בשנות ה-50 של המאה הקודמת ייצרה חברת בטי קרוקר האמריקנית גימיק שיווקי: תערובת של עוגות מוכנות לאפייה, אך הצרכנים (שלא לומר הצרכניות) לא מיהרו לחטוף אותן ממדפי המרכולים. ארנסט דיכטר, פסיכולוג, נקרא לדגל כדי לברר מה השתבש. הוא הזמין עקרות בית לקבוצות מיקוד, שוחח איתן והגיע למסקנה שהקלות הבלתי נסבלת של הכנת העוגות עוררה בהן "רגשות אשמה". בצעד מבריק הוא יעץ לחברה להקשות על הכנת העוגות. העוגות שווקו מחדש, אבל הפעם נדרשו האופות ליתר מאמץ: להוסיף לתערובת ביצה ולערבב היטב. ביצה אחת הפחיתה את רגשות האשם, והתערובות נקנו בהמוניהן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הצרכניות, רובן ככולן, היו אמהות. אשמה לא הייתה רגש זר להן. למעשה, אשמה ואימהוּת כרוכות זו בזו בקשר כה עז, עד שבמובנים רבים אשמה נתפסת כחלק בלתי נפרד מההורות, רגש שנולד עם גזירת חבל הטבור - לפעמים עוד קודם, בהיריון ("את אוכלת בריא? את מעשנת? את בסטרס? גם העובר שלך").
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
גם פרופ' אורטל סלובודין (45), תושבת רחובות, מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, מרגישה המון אשמה. כאמא לשלושה (13, 11 ושמונה) וכאשת קריירה. "אני מרגישה אשמה על הכול", היא אומרת. "אם לא הספקתי לבשל, אם חזרתי מאוחר, אם לא הייתי קשובה מספיק. אבל אני מנסה לעשות הפרדה בין אחריות לאשמה. אם קיבלתי אחריות על כך שיש לי היום הרבה עבודה באוניברסיטה ואני אגיע הביתה מאוחר, האם אני צריכה להרגיש גם אשמה? אני לא יודעת. הכתיבה על אשמה הפכה אותה למחלה כרונית, כזאת שאפשר לחיות איתה".
סלובודין לא תכננה קריירה אקדמית. היא הייתה פסיכולוגית קלינית עם קליניקה משלה ואמא, כאשר בן זוגה נדרש לפוסט-דוקטורט בביולוגיה בהולנד. "שם לא יכולתי לעבוד כפסיכולוגית. זו הייתה חוויה די מערערת, לפחות בשנים הראשונות", היא אומרת. "התחלתי לדבר עם נשות קריירה אחרות במצבי, שגם הן נדרשו להניח את הקריירה בצד לתקופה מסוימת. גיליתי שחלק מהמוטיבציה שלהן להסכים לרילוקיישן היה ההזדמנות לנוח מהאשמה הבלתי פוסקת שגורם הג'אגלינג הבלתי פוסק בין עבודה לילדים. חלקן תיארו את התקופה כאופורית במילים כמו 'סוף־סוף יכולתי להתמסר לילדים'".
השיחות נהפכו למחקר אקדמי, וסלובודין הקדישה לנושא את ספרה הראשון, "נוסעות סמויות: קולן של נשים ישראליות ברילוקיישן". עם שובה לארץ השתלבה באוניברסיטת בן-גוריון, ובימים אלה יוצא לאור ספרה השני "אשמא: מסע אל שורשיה של אשמה אימהית" (שני הספרים בהוצאת רסלינג).
4 צפייה בגלריה
אשמה גורמת לנו לקחת אחריות, אבל היא גם מכאיבה. ד''ר אורטל סלובודין
(צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון)
"אשמה היא דבר פוקח עיניים, בסיס לקבלת אחריות ולתיקון, אבל צריך לזכור שהיא גם רגש שלילי ומכאיב שאליו מתלווים פעמים רבות דיכאון, חרדה וטראומה", אומרת סלובודין. "אנחנו חיים בתקופה שבה הילד הוא המרכז, ולא תמיד לתחושת האשמה של האם יש אחיזה במציאות. אמהות מרגישות אשמה על הכול. על דברים שהן עושות ('צעקתי על הילדים בלי שליטה') ועל דברים שהן לא עושות ('אני לא משקיעה בהם מספיק'). ככל שהן מרגישות יותר אשמה, איכות החיים שלהן נמוכה יותר וזה מוריד גם את איכות ההורות שלהן: הן נותנות פחות מקום לדעות של הילדים, משתמשות בעונשים, קצרות רוח. כדי שילדים ירגישו טוב, הם צריכים לראות עם אמא עם מרכז משלה ולא אמא מיוסרת".
לאילו תחושות אשמה אין אחיזה במציאות?
"אמהות מרגישות אשמות כשילד חולה, כשנער מעשן, כשהוא בוחר בנטייה מינית מסוימת. אין סוף לדוגמאות. מחקרים מראים שאמהות לילדים עם צרכים מיוחדים מדווחות על רמות גבוהות במיוחד של אשמה, גם ביחס לעובדה שיש להם צרכים מיוחדים, גם על הטיפול שהם מקבלים ואפילו כאשר הן דואגות לעצמן.
"אבל העניין הוא שמישהו מרוויח מזה שאנחנו מרגישות רע עם עצמנו", מאבחנת סלובודין. מדריכי הורים, הממסד הפסיכולוגי, התקשורת, חברות המזון ואולי בעצם כל השיטה הקפיטליסטית. לכן יש כוחות הפועלים בנמרצות כדי לעורר ולשמר את האשמה. "יש פה אידיאולוגיה עם שורשים פוליטיים, היסטוריים וכלכליים ששמים את הילד במרכז. מה קורה כשהילד במרכז? ההורים, ובמיוחד האמא, נמצאים בצד, מוזנחים.
"המודל הדומיננטי במערב הוא של אימהוּת אינטנסיבית, שיונקת מהפמיניזם ומתכחשת לו בעת ובעונה אחת. מעודדים נשים להתקדם בשוק העבודה, אבל המסר הוא שמשימת חייהן היא אימהוּת. אומרים לנו שאימהות היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו, ואנחנו מצפות שכך יהיה. המפגש בין הציפיות למציאות בדרך כלל כואב. כשהפנטזיה מתנפצת, במקום לכעוס על החברה, אנחנו חוות בושה ואשמה על כך שלא עמדנו בסטנדרטים המצופים מאיתנו".
נסי לדמיין: מה יקרה לחברה אם אמהות לא ירגישו אשמה?
"מבחינה אבולוציונית, אנחנו עלולות לפגוע בילדים שלנו. מבחינה כלכלית, נהיה משוחררות מהכבלים שמחזיקים אותנו בבית, נתחרה בשוק העבודה עם הגברים כשוות, שיווי המשקל המשפחתי ייסדק. יהיה לזה מחיר לא מבוטל".
בוודאי לא תופתעו לשמוע שמחקרים מוכיחים כי נשים נוטות לחוש אשמה הרבה יותר מאשר גברים. אולי כי כבר מגיל צעיר נשים מחונכות לגלות רגישות ואמפתיה לצורכי האחר. הרגישות המוגברת לזולת גורמת לילדות, ובהמשך לנערות ולנשים, להימנע ככל האפשר מלפגוע באחרים. אגב, מחקרים מראים כי ככל שנשים מחזיקות בתפיסה נוקשה יותר של סטריאוטיפים מגדריים המדגישים את מרכזיות האישה בבית, כך הן נוטות יותר לחוש אשמה. "אני לא חושבת שלגברים אין רגשות אשמה כלפי הילדים", אומרת סלובודין, "אבל זה סוג אחר של אשמה. הם מרגישים אחראים ל-well being של הילדים, לפרנסה".
במחקר שלה עורכת סלובודין השוואה מרתקת בין הנרטיבים התקשורתיים על משבר האקלים לשימוש ברטוריקה אפוקליפטית בהקשר של גידול ילדים. "נותנים לנו הרגשה שכהורים אנחנו חיים על סף תהום", היא אומרת. "מזהירים אותנו שסוף העולם יגיע אם לא נפעל בדרך הנכונה בעיתוי המתאים, שנגרום לילדים 'טראומות לכל החיים'. בואי. אנחנו סופגים את זה ומגיבים בהתאם. הדוגמה הכי עדכנית לכך היא תוכנית הטלוויזיה 'מבחן ההורים הגדול'.
"מושג כמו 'זמן איכות עם הילדים' מובנה באופן אפוקליפטי, כך שהוא מעורר תחושה של איום, דחיפות ואשמה. המומחים מדגישים כי תקופת הילדות קצרה וחולפת ולכן לאיכות הטיפול בילד יש השלכות מרחיקות לכת. בכל מה שקשור להתפתחות הילד, לא תינתן להורים הזדמנות שנייה. כפי שנכתב בנושא 'זמן איכות' באתר הפסיכולוגי 'על הספה': 'זמן שעובר - עובר. השנים עוברות ואיתן עוברת ההזדמנות'.
4 צפייה בגלריה
''מזהירים אותנו שסוף העולם יגיע אם לא נפעל בדרך הנכונה''. מתוך ''מבחן ההורים הגדול''
(צילום: באדיבות קשת)
"האם זמן איכות אכן תורם להתפתחות הילד? לא בטוח. מחקרים שבדקו את השפעתו על התפתחותם של ילדים לא הראו תוצאות חד-משמעיות. עם זאת, נראה כי המאמץ העצום שמשקיעים הורים השבים מעבודתם כדי להתפנות לילדיהם במלוא הקשב גובה מחיר כבד. הורים, בייחוד אמהות, חווים לחץ מתמיד, חרדה, אשמה ותשישות. לזמן שההורים מבלים עם ילדיהם עלולות להיות השלכות מזיקות על הילד.
"עוד דוגמה: המושג 'התקופה הקריטית', הלקוח מהחשיבה הביולוגית, הורחב אל השדה החברתי ומייצר שיח שעל פיו טעויות בהורות, או הורות שאינה מספקת, עלולות לחולל נזק בלתי הפיך להתפתחות הילד וליחסים עמו".
עם כזה מטען כבד, לא פלא שיש נשים הבוחרות להיות אל-הוריות או להביא לעולם רק ילד אחד. הן חוששות שלא יעמדו בציפיות המפליגות. גם כלפיהן מפנה החברה אצבע מאשימה. סלובודין: "הן נתפסות כאחראיות לשיבוש חייהן האישיים והסדר החברתי. הורים לילד יחיד נתפסים כמי שלוקחים סיכונים ואינם מתנהלים בצורה אחראית. המסר הוא: 'מה אתם עושים לילד?! אתם משאירים אותו לבד'".
בתקופת סגרי הקורונה - כשהיינו תקועות בבית עם הילדים, הזום המקרטע של בית הספר, העבודה מהבית והבישולים - אמצעי התקשורת שידרו לנו מסר מתקתק: קיבלתן מתנה, נצלו אותה. "היה מעניין לראות עד כמה הסגר הכפוי, שלכד הורים וילדים למשך ימים ארוכים, מבודדים וריקים ממפגשים ומפעילויות, הצטייר בתקשורת הפופולרית ובשיח האמהות כהזדמנות חד-פעמית לזמן איכות עם הילדים, מעין חלון זמן צר וחד-פעמי, שבו הורים וילדים יוכלו להשלים או לפצות על החסך הקיים בלהיות יחד", אומרת סלובודין. "אבל המציאות היא אחרת. מחקרים מראים כי אחד מגורמי המצוקה שעליהם דיווחו אמהות בתקופה זו הוא העלייה הדרסטית בזמן שבו שהו עם ילדיהן בבית. אני זוכרת כותרת מאשימה לכתבה שהתפרסמה באותה תקופה: 'למה כל כך קשה לנו להיות עם הילדים בבית?'.
"דוגמה נוספת לאופן ההחלטי והחד-ממדי שבו מוצגת ההורות בת זמננו אפשר למצוא בכותרת לכתבה שפורסמה ב'גלובס' ב־2014: 'הורים קורעים את התחת בעבודה ודוחפים לילדים ריטלין'. ההחלטה לתת ריטלין לילדים מתוארת כשרירותית, כמתבססת על אגוצנטריות הורית ולא על החלטה מושכלת שטובת הילד במרכזה. בכותרת בולטת המידה שבה השימוש בריטלין אינו אפשרות אחת מיני רבות, אלא הבחירה המיידית והיחידה העומדת בפני הורים עסוקים. האשמה ההורית המתעוררת כאן כפולה: הורים ירגישו אשמים על כך שהם עובדים שעות ארוכות ולכן מזניחים את ילדיהם. בנוסף, הורים שהחליטו על מתן ריטלין לילדיהם צפויים להתבונן בעצמם רק ככאלה המחפשים 'חיים קלים'".
את כותבת שכל אישה אשמה באופן לא מודע בכך שעתידה מבטיח יותר מזה של אמה וסבתה. את יכולה לחזות אילו מין אמהות הבנות שלך יהיו?
"הן גדלו עם אידיאולוגיית הילד במרכז. לפי ההיגיון הזה, כאמהות הן יצטרכו לשים את עצמן בצד. אבל אני לא חושבת שהן ישימו את עצמן בצד כל כך בקלות, אני מרגישה שהן יהיו אחרות".
