ג'נט מקרדי הייתה בת שש כשאמא שלה הביאה אותה בפעם הראשונה לאודישן לפרסומת טלוויזיונית. ילדה בת שש כמובן עושה מה שאמא אומרת ולא יודעת שאפשר לפקפק בה, אבל מה שג׳נט כן ידעה כבר אז, זה שהיא לא כל כך אוהבת להצטלם. זה לא שינה לאמא, שחלמה כל חייה להיות כוכבת הוליוודית ועכשיו ניסתה להגשים את החלום הזה דרך בתה. "אמא שלי רצתה להיות מפורסמת וההורים שלה לא נתנו לה", סיפרה מקרדי באחד הראיונות. "היא הייתה ממש אובססיבית לגבי הוליווד, הייתה סטוקרית של כוכבים. מגיל צעיר מאוד היא הייתה שואלת אותי 'את רוצה להיות השחקנית הקטנה של אמא?׳, ואיך ילדה קטנה יכולה לענות לזה חוץ מ'כן'? התנהלות כזו של אמהות היא דבר הרבה יותר מקובל מכפי שאנשים מוכנים להודות. אני זוכרת שהלכתי פעם לאודישן לתפקיד של ילדה חסרת בית, שזה כשלעצמו כבר דפוק לגמרי, והיו שם מאות אמהות עם הילדים שלהן, מסתכלות בשנאה אחת על השנייה, כאילו אומרות 'הילד שלי יהיה הומלס יותר טוב משלך'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עד כאן זה לא סיפור כזה יוצא דופן. העולם מלא בהורים מתוסכלים שמנסים להשיג דרך הילדים שלהם את מה שלא הצליחו להגשים בעצמם. אבל דברה מקרדי, אמה של ג'נט, לקחה את זה כמה צעדים קדימה. היא גרמה לבת שלה טראומה קשה כל כך, עד שכאשר פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה כמעט עשור אחרי מות אמה, היא העניקה לספר את השם "אני שמחה שאמא שלי מתה" (הספר יוצא כעת בעברית בהוצאת מטר). היא ידעה שזה שם פרובוקטיבי ושההייטרים יחגגו. מה שהיא לא ידעה הוא שהספר יהפוך לאחד מרבי המכר הגדולים של 2022 בארצות-הברית ויוציא מהארון המטאפורי שטף סיפורים של אנשים שאוהבים את אמא הכי הרבה בעולם, אבל גם קצת שונאים אותה הכי הרבה בעולם.
בגיל 18, כבר היו מאחורי ג'נט שלוש עונות של הסדרה iCarly, להיט סיטקום לבני נוער בערוץ ניקלודיאון. היא גילמה את החברה הטובה של הדמות המרכזית, הייתה ללא ספק הדמות המצחיקה ביותר בסדרה, צולמה מחייכת בלי הפסקה ובכל הראיונות שהעניקה דיברה שוב ושוב על איך היא עוזרת לפרנס את המשפחה בגיל צעיר כל כך.
"אני לא שונאת את אמא שלי, זו הייתה מערכת יחסים מאוד מסובכת וניסיתי לפשט אותה בעזרת הומור, כי היא יכלה להגיד דברים נורא קשים וגם נורא מצחיקים"
אבל אחרי שהמצלמות כבו והיא הלכה הביתה, חיכתה לה אמא מתעללת, שבין היתר השליטה נוהל תזונה שהוביל את בתה לשנים של מאבק באנורקסיה ובולימיה. כך למשל כללו ארוחות הערב של ג'נט רק נקניק דל שומן וחסה. דברה גם התעקשה להיות עם בתה במקלחת, גילחה את רגליה ועשתה לה בדיקות שד ווגינה, כשכל הזמן הזה הנערה נותרה חסרת ידע בסיסי לגבי שינויים פיזיים שעברה בגיל ההתבגרות. היא סבלה מ־OCD, הפרעות אכילה והתקפי חרדה, ולא יכלה להגיד לאמא 'לא'. הסיבה לכך הייתה, בין היתר, כי חשבה שהיא חייבת להיות נאמנה באופן מוחלט לאמה, שהחלימה מסרטן השד כשג'נט הייתה תינוקת, וחלתה שוב ב־2010, בשיא התהילה של בתה.
צל המחלה והחשש שאמה עומדת למות השפיעו באופן טראומטי על ג'נט הצעירה. דברה מתה ב-2013, וג‘נט עדיין מנסה להשתחרר ממנה. לכן, כשהחליטה לכתוב אוטוביוגרפיה עוד לפני שמלאו לה 30, היה ברור לה שהיא תעסוק במערכת היחסים המעוותת מאוד שלה עם אמה. אחרי שקוראים את הספר גם מבינים שאי־אפשר היה לתת לו שם אחר, מלבד השם שנבחר.
"אתם לא מאמינים כמה קשה וכמה מצחיק זה היה בו-זמנית", אמרה ג'נט כשהספר יצא בשנה שעברה בארצות־הברית והפך לרב-מכר היסטרי, "אני מרגישה שעברתי מספיק ועשיתי את העבודה כדי להרוויח את החופש לתת לספר שם פרובוקטיבי. הרבה אנשים שואלים אותי אם אני שונאת את אמא שלי. אני לא שונאת אותה, זו הייתה מערכת יחסים מאוד מאוד מסובכת וניסיתי לפשט אותה בעזרת הומור, כי אמא שלי יכלה להגיד דברים נורא קשים וגם נורא מצחיקים, ולמצוא את ההומור היה הדרך היחידה להתמודד עם זה בלי להשתגע".
4 צפייה בגלריה
מקרדי עם אריאנה גרנדה בסדרה Sam & Cat. היא כל הזמן חייכה והסתירה את המציאות הקשה
(צילום: AFP)
עם או בלי הומור, מדובר באמת בסיפור התבגרות קשה, קרוב יותר לז'אנר ספרי האימה. בין היתר, כותבת ג׳נט בספר: "כשאמא הייתה בתרדמת והרופא אמר שנותרו לה 48 שעות, לחשתי לה באוזן משפט שקיוויתי שיעיר אותה: 'אימוש, אני ממש רזה עכשיו. הצלחתי סוף־סוף לרדת ל-40 קילו'. חיכיתי שהיא תחזור להכרה. וחיכיתי. וחיכיתי. אבל זה לא קרה. היא לא חזרה להכרה. לא הצלחתי להבין את זה. אם המשקל שלי לא מצליח לעורר את אמא, אז שום דבר לא יצליח להעיר אותה. ואם שום דבר לא יעורר אותה, זאת אומרת שהיא באמת עומדת למות. ואם היא באמת עומדת למות, מה אני אמורה לעשות עם עצמי? תכלית חיי הייתה תמיד לשמח את אמא, להיות מי שהיא רוצה שאהיה. אז מי אני אמורה להיות עכשיו, בלי אמא?". דברה מתה כאמור והותירה את בתה בת ה-21 כשהיא סובלת מבולימיה, אנורקסיה, התמכרות לאלכוהול ונטייה לניהול מערכות יחסים הרסניות.
הילדה ג׳נט מקרדי, שגדלה בדרום קליפורניה, לוהקה, כאמור, לפרסומות טלוויזיה ולכמה תפקידים בסדרות, עוד לפני שנחתה ב־2007 בסדרה iCarly. היא הייתה בת פחות מ־15, וחייה השתנו לגמרי, ולא לטובה. היא כותבת בספר שכאשר הודיעו לה שעברה את האודישן לסדרה, הדבר הראשון שעליו חשבה היה 'עכשיו הכול יהיה טוב יותר. אמא סוף־סוף תהיה מאושרת. החלום שלה התגשם'.
אבל עם השנים, מערכת היחסים של ג'נט עם אמה נעשתה רק יותר קשה ומתעללת. היא נותנת למשל דוגמה על מייל שאמה שלחה לה ובו כינתה אותה 'זונה ו'מפלצת מכוערת' רגע לפני שביקשה ממנה כסף כדי לקנות מקרר. מרקוס מקרדי, המבוגר מבין שלושת אחיה של ג'נט, אמר ל"ניו־יורק טיימס" כי "תמיד הלכנו על קליפות ביצים - האם היום זו תהיה האמא הנחמדה או האמא המטורפת? יום אחד היא בסדר, למחרת היא צועקת על כולם. כל חג היה סופר-דרמטי. היא הייתה יוצאת מדעתה אם משהו לא היה מושלם בחג המולד".
מירנדה קוסגרוב, כוכבת iCarly, סיפרה כי למרות שהיא וג׳נט היו קרובות, היא לא הייתה מודעת למה שמסתתר מאחורי החיוך הקבוע של חברתה. "כשאת צעירה, את כל כך בתוך הראש שלך", אמרה קוסגרוב, "את לא יכולה לדמיין שלאנשים סביבך יש מאבקים הרבה יותר קשים, בוודאי לא כשמדובר באדם שגורם לכולם לצחוק״.
כל חייה, מספרת ג'נט, נועדו אז רק כדי לשמח את אמה, ועברו שנים עד שהצליחה להבין שהיא עצמה מעולם לא באמת רצתה להיות שחקנית. בספר היא מתארת מקרה שבו סבא שלה, שאוהב לצלם, ביקש לצלם אותה. היא כמובן הסכימה לעשות את זה בשבילו, אבל היא מספרת שאפילו זה היה קשה לה, כי מתברר שמי שהפכה לכוכבת טלוויזיה בילדותה כדי לפרנס את כל המשפחה, פשוט שנאה להצטלם.
אמא של ג'נט מקרדי לא הייתה הסיבה היחידה לכך שהילדות וגיל ההתבגרות שלה היו מסויטים. היא מספרת בספר גם על הטרדות ובריונות שעברה בערוץ ניקלודיאון: צילמו אותה בלי רשות כשמדדה ביקיני, ומישהו, שאת שמו היא לא מזכירה, עודד אותה לשתות אלכוהול. אמא דברה, שמדי פעם ראתה את הדברים האלה קורים, לא ניסתה אפילו להגן על בתה. במקום זאת, ביטלה את הטראומות האלה בכך שזה מחיר ההצלחה בשואו ביזנס. "כולם רוצים את מה שיש לך", נהגה לומר לבתה.
iCarly ירדה מהמסך ב־2012 ומקרדי דחתה הצעה של 300,000 דולר מניקלודיאון, בתמורה לחתימה על הסכם שתיקה, שלפיו לא תדבר לעולם על מה שעברה ברשת. בניקולודיאון גם הבטיחו לה לככב בסדרת ספין־אף ל-iCarly, אבל במקום זאת קיבלה תפקיד משני בסדרה Sam & Cat, לצד אריאנה גרנדה. היא מספרת בספר שהמפיקים מנעו ממנה לחפש הזדמנויות קריירה מחוץ לתוכנית, בזמן שגרנדה קיבלה אישור לעשות זאת והפכה לכוכבת. "יום אחד אריאנה הגיעה זורחת מהתרגשות כי בילתה ערב קודם בביתו של טום הנקס", כותבת מקרדי. "זה היה הרגע שבו נשברתי".
היא המשיכה לפרויקטים אחרים, כמו סדרת המדע הבדיוני של נטפליקס Between, אבל כצפוי, לא הצליחה לברוח מכל כך הרבה טראומות. "במהלך כל תקופת הילדות והנעורים שלי ניצלו אותי מאוד", אמרה בדמעות ל"ניו־יורק טיימס". ״זה עדיין גורם למערכת העצבים שלי להגיב. היו מקרים שבהם לאנשים היו כוונות טובות ואולי הם לא ידעו מה הם עושים, והיו גם מקרים שבהם הם ידעו בדיוק מה הם עושים".
עשר שנות טיפול פסיכולוגי עזרו לג'נט להחלים, אבל הדרך הייתה ארוכה וקשה. לפני כמה שנים היא החלה לכתוב סדרה חדשה שכללה קטעים אישיים, כולל על אמה, ושיתפה אותם עם המנהל שלה באותה תקופה. "הוא שלח לי מייל נחמד שאמר, 'זה נהדר, אבל אני לא ממש יודע מה לעשות עם זה", סיפרה לניו־יורק טיימס. "לעולם לא אשכח את ה־xoxo בסוף". כצפוי, היא כבר לא עובדת עם המנהל הזה.
כיוון שכך, העלתה בלוס־אנג׳לס מופע יחיד שנקרא "אני שמחה שאמא שלי מתה". הקורונה עצרה את התוכניות לסיבוב הופעות באמריקה, אבל ההצלחה המקומית הקטנה, יחד עם הזמן הפנוי שהעניקו הסגרים, אפשרו לה לכתוב את הספר. אחיה, מרקוס, אמר שתמך בהחלטתה לכתוב, למרות שכצפוי לא כולם במשפחה אהבו את שם הספר. "סבתא שלנו כועסת מאוד על השם הזה", אמר מרקוס, "אבל אני וג׳נט חולקים חוש הומור דומה. זה יותר מנגנון התמודדות. אם החיים שלך נוראיים, אתה יכול לבכות שהם נוראים, או שאתה מוצא את ההומור בדברים האלה שבאמת היו טרגיים".
לפני כמה שנים החליטה ג'נט לקחת הפסקה מהמשחק. "אני רוצה שהחיים שלי יהיו בידיים שלי, לא של הפרעת אכילה או של מלהקים או של סוכן או של אמא שלי. רק בידיים שלי". היא כותבת. ההצלחה העצומה של הספר מפרנסת אותה היטב, והיא כבר חתמה על חוזה בן שבע ספרות לשני הספרים הבאים שלה. אבל האמת היא שהצלחת הספר הפתיעה אותה, לא רק בגלל שמו הפרובוקטיבי אלא משום שהוא עושה דבר שרוב האנשים פוחדים לעשות: מציג את אמא באור רע. כשהמלכה אליזבת׳ מתה, העלה מישהו לאינטרנט מם שהפך ויראלי: עטיפת הספר "אני שמחה שאמא שלי מתה", עם שינוי המילה 'אמא' ל"מלכה". זה היה הרגע שבו ג'נט ידעה שההימור שלה הצליח ושהיא נגעה בהרבה יותר אנשים מכפי שציפתה.
"המציאות הכנה של יחסים עם הורה, בעיקר עם אמא, זה משהו שאנשים פוחדים לבטא בקול רם", אמרה ג'נט, "כי החברה דורשת מאיתנו לא להעז להגיד משהו שמצייר את אמא כפחות ממושלמת. אבל איך מתמודדים כשאת לא מקבלת אהבה חסרת תנאים מהאדם האחד שמצפים ממנו לקבל את זה? את יכולה להגיד 'אבא שלי לא היה שם בשבילי', והרבה אנשים יגידו 'גם שלי', אבל הרבה יותר קשה להגיד 'אמא שלי התעללה בי'.
"אני מנסה לא להשתמש בהומור כמנגנון הגנה, אבל כן כדרך להתמודד עם דברים. ניסיתי הרבה זמן להגיע למקום שבו יכולתי לסלוח לאמא שלי. שאלתי את המטפלת שלי למה אני כל כך מתקשה לסלוח לה, והיא אמרה שאני צריכה להפסיק לשים את המרדף אחרי הסליחה במקום הראשון, כי זה אומר שגם עכשיו אני עדיין עושה את העבודה של אמא שלי. אז כתבתי את הספר ואני לא עושה יותר את העבודה שלה".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
