לפני שנתיים ערכו זהבה ויגאל שילון טקס חידוש נדרים שיזמו ילדיהם לרגל יובל לנישואיהם. מול קהל מצומצם של חברים קרובים ובני משפחה נרגשים היא נשבעה שוב לבעלה האהוב, שהיה נתון בכיסא גלגלים לאחר תאונה ביתית שבעקבותיה נותר משותק ברוב גופו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
זה קרה בקיץ 2020, כששילון הלך לשירותים באמצע הלילה, ובדרך נפל ונחבט. "עוד לפני הנפילה הוא התקשה קצת בהליכה", מספרת זהבה. "חודש לפני כן הוא ביקש ממני עזרה, לתת לו יד, הושטתי לו ידיים והוא שתל אותי לרצפה. שברתי חוליה בגב, עשו לי ניתוח ותודה לאל יצאתי מזה. חודש אחרי זה הוא קם להשתין באמצע הלילה, מעד ונפל. רצתי לשירותים וראיתי אותו מוטל על הרצפה, שוכב בתוך שלולית דם. היה לנו שירות של שח"ל אבל מרוב בלבול לא זכרתי את המספר, אז צרחתי לו, 'יגאל, מה המספר של שח"ל?', וכמה שהמצב היה קשה, הוא פשוט דקלם לי את המספר. כשהגענו לבית החולים התברר שהוא שבר את חוליות הצוואר וזה גרם לשיתוק בכל הגוף. כשהוא התעורר מהניתוח הוא הבין את המצב שלו מיד, ואמר: 'אכלתי אותה'".
בשנתיים הראשונות, בחסות הקורונה, הצליחה המשפחה לשמור את מצבו בסוד ("הוא התבייש, לא רצה שירחמו עליו"). כל אותו זמן הוא המשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לצלם ולתעד. אחרי שנתיים הזמין את ארז טל והציע לו את החומרים, שנהפכו בהמשך לסרט "מה קרה ליגאל שילון?". הסרט, ששודר בקשת 12, חשף את הסוד בפעם הראשונה לעיני המצלמות. שילון שמר בו על חוש ההומור המפורסם שלו והתבדח כהרגלו: "זה הפספוס הכי גדול של חיי".
לפני חודש וחצי הובהל שילון לאיכילוב עם זיהום חמור בדרכי השתן. "המצב שלו היה כל כך קשה, שהרופא ביקש שכולנו נגיע להיפרד ואמר שזה עניין של שעות", מספרת זהבה. "בסופו של דבר הוא הציע איזשהו ניתוח שאולי יצליח לייצב את מצבו, ולמרות שהסיכוי היה נמוך החלטנו לתת צ'אנס. אחרי הניתוח המדדים התייצבו, הוא אפילו הועבר מטיפול נמרץ למחלקה רגילה, ולמחרת הוא היה אמור להשתחרר הביתה. בלילה נסעתי הביתה, הבן שלי אייל החליף אותי, וכשמייקל, המטפל של יגאל, הגיע, יגאל נפרד מאייל בנשיקה. בשתיים בלילה צלצלו אליי מבית החולים, אמרו לי שהמצב הידרדר ושאלו אותי אם להחיות אותו כשתגיע השעה. ביקשתי שיחכו לי למרות שידעתי מה יגאל היה רוצה, דיברנו על זה וסיכמנו שאנחנו משחררים. כשבאתי הוא כבר היה ללא הכרה, ועד למותו הוא לא התעורר. ב־6.11.24, בתשע בבוקר, הוא נפח את נשמתו כשכולנו סביבו. אמרתי בלב, 'תודה לאלוהים ותודה לך יגאל שלא הייתי צריכה לקבל החלטה'".
"הייתי דיילת, חזרתי מטיסה והלכתי לפגוש את החבר שלי, אבל הוא לא היה בבית. זה היה בערב הסילבסטר, לא רציתי להישאר בבית, אז הלכתי ליגאל, וכל השאר זה כבר היסטוריה"
הוא היה בן 78 במותו, ואף עין לא נותרה יבשה כשזהבה ספדה לו בהלוויה: "יגאל שלי הוא בן הזוג המאפשר, המפרגן והמכבד, שידע תמיד לתת לי את המקום שלי ולחיות את החיים שביקשתי לעצמי לצידו. יגאל אף פעם לא עמד בדרכי כשרציתי להגשים את כל השיגעונות שלי, והיו לי לא מעט. סוד הזוגיות שלנו היה שותפות, בזה זכיתי בחיי עם יגאל ועל זה אני מודה ומוקירה. הרבה אנשים מכירים את יגאל, האיש עם הסיגר, אבל יגאל היה קודם כול איש משפחה ואבא חם ומסור. הוא נטע את האהבה הזו בילדינו, ולא פלא שהתפוחים נפלו קרוב כל כך לעץ. חוץ מפספוסים ומתיחות יגאל שיתף אותנו באהבתו לתשבצי ההיגיון עד לרגע האחרון. תמיד היה מוביל אותי לפתרונות – את רואה? את יכולה".
אלפי אנשים הגיעו לשבעה, ואפילו נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שלח מכתב תנחומים מרגש: "מאוד אהבנו את יגאל כצופים נאמנים ומחבקים", כתב בכתב ידו. "המכתב של הנשיא כאילו חתם כמה הוא היה איש אהוב, קונצנזוס", היא אומרת.
איך הוא הגיע למעמד כזה במדינה משוסעת כל כך?
"עם כל הפספוסים והמתיחות הוא מעולם לא הקטין אף אחד, לא בייש אף אחד ולא פגע באף אחד, לכן כולם אהבו אותו".
זהבה שילון (77), לשעבר ולוך, נולדה להורים ניצולי שואה שהכירו במחנה עקורים בגרמניה, ונחשבה לאחת הנשים היפות בתל אביב. בגיל 16 עזבה את התיכון והחלה ללמוד משחק בבית צבי. היא הסתובבה במקומות הנכונים של הבוהמה, כמו בקפה "קליפורניה" המיתולוגי של אייבי נתן ז"ל, ודי מהר פצחה בקריירת דוגמנות ובמקביל עבדה כדיילת אוויר ב"אל על".
באחת הפרסומות שבהן השתתפה הצטלמה עם שחקן צעיר בשם דודו טופז, ואחרי שיצאה איתו לדייט או שניים הוא הכיר לה את חברו הטוב יגאל, שהיה אז עתודאי וסטודנט לאווירונאוטיקה בטכניון. "בימי שישי בבית הוריו תמיד היו מסיבות סלוניות, ויצא לי להגיע אליו כמה פעמים", היא מספרת. "באותה תקופה היה לי חבר, צייר שלא נזכיר את שמו. כבר הייתי דיילת, חזרתי מטיסה והלכתי לפגוש את החבר שלי, אבל הוא לא היה בבית. זה היה בערב הסילבסטר, לא רציתי להישאר בבית, אז הלכתי ליגאל. הוא מאוד התרגש שבאתי, וכל השאר זה כבר היסטוריה כמו שאומרים".
אחרי ארבע שנות חברות נישאו השניים ונולדו להם ארבעה ילדים: אייל (50), עורך ואיש טכני בטלוויזיה; ירון (46), במאי ("ארץ נהדרת", "איפה אתה חי"); תמר (45), דיאטנית קלינית ובעלת מותג השוקולד ללא סוכר "שייפ פטיסייר"; ומיכל (38), מפיקה עצמאית.
"ילדתי שלושה ילדים כשעוד הייתי דיילת. המשכתי לטוס גם בזמן ההריונות, ויגאל לקח על עצמו את כל האחריות על הבית למרות שלפעמים נעדרתי כמה ימים", היא מספרת. "יגאל תמיד קיבל אותי כמו שאני ואִפשר לי לחיות על פי הרצונות שלי. אני זוכרת שכשילדתי את תמר, בתי השלישית, הסופרת דורית זילברמן, שהייתה אשתו של מנחם זילברמן ז"ל, בדיוק ילדה את בנה השני והייתה איתי בחדר בבילינסון. מנחם, שהיה בן כיתה שלי בבית צבי, בא לבקר אותה, ויגאל לא הגיע, אז מנחם כדרכו התחיל להקניט אותי שיגאל בטח חוגג לו. הוא אמר: 'יאללה, בואו ניסע, נפתיע אותו'. נסענו איתו לדירה שלנו ומצאנו את יגאל מכין שלטי 'ברוכים הבאים' לי ולתמר. אני לא יכולה לשכוח לו את זה".
אחרי לידתה של תמר פרשה זהבה מאל על והתמסרה לגידול ילדיה. "בדיוק הוכרז בחברה על תנאי פרישה נדיבים, כמו כרטיסי טיסה חינם לילדים עד גיל 18, ניצלתי את זה ופרשתי", היא מספרת. "פתאום נהייתי עקרת בית במשרה מלאה, יגאל אמר שזה בסדר שאשאר בבית. התחלתי להתנדב בויצו, ובשנת 1999 הוענק לי 'מגן שר הקליטה' על פעילותי למען קליטת העולים החדשים. בסוף שנת 2001 נבחרתי ליו"רית סניף תל אביב-יפו".
ב־2017 עזבה את ויצו והחלה בפעילות חברתית בשכונת נחלת יצחק שבה היא גרה, ובשנת 2020 אף קיבלה את התואר "יקירת תל אביב". "פתחתי עם עוד שלוש חברות מועדון לבני גיל הזהב בשכונה", היא מספרת. "העירייה הקצתה לנו רכזת בחצי משרה, ואנחנו עושים פעילויות, הכול בהתנדבות. יש לנו שיעורי התעמלות שמישהי מהשכונה מעבירה, קבוצת סריגה שבה המינהל החברתי מממן את הצמר ובית הקפה השכונתי מכבד בקפה".
שמו של שילון כבר נהפך מזמן למטבע לשון שנשלף בכל פעם שעובדים על מישהו. מי מאיתנו לא שמעה או אמרה משפטים כמו "איפה, איפה יגאל שילון?" או "חשבתי שתכף יגאל שילון יקפוץ לי מאחור". למעמדו כ"מותח הלאומי" הוא הגיע הודות לתוכנית "פספוסים" עתירת הרייטינג שאותה הנחה בכישרון במשך 15 שנה. עוד קודם לכן היה שותף כמנהל ב"אולפני הרצליה" בסרטי מתיחות כמו "חייך, אכלת אותה", שעשה עם יהודה בארקן.
מאז ומתמיד הוא אהב לצלם, לביים ולערוך סרטים. "כשהוא היה סטודנט הוא נסע לטיול מחוף לחוף באמריקה, וחזר עם המון שקפים שהוא צילם שם", מספרת זהבה. "הוא ערך את השקפים ושילב מוזיקה, וכשהוא הראה את זה לאבא שלו, הוא שאל אותו למה זה לא זז מהר יותר. יגאל ענה, 'כי זו מצלמה, לא מסרטה', אז אחרי כמה ימים אבא שלו קנה לו מסרטה ובעצם קבע את מסלול חייו. הוא למד תוך כדי תנועה ושאב המון השראה מהסרט 'גבר ואישה' של קלוד ללוש. חברים התחילו להתחתן וביקשו שהוא יכין להם סרטי חתונה. לאט־לאט הוא נכנס לזה ורכש שם בתחום. הוא התחיל לעבוד באולפני הרצליה, והתוכנית הראשונה שהוא היה מעורב בה הייתה 'זה הסוד שלי'. האלוהים שלו היה אורי זוהר".
הרומן שלו עם המסך התחיל כשגבי גזית חיפש פינות לתוכנית האירוח שלו "סופסופ" בערוץ הראשון. שילון הגיש שם לראשונה פינה שכללה קטעי פספוסים שנשארו על רצפת חדר העריכה של אולפני הרצליה, וארבע שנים אחר כך הפינה נהפכה לתוכנית בשם "מועדים לשמחה". בסוף 1994 החל להגיש את "פספוסים" בערוץ 2.
התוכנית "פספוסים" שילבה מתיחות של מפורסמים לצד פינת תחרות לסרטוני פספוסים ביתיים שנשלחו על ידי הצופים. בהיותה תוכנית אישית שנבנתה בצלמו ובדמותו של המגיש, כל המשפחה הייתה מעורבת. "בימי הצילום הבאתי כיבוד מהבית לנמתחים ולצופים שהשתתפו בתחרות ואירחתי אותם מאחורי הקלעים, וגם הילדים היו באים ועוזרים. כולנו היינו מגויסים לתוכנית ועשינו את זה באהבה גדולה".
התחתנת עם סטודנט להנדסת אווירונאוטיקה ומצאת את עצמך נשואה לכוכב.
"לא חיינו את הכוכבוּת. היו לנו חיים משפחתיים מאוד, לכל אחד היה המקום שלו, וגם אני צמחתי בויצו לצידו, אבל ידעתי להיעזר בשם שלו כשהייתי צריכה. להגיד זהבה שילון זה פותח דלת".
איך הוא הרגיש כשהורידו לו את התוכנית אחרי 15 שנה?
"יגאל היה אדם מציאותי, היה לו ברור שמתישהו זה ייגמר. על כל שנה שחידשו לו את החוזה הוא היה מאושר. היו לו חיים גם אחרי 'פספוסים', הוא המשיך לביים פרסומות ועשה תוכניות, כמו 'תראו מי שואל' בערוץ 10 ו'סתאאאם!' בערוץ הילדים. זה לא שהוא נשאר בבית חסר מעש".
בניגוד לחברו הטוב, דודו טופז, שלא יכול היה לשאת את הרחקתו מהמסך.
"אוי, הם היו חברים כל כך טובים. יגאל היה המום ממה שקרה, במיוחד שהוא דיבר איתו בטלפון יום לפני המעצר, כשהתחילו השמועות והחשדות. דודו הכחיש, ויגאל האמין לו. בסוף יצאה האמת ודודו התאבד. יגאל לקח את זה קשה. גם את מותו של יגאל בשן ז"ל הוא לקח קשה, הם היו חברי נפש, זה היה ממש נורא".
בחודש מרץ האחרון עזבו זהבה ויגאל שילון את ביתם ב-40 השנה האחרונות, בשכונת נחלת יצחק, ועברו למגדל המשקיף אל הסיטי של תל אביב. "הבית הקודם לא היה מותאם לכיסא גלגלים, והוא לא היה יכול לעלות לגג שהוא כל כך אהב", היא מסבירה. "התחילה המלחמה ולא היה ממ"ד. שבוע אחרי 7 באוקטובר כבר היינו בדירה שכורה במגדלי תל אביב, חמש דקות מהבית. הייתה שם מרפסת, והוא התאהב ברעיון הזה. הוא כל כך אהב לשבת מול הנוף האורבני ולהשקיף לרחוב, בשבילו זה היה כמעט כמו לשבת בחוץ".
דירתם החדשה, במרומי הקומה ה־19 של המגדל, נראית כמו מוזיאון - כמעט לא רואים קירות מרוב תמונות וצילומים מחייהם של בני הזוג - וכל תצלום הוא פרק בתולדות התרבות הישראלית. בין היתר תלויות פה תמונות של בעל הבית עם הסיגר הנצחי שהיא קוראת לו "המוצץ" ("בימיו האחרונים בבית החולים הוא עוד ביקש לצאת החוצה עם המוצץ", היא צוחקת), וגם תמונה מוגדלת שלו עם חברי ילדותו, דודו טופז, מני פאר ויגאל בשן, שמנציחה חברות בין ארבע אגדות בידור שהלכו ואינן. קשה שלא לחשוב על הדרך הטראגית שבה כל אחד מהם מצא את מותו.
"היה לי לא נעים לקום בבוקר ולצאת לים כשהוא שוכב במיטה, אבל הוא מעולם לא אמר לי 'אל תלכי'. הוא לא חי את הנכות, הוא חי את החיים"
ועם זאת, ההומור הוא חלק מהבית. למשל, בכניסה לשירותים תלויה תעודת "יקירת תל אביב" של זהבה, ובתוך השירותים עצמם נתלתה הדיפלומה של יגאל כבוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. "הוא לא חשב לרגע לעסוק בזה, הוא עשה את זה בשביל ההורים הפולנים שלו, שיהיו מרוצים", היא צוחקת.
כשאני שואלת איך היה לה אומץ להעביר את בעלה דירה במצבו, היא נוזפת בי. "הוא עבר, לא הועבר. יומיים אחרי שנכנסנו לפה הוא כבר השתלט על הקירות, בא לפה הנדימן והוא הדריך אותו איפה לתלות מה. תמונות על הקירות זה בשבילו בית, הוא לא יכול היה לראות קיר ריק. גם כשהיינו חברים וגרנו בדירת חדר, דבר ראשון הוא תלה תמונה על הקיר, עוד לפני המזוזה".
כמה היה קשה לך לטפל בו?
"מייקל עשה הכול, לא הייתי צריכה לעשות כלום. הגוף של יגאל אמנם היה משותק, אבל הראש עבד טוב מאוד, בירכתי על כל יום שאני לצידו, היו לנו שיחות מעניינות, המון זמן איכות. הוא קיבל את מה שקרה לו, הוא באמת לא חי את הנכות, הוא חי את החיים. לכל אחד היה גם את העולם היומיומי שלו, למשל אני מאוד אוהבת את הים, אז אני הולכת לבד לים. היה שלב שהיה לי לא נעים לקום בבוקר ולצאת לים כשהוא שוכב במיטה. זה כמו לאכול ביום כיפור מול בן אדם שצם, אבל הוא מעולם לא אמר לי 'אל תלכי'".
בשנת 2008, מיד אחרי שנהייתה סבתא, שילון יצאה לשני מסעות בהודו. היא טיילה עם צעירים שיכלו להיות ילדיה, התבודדה באשראם, התחברה עם מקומיים, וכשחזרה פרסמה את הספר "הודו - הדיסנילנד שלי" (ספרי צמרת), שיצא לאור ב־2016. בספר היא מספרת על התהליך שעברה שם שהביא אותה למפגש מחודש שלה עם עצמה, עם משפחתה ועם עברה כדור שני לשואה.
"יום אחד ישבתי בים עם הספר 'נער החידות ממומביי' ונשביתי בקסמה של המדינה הזאת", היא מספרת. "בדיוק עברה שם חברתי אלה אלתרמן אחרי הרבה שנים שלא התראינו. היא סיפרה לי שהיא הוציאה קבוצת נשים להודו ועשתה על זה סרט, ואמרה שהיא תכף נוסעת שוב. שאלתי אם אני יכולה להצטרף אליה, ושבוע אחרי זה מצאתי את עצמי בטיסה להודו ביחד עם אלה ועם מיקי קורן, אמא של זיו קורן. זאת הייתה נסיעה של עשרה ימים, אבל הרגשתי שזה לא מספיק, כי עוד לא ראיתי כלום. החלטתי לנסוע שוב, הלכתי ל'למטייל', למדתי הכול על הודו, עשיתי חיסונים וכתבתי פוסט שאני מחפשת שותפה למסע. מישהי ענתה לי, וטיילנו 93 יום ביחד. גם הפעם הרגשתי שזה לא מספיק, אז נסעתי שוב לבד לעוד 55 ימים. כל הנסיעה כתבתי יומן אישי, וכשחזרתי היומן נהפך לספר".
מה אהבת כל כך בהודו?
"קודם כול את הזרימה, וגם השותפה שלי לדרך הייתה מדהימה, בדרך פגשנו המון תרמילאים שהיו בטוחים שאנחנו חברות ילדות. זה בזכות החוקים שקבענו כבר בהתחלה, למשל סיכמנו שאני לא מעשנת בחדר, וזה היה ויתור עצום כי הייתי מעשנת כבדה. עישנתי שלוש קופסאות ביום, לפעמים הייתי מתעוררת בלילה בשביל לעשן".
את לא מעשנת יותר?
"הפסקתי לפני עשר שנים. זאת הייתה המתנה שלי לאייל ליום הולדתו ה־40. שאלתי אותו מה הוא רוצה מתנה, והוא ענה, 'אני רוצה שתלכי לשמוע הרצאה של אלן קאר'. קאר היה סופר בריטי שעישן כחמש קופסאות ביום ונגמל לאחר כ־30 שנה, ומאז הוא בנה תיאוריה שלמה להפסקת עישון. בסוף ההרצאה זרקתי את הקופסה ובזה גמרתי עם הסיגריות. נתתי לאייל מתנה ובעצם נתתי אותה לעצמי".
לא הפריע לך שיגאל המשיך לעשן את הסיגרים המפורסמים שלו?
"לא הפריע לי עישון סביבתי בכלל, זה לא עשה לי כלום, גם לא העישון של יגאל. להפך, ככה יכולתי לזהות את הנוכחות שלו בכל מקום" (צוחקת).
את מוצאת גם הקלה בכך שאדם פעלתן ושובב כמוהו נגאל מגופו המשותק?
"לא. מבחינתי הוא היה פה במאה אחוז שלו, כי הראש שלו עבד והיו לנו השיחות שלנו. היו בינינו המון נתינה והמון הערכה. הנוכחות שלו בעולם חסרה לי כי הוא היה החבר הכי טוב שלי".
למה את הכי מתגעגעת?
"לכל מי שהוא היה. הייתה לנו זוגיות נהדרת, תמיד היינו שם אחד בשביל השני, הוא תמיד קיבל את כל השיגעונות שלי וגם אני אפשרתי לו את כל השיגעונות שלו. אני מתנחמת בכך שהיו לו חיים מלאים ומאושרים והוא מיצה אותם עד תום. הוא הרגיש שהוא הגיע למנוחה ולנחלה, לא היו לו עוד חלומות להגשים. כל ערב הוא ישב במרפסת, אפילו תלינו שם טלוויזיה, הוא עישן את הסיגר שלו ושאל אותי, 'זהבה, אני כבר אמרתי לך היום שאני מאושר?'".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
פורסם לראשונה: 09:06, 19.12.24
