לפני כשלוש שנים, כשאורן פלג, בן זוגה של תום אלרום, החליט לצאת מארון הבגדים הגברי ולספר לה שהוא רוצה ללבוש בגדי נשים, התגובה הראשונה הייתה של מעצבת האופנה שבה. "היינו אז כבר חמש שנים יחד", היא מספרת. "הוא בא אליי ואמר, 'אני רוצה לשתף אותך במשהו'. קצת נדרכתי ואז הוא אמר, 'במקום לדבר אני פשוט אראה לך'. הוא הלך לבית שלו - אנחנו גרים בבתים צמודים - וחזר ממנו לבוש באיזו שמלה לא ברורה. הגבתי במין 'אוקיי, אבל השמלה עצמה לא משהו. בוא נדבר עליה רגע'. מיד עברתי למישור המעשי והצעתי שאעצב לו בגדים. אולי נכנסתי לאיזה מקום קולי שמחפה על בהלה. השוק הגיע מאוחר יותר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מאותו רגע התחילה אלרום במסע גילוי עצמי וזוגי שנמשך עד היום. "אני רואה בעצמי בן אדם נאור וליברלי", היא אומרת, "אם זה היה החבר הכי טוב שלי הייתי עפה על זה, אבל מדובר בבן הזוג שלי. זה לא פשוט".
לרום, בת 47 מיישוב בגליל המערבי, מתעסקת באופנה מילדות. היא גדלה באילת, וזוכרת את עצמה גוזרת ומחברת בדים עוד כילדה. "כבר כשהייתי בגן הייתי יוצאת מהבית עם בגדים שגזרתי. הייתה לי מכונת תפירה מיני, ואני זוכרת את עצמי בגיל ממש צעיר לוקחת שתי מפיות שולחן מבד, תופרת אותן ומשאירה מקום לידיים ולראש. היו לי מלא זוגות נעליים ואהבתי לעמוד מול המראה, להחליף תלבושות ולרקוד".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אלרום למדה עיצוב נעליים בלונדון ועיצוב אופנה בשנקר. היא עבדה בחברת הייטק שפיתחה תוכנה לעיצוב אופנה בתלת־ממד, נסעה מטעמה ברחבי העולם ועבדה מול חברות מובילות כמו נייקי ואדידס. בהמשך הקימה אתר ליוגה, ואז החליטה להתמקד בהקמת אתרים, עריכה ושיווק. באותה תקופה היא נישאה, ילדה ילד (כיום בן 13) והתגרשה.
בגיל 37, עם ילד בן שלוש, החליטה לנסוע להודו. "הגירושים טלטלו אותי והחלטתי לנסוע כדי לאסוף את עצמי מהרצפה", היא מספרת. מהנסיעה הזאת נולד העסק שלה, שנקרא "רוצים משהו מהודו?", והתעוררה בה שוב התשוקה ליצור ולעצב. "שאלתי אנשים ברשתות אם הם רוצים משהו מהודו, וזה התחיל להתגלגל. לאט־לאט התחלתי גם לעצב, לפי צרכים שאנשים העלו". כך למשל, היא עיצבה פונצ'ו מיוחד שאפשר ללבוש בנוחות כשהולכים עם מנשא תינוק. "אני מטיילת בעולם, נדלקת על בדים מיוחדים או חפצים שאני רואה, ויוצרת בהשראתם בגדים ומוצרים מסחריים פרקטיים תוך כדי דיאלוג עם הלקוחות שלי".
את פלג, גרוש ואב לשניים, עצמאי שעוסק במתן שירותי ביורוקרטיה, הכירה אלרום באופן שטחי עוד לפני שהפכו לזוג. "היינו מחוברים בפייסבוק ואולי אפילו שמתי עליו עין", היא מספרת. "אבל לא עשיתי עם זה כלום. יום אחד הוא חיפש מקום לינה בתל־אביב עם שני הילדים שלו. הצעתי לו ללון אצלי. ובאותו לילה לא היה שום קליק. להפך. הילדים לא הסתדרו, הכול לא זרם. הקליק נוצר בהמשך, כשהוא ביקש שוב לבוא לישון אצלי. באותה תקופה הפקתי פסטיבל הודו גדול בתל־אביב, ולא הצלחתי לישון כל הלילה כי הייתי בסטרס. בבוקר, כששיתפתי אותו במה שעובר עליי, הרגשתי שהוא ממש מקשיב לי. אני חושבת שזה היה הרגע שבו התרחש הקסם".
השניים התחברו ומאז הם חיים יחד, בבתים נפרדים. "ההחלטה לגור בנפרד התקבלה בעיקר כי אנחנו שתי משפחות עם הרגלים שונים וזה נוח יותר", היא אומרת.
בתוך הסיטואציה הזאת של פרק ב' מוצלח, פלג סיפר לאלרום על הרצון שלו ללבוש בגדי נשים. היא הייתה אז בדיוק לפני נסיעה לאפריקה. "לקחתי ממנו מידות, ובאפריקה עבדתי על זה", היא מספרת. "מצאתי בדים, שלחתי לו כמה אופציות של גזרות, והוא בחר מה שנראה לו. יצרתי חצאית שהיא כמו מין ג'ינס עם כיסים וכפתורים, שמותאמת לגוף ולגובה שלו. מצאתי באיזה גסטהאוס מישהו שהסכים לדגמן לי את החצאית, והכנתי כמה חצאיות כאלה מבדים אפריקאיים".
כשאלרום חזרה לארץ והביאה את החצאיות, היא הרגישה שהיא יכולה לחיות עם הרעיון בשלום. "זה נראה לי קצת כמו גבר אפריקאי. הרי יש תרבויות שבהן גברים לובשים בגדים דמויי שמלה", היא אומרת. אבל עם הזמן היא הבינה שהמסע רק התחיל. "אורן נכנס לתהליך של גילוי, של פריצת עוד מסגרת ועוד מסגרת. הוא רצה להיות נאמן לעצמו בלי להקשיב למוסכמות של החברה. פתאום הוא רצה לבדוק עוד דברים. כשזה הגיע לאיפור ממש נבהלתי".
מה הקפיץ אותך דווקא בנקודה הזו?
"לא ידעתי איפה זה ייגמר. נכנסתי לבהלה, להלם. המון בכי. הבנתי שזה לא נגמר ושיהיו עוד שלבים. הייתי צריכה לשמוע ממנו שהוא עדיין מעדיף נשים ואותי, וגם חששתי שזה יפגע במשיכה שלי כלפיו".
שיתפת אותו בקושי שלך?
"ברור. אי־אפשר שלא. לא יכולתי להוציא מילה מהפה בלי כל המטען הרגשי".
חשבת להיפרד?
"יכולנו להיפרד בקלות. אין לנו ילדים ורכוש משותף. אבל לא רציתי להיפרד, כי זה כואב. יש בו הרבה איכויות שלא רציתי לוותר עליהן. הוא, למשל, יודע להקשיב לי, וזה דבר שלא חוויתי במערכות יחסים אחרות. יש בקשר שלנו תקשורת נדירה וזה לא דבר שאני מוותרת עליו בקלות".
איך זה התנהל בהמשך? איך הצלחת ללמוד לחיות עם המסע שלו?
"ניסיתי לגשש לאן הדברים הולכים. הסתכלנו יחד על גברים בקרוס־דרסינג באינסטגרם ועשינו מעין טינדר של לוקים. ניסיתי להבין מה הכיוון שהוא אוהב, איך הוא עומד להשתנות ואם אני מסוגלת לחיות עם זה. זה קצת הניח את דעתי. הבנתי שיש פה משהו אקסצנטרי, אבל גם אני אקסצנטרית. ראיתי שלפחות הכיוון הוא סביר. הוא לובש חצאיות, מכנסיים שהוא קונה במחלקת נשים, משתמש באיפור עדין. לא מדובר במופע דראג".
אורן סיפר לך על הדרך שהוא עשה עד לרגע שבו החליט לשתף אותך? כמה שנים הרצון היה קיים בו לפני שהוא החליט לממש אותו?
"הוא סיפר שהרצון הזה מלווה אותו מאז התיכון. עם השנים הוא עשה צבא, התחתן, עבודה, ילדים, והקטע הזה היה תמיד מודחק, משהו שדיכא אותו וגרם לו כאב גדול. משהו מבוקבק כזה, שאחרי גיל 40 הוא הצליח לצאת איתו החוצה".
מתי היה הרגע שבו הוא יצא מהארון מול כל העולם?
"זה היה תהליך מקביל. אחרי שהבאתי לו את החצאיות שהכנתי, הוא התחיל ללבוש אותן גם בחוץ. אני חושבת שהיציאה מהארון מולי הייתה קשה יותר. התגובה של בת הזוג שלו יותר משמעותית מהתגובה של מוכרת בסופר־פארם שהוא קונה ממנה איפור".
היו עוד שינויים לאורך הדרך?
"זה מין פינג פונג של שינויים. כל פעם עוד משהו קטן וכל פעם עוד בוקס קטן בבטן. אורן היה שולח לי בוואטסאפ משהו שמוצא חן בעיניו, ואני הייתי אמביוולנטית. מצד אחד שמחתי שהוא משתף אותי ומצד שני זה כיווץ אותי. אני מדברת על זה בשלווה, אבל היו המון סערות רגשיות. יום אחד למשל הוא שלח לי תמונה של נעלי עקב ורודות. התחרפנתי. מה, עכשיו הוא ילך על עקבים? הוא אומנם כתב לי משהו כמו 'אני לא מבין איך אתן הולכות על זה', אבל אני חשבתי לעצמי, אולי זה רמז לשלב הבא?".
די להתמודד עם השלבים האלה, בני הזוג הלכו לטיפול של תקשורת מקרבת. "הטיפול נתן לנו מקום בטוח לאוורר את מה שחשוב לנו", אומרת אלרום. "למדתי למשל לא להיות כל הזמן בחרדה מפני איזה עתיד מדומיין, אלא להישאר בהווה ולהחליט אם מה שקיים כרגע מקובל עליי. בדרך הזאת הצלחתי ליצור איזה טנגו כזה בין הרגעים שבהם אני בסדר עם מה שקורה ובין הרגעים שיותר קשה לי איתם. לא הגעתי לנירוונה. אני עדיין במסע, אבל מצאנו איזשהו סטטוס קוו. קבענו גם כללים: למשל, לא לספר לי על איזו החלטה חדשה באמצע יום עבודה, כי זה יכול לשתק אותי, אלא לשאול קודם אם זה זמן טוב".
את יכולה להגדיר מה הקושי שאת חווה בסיטואציה? האם זה הטשטוש בין גבריות לנשיות?
"יש כאן כל מיני רבדים. קודם כול, אין כאן רצון להיות אישה, אבל יש פה גם עניין של זהות. כל מה שאנחנו לובשים הוא חלק מהזהות שלנו. כשהוא התחיל את התהליך שלו, הרגשתי חוסר חשק לעשות דברים נשיים שאהבתי בעבר, כמו להתאפר ולהתלבש. הייתי קמה עם לוק של כרית מעוכה ונשארת ככה כל היום. כאילו יש מקום לאישה אחת. אני אמורה להיות הנשית והיפה, והתפקיד הזה נלקח ממני. היום זה מתחיל לחזור אליי, אולי כי התרגלתי, אולי כי הגענו לאיזו רגיעה".
לפעמים הבחירות שלו לא נראות לך פשוט כי הן מכוערות או חסרות טעם בעינייך? בלי קשר לעובדה שמדובר בבגדי נשים?
"אם אני מדברת עם חברה על בגדים, אני יכולה להגיד לה, 'אחותי, עזבי אותך, זה לא נראה טוב עלייך'. פה אני בסיטואציה אחרת. אולי מה שאגיד לא לגיטימי? אולי אני אפגע ברגשות שלו? אולי אני מקצצת לו את הכנפיים? אולי אני אומרת שמשהו לא יפה רק כי אני חושבת שהוא יותר מדי? זה דיסוננס שעושה קצר במוח. לפעמים אני צריכה התנתקות של יום־יומיים כדי לנשום ולהבין מה אני רוצה לומר. להתנתק מהמקום הרגשי ולחוות דעה כנה על בגד. מתאים או לא מתאים, יפה או לא יפה.
"לא תמיד הוא מבין בכלל את ההערות שלי. אני אישה, ואני מתעסקת בבגדים מגיל הגן. לו הכול חדש. נראה לי שלאט־לאט החוש האסתטי שלו מתחדד, אבל עדיין, לתוך הזוגיות שלנו נכנס אלמנט שכל הזמן מעמיד אותה במבחן. זה מין מסע של תקשורת הדדית - להבין את הצרכים אחד של השנייה ולראות אחד את השנייה".
איפה במסע הזה משתלבים הצרכים שלך?
"כאן הייתה נקודה מעניינת, כי פתאום הייתה לי יותר לגיטימציה לבקש גם את מה שחשוב לי. גם לי יש צרכים. אני, למשל, מאוד ספונטנית ותוססת, אוהבת לצאת לטיולים וקמפינגים. הוא יותר בן אדם של בית. כאן היה מקום לומר לו, תראה גם אותי. זה צורך שלי. והוא היה יכול לצאת מהמקום של 'אין לי כוח, אני רוצה לנוח בסופשבוע', ולבוא לקראתי".
יש משמעות מבחינתך לתגובות של המשפחה והסביבה? את נתקלת בהרמות גבה כשאתם בחוץ ביחד?
"ההתמודדות האמיתית היא שלו, ובמישור הזה אני חושבת שככל שהוא מרגיש בטוח יותר בבחירות שלו הוא גם מקרין את זה החוצה, וגם אני מרגישה יותר נינוחה. הילדים שלו מהנישואים הקודמים והילד שלי מאוד זורמים. יותר מעניין אותם מה קורה בחיים שלהם".
לאורך הדרך קיבלת בקשות מעוד גברים לעצב להם בגדים?
"לא, אבל קורה שבירידים שאני עושה מגיעים אליי גברים, מודדים משהו וקונים אותו. אולי זה משהו בבגדים ואולי זה משהו במרחב שלי שהם מרגישים בו נוח".
