"לפני כמה שבועות הבת שלי צילמה אותי נוחרת. ראיתי את הסרטון ואני עדיין מכחישה, אומרת לעצמי שכנראה זה היה חד-פעמי". כך מספרת יערה, אחת המרואיינות לכתבה, שסירבה להזדהות בשמה (כמו יתר המרואיינות). "אני דווקא מוכנה להיחשף, אבל בעלי מתנגד. הוא זה שמרגיש נבוך".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הישירות של יערה יוצאת דופן. נשים מסרבות להודות שהן נוחרות, למרות שלפי הנתונים הסטטיסטיים שליש מהנשים עד גיל 50 נוחרות במהלך השינה ומעל גיל 50 המספר משתווה לשיעור הגברים הנוחרים - שני שלישים. ובכל זאת, נחירות נתפסות כעניין גברי, ונשים נבוכות להודות בזה בפני עצמן, כל שכן לשתף בכך את הסביבה.
אבל מעבר לדימוי העצמי והקושי שעלול להתעורר מול הפרטנר שהנחירות מעירות אותו, מדובר בבעיה בריאותית שחשוב לטפל בה. "כל מי שישן נוחר מדי פעם", אומר ד"ר אורי אלקן, אחראי תחום הפרעות נשימה בשינה ורופא במערך אף־אוזן־גרון במרכז הרפואי רבין (בילינסון), "אבל יש אנשים שנוחרים יותר מאחרים. נשים, שמוטרדות יותר מהעניין האסתטי, מודעות יותר גם להשלכות של הנחירות על הצטברות עייפות, ולכן רבות מהן מגיעות לטיפול".
"כשהייתי קטנה אמא שלי נחרה והיא תמיד הכחישה", מספרת טליה (50), מזכירה, תושבת ירושלים. "לילה אחד אבא שלי הקליט אותה נוחרת, והיא ממש נפגעה, כי זה לא נראה לה נשי לנחור. היום, כשאני נוחרת, אני מבינה אותה, אבל אני בניגוד אליה לא מתכחשת לכך. לקח לי זמן. היו שנים שהתביישתי לטוס לחו"ל עם חברות, כי פחדתי, למשל, שאנחר בלילה. הנחירות שלי די חזקות, וקרה כמה פעמים שהתעוררתי מהן בעצמי. אבל עברתי תהליך. היום אני מבינה שנחירות מתחברות לנו בראש לגברים שמנים. כאילו נשים לא נוחרות ולא עושות גרפסים ופלוצים. זה ממש לא נכון. אנחנו בני אדם, וגם נשים עדינות ומנומסות נוחרות, בעיקר כשהן מתבגרות".
טליה: "נחירות מתחברות לנו בראש עם גברים שמנים. כאילו נשים לא נוחרות ולא עושות גרפסים ופלוצים. אז כן, גם נשים עדינות ומנומסות נוחרות"
האם את סובלת גם מהפסקות נשימה בשינה?
"לא, כך שהנחירות שלי לא פוגעות באיכות השינה שלי ולא מסוכנות. הן כן מסוכנות לקשר שלי עם בעלי כי הוא משתגע מהנחירות שלי, והיו לילות שהוא היה קם באמצע הלילה ועובר לסלון. אז פשוט עברנו לישון בחדרים נפרדים. גם הצלחתי לטוס פעמיים לחו"ל עם חברות, פשוט לקחתי חדר לעצמי וגם הסברתי להן למה".
בן זוגך לא נוחר?
"לא".
קרן (54), עוסקת במשאבי אנוש ממושב בשרון, גילתה שהיא נוחרת בעקבות תלונות של בעלה. "לפני כמה חודשים היה מתח בבית. חשבתי שזה בגלל כלב שהבאתי הביתה ובעלי לא אוהב. אבל אז הוא צעק עליי בוקר אחד: 'כבר חודשים את נוחרת ואני לא ישן בגללך'. לא היה לי מושג, הוא לא ידע לתקשר את זה כמו שצריך. אמרתי לו, 'למה אתה לא אומר לי? אני לא יכולה לנחש את זה לבד'. הוא אמר שהוא מנסה להזיז אותי כשזה קורה ולא מצליח, למרות שהוא שוקל 20 קילו יותר ממני. אמרתי לו שאין לו מה לכעוס עליי כי זה משהו שלא הייתי מודעת לו, והלכתי לרופא".
מה אמר הרופא?
"הוא המליץ שאעשה ספורט. צחקתי, כי אני ספורטיבית מאוד ורצה מרתונים. אז הוא הציע לעשות בדיקת בית עם מעבדת שינה ניידת. התוצאות אישרו שאני נוחרת אבל הראו שאין לי הפסקות נשימה. הרופא אמר שאפשר לעשות ניתוח אבל זה פתרון אגרסיבי לבעיה לא מסכנת חיים, ודיבר על אפשרויות, כמו למשל לשים מסכה שמזרימה חמצן וכך מונעת נחירות או לחלופין להשתמש בסד בשיניים. לגיסתי הייתה מסכה כזאת בבית, אז לקחתי ממנה".
וזה עזר?
"היא מנעה את הנחירות אבל המנוע שלה עושה רעש וחוץ מזה היה לי מסורבל לישון איתה. באיזשהו שלב החלטתי להפסיק לישון עם המסכה, ואמרתי לבעלי שאם הבעיה חוזרת זו אחריותו לומר לי. בשבוע שעבר הוא שוב קם זעוף והודיע שלא ישן כל הלילה".
איך זה גורם לך להרגיש?
"זה לא נעים לי. אני מדברת איתך על הנושא אבל עדיין מתכווצת. אני מבינה שזה נובע מהתרבות שלנו ושנחירות נשמעות משהו לא נשי ולא סקסי, אני מבינה שזה אידיוטי, אבל זה כנראה טבוע בנו כל כך חזק שזה גורם לי לכיווץ הזה. לא נעים לי שאני מפריעה לבעלי, ולא נעים לי שהוא לא אומר ואז מתפוצץ ובא אליי בטענות. כאילו הוא מטיל את כל האחריות עליי, כולל האחריות לדעת שאני נוחרת. הקטע הוא שגם הוא נוחר מדי פעם, אבל לי זה לא מפריע.
"דיברתי על זה בעבר עם חבר שאני רצה איתו, והוא סיפר לי שגם אשתו נוחרת, והם עברו לישון בחדרים נפרדים. סיפרתי את זה לבעלי והוא ממש לא התלהב מהרעיון. כן חשוב לו שנישן ביחד והאמת היא שאני לא ממש מבינה למה. אחרי כל כך הרבה שנים, השינה יחד לא קריטית בעיניי. אינטימיות לא בהכרח כוללת שינה. מוצאים לזה זמן".
אז מה הוחלט?
"הפעם, כשקיבלתי ממנו את הפרצוף החמוץ, החלטתי שכנראה זה הפתרון. יש לנו בבית חדר עבודה ואני מתכננת לשים שם מיטה. זה נראה לי הפתרון הכי אפקטיבי".
יערה (48), אדריכלית ממרכז הארץ, לא ישנה עם בעלה כבר שנים. "יום אחד קמתי בבוקר וראיתי שהוא עבר לישון בסלון", היא מספרת. "שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שאני נוחרת. לא האמנתי לו, אז בלילה הבא הוא הקליט אותי. שמעתי את ההקלטה והאמת היא שנבהלתי. נחירות קשות. מאז זה הנוהל. אנחנו הולכים לישון ביחד, אבל אם אני נוחרת בלילה, מה שקורה לא מעט, הוא עובר לסלון. גם הבת שלי, שהחדר שלה סמוך לחדר שלי, מעירה אותי לפעמים כדי שאפסיק לנחור".
חשבת לטפל בזה?
"האמת היא שיש לי כל מיני בעיות רפואיות אחרות ואין לי כוח להתעסק גם עם זה. אני יודעת שכנראה יש לי גם הפסקות נשימה, כי לפעמים אני מתעוררת בתחושת חנק. אולי בהמשך אבדוק את זה, יכול להיות שאני קצת מפחדת לגלות את האמת. כששמעתי את הנחירות שלי נגעלתי מעצמי. זה נשמע כמו חזיר. יש לי שלושה אחים, אני הבת היחידה, ולפעמים אנחנו עושים קמפינג ביחד, רק אנחנו. לשמחתי אחד האחים שלי נוחר, אז אני מתייחסת אליו כאל גיבוי. כאילו אם יש נחירות הן באות ממנו ולא ממני. אני מרגישה שנחירות זה משהו מאוד אינטימי, כאילו ההקלטה הזאת והקולות שאני מייצרת הם משהו מאוד אישי, ובגלל שאני לא בשליטה במהלך השינה זה הופך לנחלת הכלל. נחירות גם מתקשרות לזקנה. מה לי ולנחירות? מצד שני, אני אישה גדולה ולא לובשת בגדים נשיים. עם הקוקו המרושל שלי והנחירות אני מרגישה אותנטית. אני לא אתאבד בשביל לטפל בזה. כל עוד זה לא מסוכן ובעלי מצא פתרון, אני חיה עם זה בשלום".
- סיבות אנטומיות: אנשים עם השמנה בטנית או צווארית נוטים יותר לנחור, כי השומן הוא כמו מילוי שמקרב את הרקמות ביניהן; אנשים עם חך ארוכה, לשון גדולה, שקדים גדולים, צוואר קצר ורחב וכן מי שיש לו לסתות קטנות מהממוצע - אצלם ה"קופסה" של דרכי האוויר העליונות קטנה יותר.
- היריון: נשים הרות נוטות לנחור בגלל צבירת נוזלים בחללי הגוף ובגלל השמנה וכן מפני שהריריות בגוף מתנפחות והבטן דוחפת את הריאה והקנה כלפי מעלה.
- סיבות סביבתיות: צינון או שימוש בחומרים מרפי שרירים כמו סיגריות, מריחואנה, אלכוהול או תרופות הרגעה.
- תנוחה: שינה בשכיבה על הגב מעלה את הסיכוי לנחור. אצל מחצית מהנשים והגברים שנוחרים - זו הסיבה לנחירות".
ד"ר אורי אלקן, אחראי תחום הפרעות נשימה בשינה ורופא במערך אף-אוזן-גרון במרכז הרפואי רבין (בילינסון), מסביר שנחירה נגרמת מרטט של דרכי האוויר העליונות. כשהרקמות באזור הזה (בדרך כלל החך, אבל זה יכול להיות גם השקדים או הלשון) רפויות ומתקרבות מאוד זו לזו, האוויר שנכנס פנימה יוצר את הנחירה. במצב של דום נשימה בשינה, הרקמות ממש נפגשות ויוצרות תחושת חנק".
נחירות יכולות להעיר מהשינה גם את הנוחר עצמו?
"כן, בעיקר בתחילת ההירדמות או בסוף כל מחזור שינה, כשהשינה קלה יותר. לעתים הנוחר מתעורר מהרעש, לעתים הוא מתעורר בשל תחושת החנק ולעתים הוא מתעורר בגלל שאיפה שנוצרת כשרוק נכנס לקנה הנשימה".
אבחון: "ראשית, צריך לוודא אם הנחירות קשורות בדום נשימה בשינה, שמופיע אצל כ־10% מהאוכלוסייה (15% מהגברים ו־7% מהנשים). דום נשימה בשינה פוגע באיכות החיים (עייפות, ישנוניות, עצבנות, נטייה לדיכאון וחרדה, ירידה בחשק וביכולת המינית, ירידה בזיכרון ובמהירות תגובה) ועלול לגרום גם ליתר לחץ דם, סוכרת, שומנים בדם, הפרעות בקצב הלב, התקף לב, שבץ, תאונות דרכים ואף לעתים לגידולים.
"היום לא חייבים להגיע לישון במעבדת שינה כדי לבצע את הבדיקה. אפשר לבדוק את איכות השינה על ידי מעבדת שינה ניידת שלוקחים הביתה", מסביר ד"ר אלקן.
פתרונות לנוחרים שאינם סובלים מדום נשימה בשינה: "אם האדם ישן טוב וקם ערני בבוקר, הנחירות שלו הן בעיה אסתטית בלבד, שמפריעה רק לסביבה שלו.
במקרים כאלה אפשר לישון בחדרים נפרדים, בן הזוג יכול להשתמש באטמי אוזניים, ואפשר למנוע שינה על הגב בעזרת אפליקציות, מכשירים אלקטרוניים שיוצרים רטט קל כששוכבים על הגב, אביזרים מכניים כמו חגורות מיוחדות או אפילו סוג של מחסום (תיק מלא במגבות) שמניחים על המיטה ומונע מהנוחר להתהפך.
"אפשר גם להכין סד לילה אצל רופא שיניים, שדוחף את הלסת התחתונה קדימה ומסייע בהתמעטות הנחירות. כמובן, ירידה במשקל, פעילות גופנית והימנעות מאלכוהול עשויים לעזור, ויש גם פתרון אקטיבי - חיזוק שרירי הלוע. מחקרים גילו שאנשים שמנגנים בכלי נשיפה שונים נוטים לנחור פחות, כך שאפשר להתאמן ולחזק את השרירים האלה או להתחיל לנגן בחצוצרה ולהרעיש לשכנים בנגינה במקום בנחירות", אומר ד"ר אלקן בחיוך.
פתרון לנוחרים שסובלים מדום נשימה בשינה: "אלה יכולים להשתמש בעזרים כמו CPAP - מסכה שמתפקדת כמו שואב אבק הפוך שמחדיר אוויר לאף. הבעיה היא שהמכשיר מעט מגושם ויוצר בעצמו רעש (אם כי פחות מרעש הנחירות).
"גם ניתוח, שבמהלכו מותחים את הרקמות הרפויות עשוי להוות פתרון, אך מדובר בטיפול אגרסיבי למדי לתופעה קלה יחסית. הוא כרוך בכאבים וכמו כל מתיחה לא מחזיק לעד, אלא בין חמש ל־20 שנה".
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
