מיד כששואלים אותי למה הבאתי לעולם רק ילדה אחת, אני עונה: "היא יצאה כל כך מוצלחת, אז למה לקלקל?". אוקיי, נכון. אם ממש מתעקשים, היו עוד כמה סיבות מעבר לעובדה שהבנתי שאחריה יהיה אפשר רק לרדת, אבל באמת שהתברכתי בילדה נהדרת. כזו שמעולם לא הייתי צריכה להרים עליה יותר מדי את הקול, להעניש ובטח לא לשבת לה על הראש שתכין שיעורי בית או שתלמד למבחן. אם כבר, אז הפוך. היא זו שתמיד מודיעה לי שיש לה שיעורים או מבחנים שהיא צריכה ללמוד אליהם, ולכן מסבירה לי שאינה יכולה להצטרף אליי לקניון או לצפות איתי בסדרה שאנחנו אוהבות. "אבל אשתדל לסיים מהר, אמא", לפעמים היא מנחמת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מאז שהייתה קטנה גם לימדתי אותה שהיא יכולה לספר לי הכול, שכל דבר רע, עצוב, מבלבל שקרה לה - חשוב שתשתף. והיא תמיד עשתה זאת. כלומר, עד לאחרונה. פתאום, אני שמה לב שלפעמים משהו עובר על ילדתי בת ה-11 וחצי, משהו שאני לא תמיד מצליחה לפצח. היא מסתגרת יותר בחדר שלה, לפעמים צועקת בלי סיבה, לפעמים שותקת יותר מדי.
כולם אומרים לי "ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות". ואכן, ברור לי שזו הסיבה. אך בכל זאת, חשוב לי להבין מה היא עוברת וקשה לי שאיני מצליחה. לכן, כשהתוודעתי לספרה החדש של הפסיכולוגית הבריטית ד"ר טארה פורטר, "אתם לא מבינים אותי", הבנתי שזה ספר שאני חייבת לקרוא.
ד"ר פורטר היא פסיכולוגית ראשית בשירותי בריאות הנפש לילדים ולמתבגרים בבריטניה, ומטפלת באופן פרטי במתבגרות ובנשים צעירות. אף על פי שהספר הזה מיועד גם עבור אמהות לבנות מתבגרות כמוני, היא מדגישה שהיה לה חשוב לכתוב אותו בעיקר עבור המתבגרות עצמן. בריאיון בזום שאנחנו מקיימות מהקליניקה שלה בבריטניה, היא מספרת שתחילה ניסו לשכנע אותה לכתוב מדריך להורים, אבל היא חשבה שכבר יש מספיק ספרים כאלה - בניגוד לספרי הדרכה לנערות, שזקוקות להדרכה הזו יותר מתמיד. "במהלך 25 שנות עבודתי יצא לי לטפל במאות נערות", היא מסבירה. "אני חושבת שהעולם שלנו כעת הרבה יותר מאתגר ומורכב עבור מתבגרות לעומת הדור הקודם ובטח בהשוואה לדורות שלפניו. אם פעם הציפייה מבחורה צעירה הייתה רק למצוא בעל טוב, היום מצפים ממנה להצליח מאוד גם מבחינה אקדמית, מבחינת קריירה ואפילו מבחינה ספורטיבית. ובעוד שיש הרבה יתרונות לקידמה, דברים אחרים בדרך עלולים להשתבש קשות. שיעור בעיות בריאות הנפש בקרב נערות מתבגרות ונשים צעירות נוסק לשמיים. אחוזי הפגיעה העצמית בקרב צעירות בגילאי 24-16 עלו מכ־6% בשנת 2000 לכ־20% כיום".
הספר כולל תשעה פרקים. כל פרק עוסק בנושא אחר, כמו "חברות", "אכילה בריאה", "מערכות יחסים, מין ואהבה" ועוד. לדברי פורטר, הקוראות לא חייבות לקרוא את כולו, וכל אחת יכולה לקרוא רק את הפרקים שרלוונטיים לה. עם זאת, כשאני שואלת אותה אם יש פרק שבכל זאת לא כדאי להחמיץ, היא אומרת שהייתה ממליצה לא לפסוח על הפרק שעוסק ברגשות. "זה בעצם המרכז של הספר, כי בסופו של דבר מערכות היחסים של המתבגרות עם החברות שלהן, עם הלימודים, עם האכילה - כולן קשורות לרגשות. לכן חשובה מאוד ההבנה כיצד המערכת הרגשית עובדת. אני, למשל, מסבירה לנערות שאומרות שהן מרגישות שלא יצליחו במבחן, שטכנית, ההרגשה שאת עומדת להיכשל אינה הרגשה אלא מחשבה: 'יכול להיות שאני לא אצליח ואני הולכת לאכזב'. הרגשות שמחוללים אותה הם דאגה ועצב. אנשים מרגישים כל הזמן דברים שמבוססים על המחשבות שלהם, שאין להן שום בסיס במציאות. את צריכה להקשיב ל'אני הרגשי שלך' אבל לא לאפשר לו לשלוט בחייך. שם הספר הוא 'אתם לא מבינים אותי', אבל המטרה העיקרית שלו היא לגרום לנערות להבין את עצמן".
אילו אתגרים נשארו מהדורות הקודמים עבור מתבגרות ואילו אתגרים חדשים נוספו?
"אני חושבת שההתמודדות עם הדינמיקה החברתית נשארה פחות או יותר אותו דבר. יש לי דודה בת 80, ואחרי שהיא קראה את הפרק על החברות היא אמרה לי: 'זה בדיוק כמו שהיה אצלי בתיכון'. הכוונה למה שכתבתי על חברויות און אנד אוף או על חברות בשלישייה שבה לרוב יש את המנהיגה, שמחליטה בכל פעם מי מבין השתיים הנותרות היא חברתה הכי טובה.
"אבל אין ספק שהרשתות החברתיות הוסיפו הרבה בעיות חדשות, החל מבעיות של דימוי גוף בעקבות תמונות של נשים המתהדרות בגוף מושלם וכלה בעובדה שתמיד אפשר לראות איך אחרים מבלים ונהנים - מה שמוביל להשוואה לא בריאה.
"כשהורים נותנים לילדות שלהן טלפונים חכמים הם אוסרים פעמים רבות על הורדת אפליקציות כמו סנאפצ'ט או טיקטוק, אבל ממעיטים בחשיבותה של אפליקציית וואטסאפ שאפשר לעשות בה שימוש באופן מרושע מאוד. בנות יכולות להקים קבוצה ולא לכלול בכוונה חברה אחרת שלהן או להקים קבוצה רק כדי לדבר בה על מישהי מאחורי הגב. לפעמים הן יכולות לעשות לה שיימינג ובכוונה לכתוב משהו רע עליה בפניה ובפני כולם, הרבה יותר קל לנדות ולהחרים".
בהחלט לא פשוט.
"וזה נעשה עוד יותר קשה ככל שאת מתבגרת. פרידה מבן זוג תמיד הייתה דבר כואב, אבל לרוב לא היית צריכה להמשיך לראות אותו אחרי זה, לגלות שהוא כבר יוצא עם מישהי חדשה ואפילו לדעת איך היא נראית. היום הכול נמצא מול הפרצוף שלך. את צריכה להתמודד עם זה שהוא מעלה כל הזמן תמונות שלו עם החברה החדשה, את יכולה לעבור על התמונות שלה ולהתעמק במראה שלה. זה כמובן מוביל שוב להשוואות הלא בריאות. את בוחנת מה לה יש שלך אין, והערך העצמי שלך נפגע".
ד"ר פורטר היא אמא לשלושה: בן 23, בת 16 ובן 10. בריאיון היא מודה שחלק מהפרקים ביססה גם על התנסויות אישיות שלה עם ילדיה. "בעיקר את הפרק על החברויות ואת הפרק על אכילה בריאה". עם זאת, רוב הספר מתבסס, לטענתה, על מפגשיה עם מטופלות שהיו לה לאורך השנים.
"אחד הדברים שאני אוהבת מאוד לעשות כמטפלת זה לכתוב למטופלות שלי מכתבים", היא חושפת, "וחלק גדול מהתוכן של הספר מגיע משם. כשאת משוחחת עם נערה בת 16-15 יש לך רק 50 דקות שיחה איתה, ואת משוחחת איתה על משהו מורכב מאוד שיש לו כל כך הרבה זוויות: ההורים שלה, החברות שלה, העבר והעתיד שלה. לפעמים קשה מאוד למקד את הכול. לכן, בסוף הטיפול אני אוהבת לכתוב להן מכתב קצר. משהו כמו 'דיברנו על כך וכך, ותהינו אם זה היה כך או אחרת...'. אני בעצם מנסה לפשט להן את המורכבות של המצב ולהסביר להן מה הן עוברות כדי שיהיה להן קל יותר להבין. מכאן בעצם צמח הרעיון לספר: להסביר לכל הנערות באשר הן".
מאיזה גיל היית ממליצה להתחיל לקרוא בו?
"לאמהות הייתי אומרת להתחיל לקרוא אותו כשהבנות שלהן בנות 11. בנוגע לגיל הנערות, זה קצת יותר טריקי. אני כן חושבת שגם בנות 11 יוכלו להבין פרקים מסוימים בספר ולהזדהות איתם, כמו למשל הפרק על החברויות. עם זאת, אני חושבת שאולי מוקדם מדי עבורן לקרוא את הפרק שעוסק במערכות יחסים וסקס".
בלי קשר לסקס, לא בטוח שהספר מתאים גם לכל נערה בת 16. הוא אמנם מעלה אתגרים ובעיות שהרבה נערות יזדהו איתן, היא בהחלט מנסה לפשט את הנושאים עד כמה שאפשר, אבל עדיין מדובר בספר פסיכולוגיה שמסתמך על שלל תיאוריות ומחקרים ולא הכי זורם לקריאה. מצד שני, כמו שד"ר פורטר עצמה אומרת, הנערות לא חייבות לקרוא את כולו אלא רק את הפרק שרלוונטי לחייהן כרגע.
במסגרת הפרק "המשפחה שלך", ד"ר פורטר מסבירה את חשיבות ההתקשרות הראשונית של הילדה עם הוריה ואיך היא משפיעה עליה לאורך חייה. בין היתר היא מדברת על סגנונות הורות שונים ומבקשת מהנערות הקוראות לזהות לאיזו קטגוריה ההורים שלהן שייכים."יש למשל 'הורים דמוקרטיים סמכותיים'", היא כותבת. "יש להם שפע של כללים וגבולות, אבל הם ידברו איתך עליהם ויעתירו עלייך זמן, תשומת לב, אהבה וחיבה. אם ההורה שלך דוגל רוב הזמן בסגנון הורות כזה, זכית בהגרלת ההורות.
ד"ר פורטר: "בנות נוטות יותר להפנים את הדאגות שלהן, בנים מוחצנים יותר, וכשהם עצובים או דואגים, הם נוטים יותר לכעוס, לצעוק ולפעמים לנהוג באלימות"
"ישנם גם 'ההורים המתירניים'. גם הם שופעי זמן, תשומת לב ואהבה כלפייך, אבל הם אינם מבקרים את התנהגותך, נוטים להיכנע לך ומאפשרים לך ללכת בדרך שלך. אלה הורים שמחשיבים את עצמם 'כמו חברים'. אם הורייך יותר מהסוג הזה, אולי קשה לך יותר להפריד את עצמך מהם מפני שקשה למרוד כשאין כללים".
בפרק שעוסק ב"אכילה בריאה" מדברת פורטר על משהו חשוב שבהחלט כדאי שכל נערה תקרא ותפנים: אסור לבלבל בין אכילה בריאה ובין אוכל דל קלוריות. "קלוריות אינן האויב", היא כותבת. "יש להן חשיבות מכרעת בגיל הנעורים. הן הכרחיות לגדילה ולהתפתחות, לאספקת אנרגיה, לשינה טובה וליכולת הריכוז. מזון דל קלוריות עשוי להיות גרוע לבריאות אם הוא גדוש בשומני טראנס ובממתיקים מלאכותיים. לעומת זאת, מאכלים עתירי שומן רבים הם למעשה בריאים להפליא, כמו אגוזים, דגים ואבוקדו. לרקמת השומן בגוף נודעת חשיבות רבה שאינה נופלת מזו של העור או העצמות: איננו יכולים לחיות בלעדיה".
ובפרק על "מערכות יחסים, מין ואהבה", היא מסבירה על תחושת ההימשכות וההתאהבות, ומבהירה למה כדאי ליהנות ממנה, אך גם מומלץ להיות כל הזמן הזה קשובה לעצמך: "הימשכות למישהו והתאהבות בו הן האיום הגדול ביותר על פני ה'אני ההגיוני שלך'. מדוע? מפני שאלה הם רגשות נפלאים, מרגשים, מלהיבים, רבי עוצמה שנוטעים אותך בחוזקה ב'אני הרגשי שלך' וקל לשכוח שהחלק הרציונלי קיים. להיות מאוהבת זה באמת טירוף זמני. מחקרים מראים כי כשאנשים מתאהבים, הנפש שלהם נשלטת בידי מושא האהבה שלהם באותו אופן שבו מחלת הנפש שולטת בה. אני מקווה שהספקת לתרגל את שרירי ה'אני הנבון שלך' לפני שהרגשת משיכה מינית למישהו, מפני שאם יש בעולם משהו שהולך לאתגר את ה'אני הנבון שלך', זה הדבר".
כמובן, לא יכולתי לסיים את הריאיון עם ד"ר פורטר בלי לשתף אותה בבעיה אישית שלי: איך אני גורמת לבתי בת ה־11 וחצי להמשיך לספר לי על מה שעובר עליה. היא מבהירה לי מיד שזה השלב שאני כבר צריכה להבין ולקבל שזה לא יקרה. "לא סתם בגיל 12 רוב הילדים בעולם מסיימים את בית הספר היסודי ועולים לחטיבת הביניים", היא אומרת. "זה הגיל שבו מתחיל שלב ההיפרדות של הילדים מההורים. זה שלב פסיכולוגי חשוב להתפתחות. בגיל הזה המשימה שלהם היא לפתח לעצמם חיים משלהם, וכחלק מזה הם מדברים פחות על דברים שמדאיגים אותם. כהורים, צריך לכבד אותם על כך שיש להם מחשבות ורצונות משלהם. אצל בנות, אגב, זה עוד יותר משמעותי, כי בנות נוטות יותר לקחת את הדאגות והבעיות שלהן פנימה. זאת בניגוד לבנים שיותר מוחצנים, וכשהם עצובים או דואגים, הם נוטים יותר לכעוס, לצעוק ולפעמים לנהוג באלימות".
ואיך בכל זאת אני גורמת לבתי להבין שהיא יכולה לפנות אליי אם תרגיש בכך צורך?
"על בנות מופעל הרבה לחץ: אנחנו מבקשים מהן להיות אדיבות, מתחשבות, להתנהג יפה, לא לקלל, לא לכעוס, לא לקנא, להיראות בצורה מסוימת, להצטיין בלימודים ועוד. כדי שהן יותר ישתפו, צריך להוריד מהן את סף הציפיות הבלתי אפשרי ולהסביר להן שאף אחד לא מושלם, שגם הן לא מושלמות, וכל ניסיון להיות מושלמת, סופו להיכשל. בנוסף, המסר שלי להורים הוא שזה בסדר שאנחנו רוצים לתת לילדות שלנו הזדמנויות, אבל לדעת שיש נקודת מפנה בין זה ובין הציפיות שמעמיסים עליהן. אני, למשל, רואה לעתים קרובות נערות שההורים שלהן רשמו אותן לענף ספורט מסוים, נניח טניס, והן מתחילות לשחק ונעשות טובות מאוד, ואז ההורים מריעים להן ואומרים: 'אם תתאמני ממש קשה, את תוכלי להתקדם לנבחרת', או 'את ממש טובה, למה שלא תתאמני ותירשמי לטורניר?', והילדה בשלב הזה כבר לא שואבת הנאה מהמשחק כמו קודם. היא אהבה לשחק טניס רק בשביל הכיף. הרבה נערות גם חושבות שהן חייבות כל הזמן להצטיין בלימודים, כי כשההורים שלהן חוזרים מהעבודה, הדבר הראשון שהם שואלים זה 'איך היה בבית הספר? איך היה לך במבחן?'. חשוב מאוד למתן את השאלות האלה.
"ובחזרה לחלק הראשון של תשובתי: הורים צריכים לקבל את העובדה שזה נורמלי שהילדים לא ישתפו בכול. כשהילדה שלך בגיל העשרה, את כבר לא מרכז עולמה. את יותר כמו הטפט שעל הקיר: את צופה בה, משגיחה, ואת נמצאת ברקע אם היא צריכה אותך, אבל את כבר לא מעורבת כמו פעם".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
