביאה לדיון נושאים פמיניסטיים אקטואליים ובועטים שלא תמיד פשוטים לעיכול, כמו מיניות ופוסט־טראומה, מערכות יחסים רעילות, הפלות ועוד, עטופים באסתטיקה ורדרדה, רכה ומזמינה. "העמוד שלי מוקדש לדבר אחד מרכזי - חקר המנעד הנשי", היא אומרת. "המטרה של העמוד היא לחקור מה זה אומר להיות אישה. אני מצליחה להרגיז לא מעט אנשים ונשים, גופים, ארגונים ומותגים. לא סתם אני קוראת לעצמי 'אנטיגונה', אפשר לתאר את הקול שלי כקול של התנגדות, וזה לפעמים מתיש ומציק. אבל אני כאן עם חיוך לעשות את זה.
" כבר היו לי כמה חשבונות, והחשבון האחרון שלי נחסם לפני שנה על ידי אינסטגרם. חודש אחרי החסימה קיבלתי הודעה בפייסבוק ממישהי זרה שכתבה – 'היי בר, הייתי פעם בהרצאה שלך והיית מדהימה. אחותי עובדת בחברה הזאת והזאת והיא החליטה שהתכנים שלך חשובים מדי, אז היא סידרה את זה'. נורא התרגשתי מהמחווה. נמצאות בפלטפורמה שלי עוקבות חרדיות, והן אומרות לי, 'כאן זה מקום שבו אני מרגישה בטוחה להגיד - אני לא מסכימה איתך'".
מאיפה האומץ לפתוח משהו אישי כל כך כמו מעבר מגלולות לקונדומים, בפלטפורמה פומבית כל כך, ועוד להכניס לזה את בן זוגך?
"דנו הוא בן אדם פרטי, ואנחנו מנסים לשמור על הפרטיות שלו, אבל השנים שהיינו יחד שבהן היה כיבוי של המערכת המינית שלי, פגעו גם בו. הוא רוצה לחיות עם אישה שמלאה בתשוקה לחיים כמוהו, ואני חושבת שגילינו שזה באמת מסע משותף".
מסע נוסף שאומנסקי עוברת הוא התמודדות עם פגיעה מינית שעברה בגיל שלוש. "סבלתי במשך הרבה שנים מהפרעות אכילה, ומגיל 19 יצאתי למסע החלמה. עשר שנים ביליתי על הספה של הפסיכולוגית. במהלך הטיפול הזה נזכרתי שעברתי הטרדה מינית. זאת הייתה הבייביסיטר שלי כשרק עליתי לארץ. סחבתי הרבה מאוד בושה. לא הייתה לי בעיה להופיע בטלוויזיה ולדבר על אקטואליה ועל פרשנות פוליטית בגיל 17, אבל לגעת במקום שאומר 'קרה לי משהו שהוא לא תקין' זו חוויה שמיצבה אותי כשונה וזרה לעצמי".
גם זה תרם, מן הסתם, לדיכוי היצר המיני שדיברת עליו.
"אני מאמינה שזה שילוב. זה מעורבב, והעבודה שלי עכשיו היא לפרום את הקשר הזה. התחושה שאת אשמה היא תחושה שאי־אפשר לברוח ממנה. לא ידעתי שהותקפתי מינית ולא הבנתי שמה שאני חווה הוא פוסט־טראומה, וזה אכן יצר אצלי ניתוק גדול מאוד. למעשה רק היום אני מתחילה לנסות להפריד את המוץ מן התבן".
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
