בסיום הקרנת הבכורה של "אני לא", סרטו הדוקומנטרי החדש של תומר הימן, עלה גיבור הסרט, אורן לוי אל הבמה, ודיבר עם הקהל. אורן (29) שאומץ בגיל חודש מגואטמלה, דיבר בקול רהוט ונראה רגוע ובוגר יחסית לדמותו התזזיתית בסרט. אחרי שנים של אשפוזים וכדורים פסיכיאטריים, אבחון כמי שלוקה בתסמונת אספרגר ותחושה קבועה שמשהו לא בסדר איתו, היה לו חשוב שהקהל ישמע אותו. "זו הייתה טעות באבחנה", הוא אמר, "אני בפרק אחר של חיי היום".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בין האנשים בקהל שמחאו כפיים ישבו גם הוריו המאמצים, דבורה ואהוד לוי, זוג עדין מירושלים שעברו עם בנם מסע ארוך ומייגע של חיפוש אחר משפחתו הביולוגית וחיפוש זהות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
קטע מתוך "אני לא" של תומר הימן
(באדיבות HOT8)
"צפיתי בזה כמו בסרט, זה היה מוזר", אומרת דבורה לוי (69). "התחלנו להצטלם ל'משפחות' לפני עשר שנים (סדרה דוקומנטרית של תומר וברק הימן ששודרה בטלוויזיה, אמ"ר), כשאורן היה במצב נפשי מדורדר. לא היה יותר לאן לרדת. היינו בתחתית של התחתית, וחשבנו שאם יש משהו שעשוי להועיל זה תומר הימן והמצלמה. אורן הסכים להצטלם ולשוחח וחשבתי שזה יהיה תרפויטי עבורו. אהוד ואני כל הזמן מטופלים ודואגים לעצמנו, אנחנו עייפים מייעוצים וקבוצות תמיכה להורים. אורן בזמנו היה הנעלם הגדול. מרגע שהוא החל להצטלם, קודם לסדרה ועכשיו לסרט, הוא בעלייה מתמשכת".
בקצרה: לוי נולדה בקיבוץ דגניה ב' ("ילדות קסומה שאתגעגע אליה כל חיי"), הצעירה מבין ארבעה ילדים. אחרי שהשתחררה מצה"ל למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית ומקרא, והכירה את אהוד לוי התל־אביבי, סטודנט לביולוגיה כשהיה שותף שלה לדירה. כשהייתה בת 32 הם נישאו ודי מהר גילו שהם לא מצליחים להיכנס להיריון. "במשך שבע שנים עברנו מפרופסור לפרופסור ומבית חולים אחד לאחרים", היא משחזרת, "כל הטיפולים שעברנו התישו אותי. בגלל גילנו המבוגר התעניינו במקביל גם באימוץ, קודם בארץ ואחר כך בחו"ל".
באמצעות שרשרת של מי שהיא מכנה "אנשים טובים באמצע הדרך", כולל חברת קיבוץ שלה, שאימצה שנתיים לפניה, הם אימצו תחילה את אורן, ושנה ורבע אחריו אומצה מיכל, גם היא ילידת גואטמלה.
"הייתי בת 40 ואהוד בן 41 כשהפכנו להורים. אורן ומיכל הגיעו אל חיינו כשהיו בני פחות מחודשיים, ולאחים שלי כבר היו נכדים. היו לנו שלושה כללים כבר בתחילת הדרך. הראשון, מהרגע שהם בידינו הם הילדים שלנו, יהיה אשר יהיה. כלל שני, הילדים תמיד ידעו שהם אומצו. הם כהי עור וקיבלו את האמא הכי לבנה שיש. לי לא היה עם זה קושי, אבל היו תגובות ברחוב, כולל קריאות של - איך הילד שחור ואני לבנה, שהיו בעיניי הישראליוּת במרעה. כמעט אף פעם לא היה אכפת לי, אבל הילדים שלנו היו עסוקים בזה. הכלל שלישי, כשילדינו יגיעו לגיל 18, אם ירצו לחקור את עברם ולפגוש את המשפחות הביולוגיות שלהם, אנחנו איתם בשמחה.
"הלכנו אל האימוץ בתום לב ובבערות. אף אחד בזמנו לא ידע שאימוץ זה דבר קשה ושמראש את מכניסה את עצמך למיטה חולה. אילו ידענו מה אומר אימוץ, עוד בלי להכיר את הילדים הספציפים שלנו, שאנחנו אוהבים אהבה גדולה, אני חושבת שלא היינו עושים את זה".
היו לכם בקשות מיוחדות בבואכם לאמץ?
"לא בחרנו בעצמנו את הילדים שלנו, לא את אורן ולא את מיכל. אמרנו, מה שנקבל, נקבל. כמו שאת לא בוחרת מה ייוולד לך, כך לא רצינו לבחור את הילדים שנאמץ, והיה לנו ברור שנהיה איתם בטוב וברע. אחרי שקיבלנו את אורן הייתה לנו בקשה לאמץ שוב, ואם אפשר שזו תהיה ילדה ושתהיה יפה, כי אורן היה ילד יפה באופן יוצא מהכלל ולא רציתי שהיא לא תקבל את אותה תשומת לב. היה לנו חשוב שיהיה לנו ילד בריא, אבל מה זה בריא? זו מדינת עולם שלישי. מה הם בודקים ומה הם יודעים על ילד? יש הורים מאמצים שנוסעים עם רופא לארצות האימוץ ושם הוא בודק במקום אם לקחת את הילד או להשאיר אותו בבית הילדים. אנחנו נסענו, קיבלנו את הילד הכי יפה בעולם ולא עזבנו אותו לרגע. הוא היה לי על מנשא בטן שלושה שבועות. זו הייתה התחושה הכי קרובה להיריון שיכולתי להעניק לעצמי".
שש השנים הראשונות של משפחתם היו, לדבריה, אושר צרוף. "הייתי מאושרת יותר משהייתי מאושרת בילדות שלי בקיבוץ והיה לי כוח לעשות הכול למרות שהייתי אמא בגיל מאוחר".
ומה קרה במעבר מהגן לבית הספר?
"הבעיות לא התחילו אז", היא מבהירה, "ברור ששמנו לב קודם שהוא לא מתנהג כמו ילד רגיל. אבל מאחר שהוא היה הילד הכי מתוק ויפה בעולם ולא הפריע לי לנשק ולמזמז אותו וקראתי לו ספרים ושרתי לו, הייתי שם כולי ולא הרגשנו שהולך להיות משהו קריטי".
במה הוא היה שונה?
"אורן היה ילד שלא בוכה ולא מדבר, והוא היה בין מהורהר ובין מנותק. כשהוא היה בן שש החלו להיחשף הבעיות הגלויות, למשל, כשהיה דופק ראש על הרצפה, מקלל ויורק. התחיל מסע אבחונים שנמשך שנים אצל טובי הפרופסורים. כל אחד אמר עליו משהו אחר, ובהתאם לקביעה מה יש לילד נגזר הטיפול התרופתי. זה יצר הרבה אי־שקט בחיים שלנו.
"היום אני יודעת: מעט אנשים יודעים שילדים שאומצו מגיעים עם בעיות, ואני אומרת את זה בהכללה גורפת כמובן. בוויכוח מה קובע יותר, הסביבה או הגנטיקה, הגנטיקה קובעת יותר. אנחנו חושבים שאם ניתן חינוך נכון ואהבה, הילד יֵצא נהדר. אבל לא רק שההורים המאמצים לא משפיעים, אלא שהגנטיקה קובעת, והילדים שעוברים אימוץ הם ילדים שבאים מאב ואם ביולוגיים שלא יכלו לגדל אותם.
"הורים מאמצים מאמינים בלהט שההורים לא יכולים לגדל את התינוק כי המצב הכלכלי לא מאפשר, אבל כשחוקרים את זה יותר לעומק ושואלים למה ההורים האלה הם בתחתית הערימה של הדחויים והמקופחים, כי הרי יש מיליארדים כמותם שלא מסרו את הילדים - כנראה שאלה שמוסרים את הילדים הם בעלי הפרעה תפקודית שמלווה חלק גדול מההתנהגות שלהם בחיים".
ובכל זאת, את לא מתחרטת על כלום.
"מרגע שאימצנו את אורן ואת מיכל, הם ילדינו עד יום מותם ולא רק עד יום מותנו. ונניח שהייתי מצליחה ללדת, יש מישהו שיכול היה לערוב לי שהילד שלי לא היה משתגע, מתאבד או נולד עם עין פוזלת או שש אצבעות? מי יודע דברים כאלה? תשמעי, הייתי מורה ומחנכת במשך 40 שנה, ואין כיתה אחת בחיים שלי שלימדתי בה שאין בה ילד מאומץ אחד לפחות. זה קיים בכל בית עשירי בישראל. זה השיגעון של היהודים, שהשואה רודפת אותם ומוכרחים שיהיו להם ילדים".
כדי לסייע לבנם, החליטו בני הזוג לוי שאחד מהם יתפנה לטיפול. "אהוד, שהיום הוא פנסיונר, עבד באותה תקופה במכון שרת והיה אמור להמשיך לפוסט־דוקטורט, ובדיוק כשהגיע אורן לחיינו הוא התקבל לפרויקט ניסיוני של הכשרת מדענים במחשבים. אבל אחרי הקורס, כשהתחילו לצוץ בעיות עם אורן, סיכמנו שהוא יהיה אבא במשרה מלאה ואני אהיה המפרנסת, ויצא שהוא לא עבד הרבה שנים והיה עם הילדים, עבד ב'שיגעונותיהם'. מה שעזר לנו להתמודד הוא חלוקת תפקידים בין שנינו וההומור הפנימי שאהוד המציא כדי לא להשתגע".
בסרט את אומרת שנתתם לאורן הרבה כדורים פסיכיאטריים, ואולי עשיתם טעות.
"הורות היא חוזה עם רגשי אשמה. איזו ברירה הייתה לי? הקשבתי לפרופסורים. ראינו כל כך הרבה יועצים בימי חיינו, זו העייפות הכי גדולה שלי. היום אני יודעת שהוא לא קיבל את הטיפול הנכון, אבל חמש פעמים שינו לו את האבחנה. זה וואחד שיבוש בחיים. אני זוכרת שכשהוא הגיע בכיתה ז' לבית הספר לאמנויות, שבו אני עבדתי כמורה ומחנכת, הוא נכנס לכיתת תקשורת. ישבנו, ההורים והילדים, ועשינו היכרות. כולם הסתכלו על אורן - מה אתה עושה כאן? אתה לא נראה אספרגר בכלל. באותה תקופה הצטרפנו לקבוצת הורים לילדי אספרגר בירושלים. החזקתי מעמד בקבוצה הזו שנה ואהוד הלך למפגשים שלוש שנים. עזבתי כי הייתי כל כך מיואשת, וכל מה שההורים סיפרו על הילדים לא היה דומה לאורן, אז להקדיש זמן לפגישות ולשמוע הורים על התקדמות של הילדים שלהם כשאנחנו לא הצלחנו שום דבר עם הילד?"
מסלול חייו של אורן, בנה האהוב, היה רצוף אתגרים ותהפוכות. בגיל 14 הפסיק ללמוד ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי, לאחר שניסה להתאבד. "שם הוא כמעט לא למד והם לא עלו על זה שהוא ילד חכם ומוכשר ולא הצליחו למצוא בו חוזקות", אומרת לוי. "ואנחנו חרשנו את ירושלים כדי למצוא לו מוסד או פנימייה". בגיל 16 החל לעבור בין פנימיות פוסט־שיקומיות. בגיל 18, למשך שנה, למד בפנימיית "בני ארזים", שם החל לתעד את עצמו כחלק ממגמת קולנוע, וחלקים מהתיעוד נכנסו לסרט של הימן. בגיל 19 התנדב אורן לתוכנית מיוחדת של שירות לאומי ונפלט אחרי ארבעה חודשים. אחר כך עבד ולמד בישול במטבח של מלון ידוע וקיבל תעודת סו־שף (אבל לא מעוניין לעבוד במקצוע).
המהפך החל בהדרגה בגיל 20, כשהתלונן בפני הוריו על מיחושים בגוף ונשלח לסדרת בדיקות. "בסרט תומר מתמקד באבחון של אספרגר, היה אבחון כזה שהיה אחד מחמישה", אומרת לוי. "אורן התכחש לזה תמיד, והוא צדק. פרופ' אפרת לוי להד, גנטיקאית מבית החולים שערי צדק, קבעה שיש לאורן תסמונת גנטית שנקראת קאודן (Cowden Cyndrome). מכאן נבעו התנהגות ותכונות שדומות לאספרגר במהלך הילדות וההתבגרות".
איך הרגשתם עם האבחנה החדשה?
"אחרי שהתאוששנו מלהבין מה זה, ושזה לכל החיים ושלא צריך פסיכיאטר, אורן זרק את כל התרופות הפסיכיאטריות שלו. מגיל 20 הוא לא לוקח שום תרופה, ובצדק. כל התפקוד שלו השתנה לטובה. אדם כמוהו ששבע כישלונות ואכזבות, הוא כמו עוף החול".
בשלב הזה הבנת שהוא יהיה בסדר?
"סביב גיל 20 אורן גר לבד בחיפה ובתל־אביב, עבד באבטחה, ויום אחד אמר לי, 'אני עם להתאבד גמרתי. אני רוצה ושמח לחיות'. זה היה משפט חשוב".
את מרגישה שעשית טעויות במהלך הדרך?
"הייתי אמא הכי סובלנית בעולם, יכול מאוד להיות שזו הייתה טעות. אולי הייתי צריכה לא לוותר לאורן, להתווכח איתו, לאכוף את רצוני עליו ולהכריח אותו לתפקד כשהוא לא תפקד. אלה הכישלונות שלי. לא מספיק ראיתי את העתיד. קיוויתי שהוא יראה אותי וייקח ממני דוגמה וזה לא קרה".
הסרט "אני לא" (בהפקת HOT8), שהוצג בפסטיבל דוקאביב בשנה שעברה בשם אחר, "כל העצים נושבים ברוח", וכעת מוקרן בקולנוע, מתאר את חייו של אורן ואת מסעו להכרת הוריו הביולוגים בגואטמלה. במפגש מספרת לו אמו, אנריקטה, שאביו נטש אותה לטובת אישה אחרת והיא לא ידעה איך תאכיל עוד פה. היא מבקשת סליחה על חולשתה. באחת הסצנות החזקות היא לוקחת את אורן לקבר של בן אחר שלה, שמת בגיל צעיר, ובוכה שם. אי־אפשר שלא להרהר על כך שבמקום לשמוח על מציאת הבן שמסרה, היא מתאבלת איתו על הבן שאיבדה.
את אביו, קרלוס, שמתעכב בביתו עם האישה האחרת, פוגש אורן לאחר נסיעה קצרה מבית אמו. האב, גנדרן בג'ינס ושיער מעוצב, מחבק את בנו, והסיטואציה מרגשת וגם מאולצת. הימן יצר סרט מרגש, לפרקים לא קל לצפייה, אבל הלב מתרחב מול האהבה של לוי אל בנה למרות האכזבות והקשיים שהיא נוחלת באימהות שלה. "זה סרט על אורן", היא מסבירה, "אבל כשעלה הנושא של גואטמלה, אהוד אמר לתומר, 'גם למיכל יש משפחה בגואטמלה. אורן יראה את המשפחה שלו ומיכל לא? אתה מפרק לנו את המשפחה?' הבנו שאנחנו חייבים לנסוע עם מיכל, ושילמנו על החלק שלה".
איך בכלל איתרתם את המשפחה?
"בעזרת מישהו שמתמחה במציאת משפחות ששלחו את ילדיהן לאימוץ באיזור הספציפי שבו נולדו אורן ומיכל".
אותו אדם הזהיר בהתחלה שהסיכויים למציאת המשפחה לא גבוהים, אנשים משנים את מקום המגורים ולפעמים גם את שמם, אבל הסכים לנסוע שעות ארוכות ועבר מבית לבית עד שהצליח למצוא את המשפחה.
לפני שיצאתם למסע הזה, את אומרת בסרט לאורן, שאותך הוא לא מחבק ומנשק, שאת מבקשת ממנו לחבק את אמו הביולוגית. כשהוא פוגש את משפחתו הוא לא מפסיק לחבק אותם.
"כן, ביקשתי ממנו לעשות את זה. אמרתי לו, 'זה לא אני. אני רגילה שאתה לא מחבק אותי'. יש לו חוסר ויסות חושי. אתה בא לאנשים שהם לא אנחנו. אתה חייב לעשות שינוי. מיכל, אגב, מחבקת וצחקנית, היא דומה לי בנקודות האלה ואורן הוא אחר מכולם ולא יכול שייגעו בו, מה לעשות? אני צריכה להיות מחושבת מולו כי כשאני צוחקת בקול רם, הוא שומע את זה בהגדלה".
את אומרת בסרט, אני מרגישה שקופה.
"זה נכון וזה לא השתנה. אבל האהבה של אורן נהייתה יותר ברורה אליי מפני שהוא נהיה יותר ברור. הוא מאוד אוהב אותי, ואני יודעת את זה".
מה הבנת אחרי המסע לגואטמלה?
"ששאלת האחים הייתה מאוד חשובה לילדים. לאורן היה חשוב להכיר את האחים והאחיינית שלו (מאמו יש לו ארבעה אחים בחיים - אחד כאמור נפטר, מאביו ומאשתו השנייה יש לו עוד חמישה אחים). לא רואים את זה בסרט, כי תומר מדגיש יותר את הפגישה עם האמא. גם מיכל התעניינה באחים. היא שיחקה איתם כדורגל והלכה איתם לטייל. מעבר לדמיון הפיזי, נדהמתי לראות שתנועות הידיים של מיכל הן כמו תנועות הידיים של האם הביולוגית שלה ושל אחותה".
בגיל 64 יצאה דבורה לוי לפנסיה. במשך תקופה המשיכה ללמד במשרה חלקית, עד שלפני שנתיים התגלה אצלה סרטן הברך (ליפוסרקומה), שאילץ אותה לפרוש. "עברתי הקרנות וסבבי כימו. ההחלמה הייתה ארוכה וקשה. אהוד עבד באותה תקופה ב'ידידיה', בית למבוגרים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, והוא הפסיק לעבוד והיה איתי כל הזמן. היום, מבחינה אונקולוגית, אני בריאה. ישתבח שמו, וטפו טפו טפו".
אורן חזר בשלוש השנים האחרונות לחיות בבית ומשלים בגרויות עם מורים פרטיים. הוא חולם ללמוד סיעוד, וגם עושה קורסים של מד"א. מיכל חיה עם בן זוגה במושב, ואין לה קשר עם אורן. "כשהם היו ילדים היה ביניהם קשר הכי טוב בעולם. הם עשו הכול ביחד, שיחקו ודיברו ושמעו אותה מוזיקה. הם היו אור גדול בשבילנו וגם אחד בשביל השני. זה השתנה".
ומה השתנה בחייך מאז הסרט?
"אנשים לוטשים בי עיניים ואומרים שאני מעוררת השראה. באחד זה נוגע בגלל אימוץ ובמישהו אחד בגלל אספרגר. התגובות שאני הכי מופתעת מהן הן של נשים שמבקשות ממני להתחבק, כי בסרט אני לא מקבלת חיבוק מהבן שלי. אורן בנה אותי להיות דמות האם שהוא סיפר לעצמו, אמא שלא צוחקת, לא שרה, לא מדברת בקול גבוה ולא מעלה גוונים בקול. הוא כמו קדר, יצר ממני את פסל האמא המתאימה לו. נשים שלא מכירות אותי לא יודעות שאני חבקנית מקצועית וכל התלמידים והמורים שהכירו אותי בבית הספר יגידו לך את זה. האדם היחידי בעולם שאני לא יכולה לחבק הוא אורן. ביחסים בינינו לא השתנה שום דבר. הוא יציב רגשית, זקוק לי ואוהב אותי ועדיין לא מסכים לחיבוק, נישוק או ליטוף".
