כשכלי התקשורת סיקרו את פרשת "המורָה המטרידה" בחודש שעבר, ודווח על חשד שמורה נשואה ואם לילדים הטרידה מינית תלמידה ושלחה לה טקסטים ותמונות בעלות אופי מיני, ישבה שרית סרדס-טרוטינו מול המסך והתכווצה. הידיעה עוררה אצלה פלאשבק לילדותה: גם במקרה הנוכחי גילתה אמה של הנערה את הקשר האסור בין בתה ובין המורה דרך התכתבות בין השתיים, כפי שגילו הוריה של סרדס חלופת מכתבים בינה ובין המורה שלה. הטכנולוגיה השתנתה, נייר המכתבים הפך לטקסטים בוואטסאפ, אך הגילוי נותר מטלטל, אז והיום. "אני רק חושבת מה הולך לקרות לילדה הזו בשנים הבאות אם היא לא תקבל טיפול פסיכולוגי בזמן", אומרת סרדס-טרוטינו.
עוד כתבות למנויים:
מה יקרה?
"אני מסתכלת על הסיפור שלי. כשזה לא מטופל כמו שצריך, זה עשרות שנים של סבל צרוף. ייסורים קשים. אם לא מטפלים בפצע בזמן, נותרת צלקת אללה יסתור. אם זה בכלל מצליח להצטלק. אצלי זה כל הזמן דימם, כל הזמן היה שורף".
שרית סרדס-טרוטינו (53), עיתונאית ותחקירנית שמתגוררת בסביון, נשואה ואם לשניים, מחזיקה עכשיו בידיה את "עד יום הימים", רומן ביכורים שובר לב (הוצאת שתים) שקשה להפסיק לקרוא. הספר מגולל את סיפורה של נערה במרכז הארץ בשנות ה-80, המוצאת את עצמה בקשר מיני עם המורה הכריזמטי של הכיתה. מדובר בפרשה אמיתית שהגיעה לכלי התקשורת, אז כל הצדדים נותרו בעילום שם. עכשיו החליטה סרדס-טרוטינו שהגיעה העת לומר: הנערה ההיא זו אני.
ראשיתו של הסיפור: מכתבים שנופלים מתיק בית הספר של נערה גבוהה וחולמנית מתגלים על ידי אמה. האם קוראת ונדהמת, יחסים אינטימיים מתנהלים מתחת לאפה בין המורה ובין בתה. מכתב תלונה אנונימי נשלח אל המשטרה, משרד החינוך, הנהלת בית הספר ומחלקת החינוך, ומפנה אצבע מאשימה כלפי המורה על כך שקיים יחסים אסורים עם קטינה. המורה מכחיש, עובר ללמד בבית ספר אחר ומנתק מגע. ההורים לא מגישים תלונה במשטרה כדי לא לחשוף את בתם, והתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. היום קשה לחשוב על זה, אבל בשנות ה-80 זה היה הלך הדברים: זעזוע תקשורתי מצד אחד, גיבוי מערכתי לאיש החינוך מצד שני. "כשאמי קראה את המכתבים, היא חטפה חום", נזכרת סרדס-טרוטינו. "היה ברור שמשהו מאוד לא תקין מתרחש. כשהגעתי הביתה היא חקרה אותי, והיה שם זעם נוראי וגם כאב גדול".
"במפגשים של נפגעות תקיפה מינית הייתי אומרת, הלוואי שמישהו היה מתנפל עליי בסמטה חשוכה והקטע הפסיכולוגי לא היה מכאיב כל כך"
הטראומה ההיא הולידה טקסט יוצא דופן. הגיבורה פוגשת חברת ילדות באספת הורים של ילדיהן ומחליטה לצלול אל הפרשה הכואבת, לפגוש אנשים מהתקופה ההיא - מהמדריך בצופים ועד מורה דומיננטית. בקו העלילה השני מתארת הנערה ההיא את הפרפרים בבטן ואת מכתבי האהבה מהמורה, עד לרגע שבו שניהם נשארים יחד לבד והוא נועל את הדלת. היא, בתמימות של ילדה, לא מבינה מה קורה.
עוצמתו של הספר היא במה שלא נאמר בו, ברבדים שבין השורות. "נכון, הטקסט לא זורק בפרצוף דברים שמצפים שיהיו בו", אומרת סרדס-טרוטינו. "הוא נותן לקוראים לחשוב לבד, וזה מעורר את זעמם. אם הילדה לא כועסת, הם יכעסו יותר. זה הרי דבר אחד לתקוף ילדה ברחוב ודבר אחר לנהל איתה קשר 'רומנטי'. בחרתי לשים את גיבורת הספר כקול שלא נשמע בכלל. היא הנערה והיא האישה הבוגרת שמראיינת את האנשים מעברה לתחקיר, אבל היא לא נשמעת בכלל. זה קול מובלע, ולא במקרה. המונולוגים של העדים מביאים את הסיפור ואת העולם החיצוני שהיה חסר, כי כל מה שיש לה הם קולות פנימיים, בלבול".
גיבורת הספר היא קורבן, ולא יודעת את זה. היא מתארת כיצד הוא ביקש ממנה לנשק את איבר מינו. בפעם אחרת המורה מקיים איתה יחסי מין מלאים.
"אני מזכירה לך שגיל 14 של שנות ה-80 מבחינת הידע המיני הוא גיל עשר של היום. לא היה אינטרנט. הייתי ילדת צופים הכי תמימה, כאילו בוגרת ודעתנית, אבל ברור לחלוטין שהדברים שנעשו איתי לא היו תואמי גיל בשום צורה ואופן. הדברים שהמורה ביקש ממני לעשות - לא הבנתי אותם. כבר לא הייתי חלק מעולם הילדים אבל גם לא בעולם המבוגרים".
איזה מחיר שילמת על הנורמות החברתיות של פעם?
"הילדות שלי נגזלה לגמרי. שום שמחת נעורים לא הייתה לי, ותמיד תחושה איומה של אבל. הכל נלקח ממני, האהבה הראשונה, הנשיקה הראשונה. כשהבת שלי הייתה בת עשר היא שאלה אותי איך הייתה הנשיקה הראשונה שלי. נחנקתי. איך את יכולה לענות על דבר כזה? המורה דחף לי לשון לפה, ולא הבנתי מה הוא עושה? זאת הנשיקה הראשונה שלי.
"בזמני הרגשתי שאני מסתובבת עם גיבנת על הגב, שמצביעים עליי, שיודעים שאני מעורבת. אנשים מילדותי ראו שמשהו קורה לי, אבל לא ידעו לפרש מה הם רואים. הם שאלו את עצמם - מה הסיפור של הילדה הזו? למה היא ככה? כי מילדה דעתנית כביתי לגמרי, בכיתי יומם ולילה, הסתובבתי על כבישים ראשיים רק כדי שידרסו אותי".
במשך שנים שמרה את כל גזרי העיתונות שסיקרו את הפרשה. "עברתי בין דירות שכורות והם היו איתי, לקחתי אותם איתי גם כשגרתי שבע שנים באמסטרדם. הם ליוו אותי בכל מקום שהייתי. וביום בהיר אחד זה נעלם. אבד. אין לי הסבר. הדבר המדהים הוא שכל אחת מהחברות שלי שמרה גם היא על גזרי העיתונות בלי שהיינו בקשר. זה הרעיש את עולמו של כל מי שהיה בסביבה".
איך הגיבו המורים האחרים?
"הייתה מורה שסיפרתי לה שאני אוהבת את המורֶה. כשהפרשה התפוצצה, במקום לגלות סולידריות, היא הפקירה אותי. נשארתי לבד. כשנפגשנו אחרי עשרות שנים וסיפרתי לה מה הוא עשה לי, היא חטפה בומבה. היא לא הבינה ולא ראתה. היה שם עיוורון מוחלט.
"למורה אחרת, שטיפחה אותי כל השנים, חיכיתי ליד השער, כי אחרי כל מה שקרה, חיפשתי אוזן קשבת. הייתי בחוויית בדידות איומה. רציתי מישהי שתשמע אותי. כשהיא יצאה מבית הספר קראתי לה, והיא סובבה אליי את גבה בזעם. היא קיבלה את הגרסה שלו, שאני העללתי עליו עלילה. איפה החושים הנשיים?"
"חברה שאלה, 'אם הוא היה נענש, זה היה מניח לך?'. התשובה היא לא. מה שהיה מרגיע אותי זה אם הוא היה אומר, 'אהבתי אותך, אבל זה לא היה אפשרי'. זה היה מלטף את הכווייה הצורבת שנגרמה כשהוא התפייד"
אחת החברות של גיבורת הסיפור פוגשת אותה בבגרותן ומשתמשת במפורש במילה אונס.
"גיבורת העלילה אומרת, 'לא נכון, זה לא היה אונס', והחברה שלה מתווכחת, כי לקחת ילדה שהיא לא בגיל ההסכמה ולקיים איתה יחסי מין זה אונס. ברור שילדה בת 14 לא רוצה לקיים יחסי מין עם מורה שמבוגר ממנה. לי בגיל הזה לא היה שום צורך מיני, כן? ועדיין אני אף פעם לא משתמשת במילה הזו. אני מרגישה לא נוח עם המילה. אולי זה חלק מההדחקה.
"עד היום אני לא מצליחה לגייס מתוכי את ההבנה מה קרה לי באמת. זה מנגנון הגנה נפלא. ראיתי מה קורה לנשים שעברו דברים מהסוג הזה בילדות. אני, בניגוד אליהן, לא יצאתי אף פעם מהפלונטר הרגשי שלי. היה לי הרבה יותר קל לו הייתי מסוגלת לשנוא את התוקף שלי ולרצות לתבוע אותו. השנאה והכעס היו יכולים מאוד לשחרר אותי. בגיל 25 ובגילים מאוחרים יותר הלכתי לטיפול. בגיל 14, אחרי מה שקרה, הטיפול בי היה מחפיר. פעם אחת הלכתי, היה זוועה ולא חזרתי".
אחת התחושות הקשות בספר היא הבדידות שנכפית על הנערה כשהחברה מפנה לה עורף, בשעה שכלי התקשורת מפרסמים ידיעות שהיו עוד בנות שנפגעו מהמורה.
"הגיבורה חושבת - טוב, הם עיתונאים, הם לא מדייקים. במציאות לא הכרתי עוד בנות שהיו להן קשרים איתו. הכל היה בשקט, ולכן סגל המורים היה בשוק ולא האמינו שזה נכון כשהתפרסמו הכתבות. ואף פעם לא הוכח אם היו בנות אחרות. בינינו היה קשר מתמשך של חודשים רבים, שעבורי היה קשר רגשי שמעולם לא נסגר, וזו בעיניי הפגיעה היותר קשה.
"במהלך התחקיר לספר חברה אמרה לי שאף פעם לא הרגישה נוח עם ספרי השירה שהמורה הזה קנה לתלמידות עם ההקדשות האישיות מאוד, שתמיד נראו לה חוצות גבולות. מצד שני, היה גם אלמנט של קנאה, והייתה מלחמה על תשומת הלב שלו. כל אחת רצתה שאותה הוא יאהב יותר. את קוראת היום דברים שהוא כתב ולא מאמינה, כי זה מחריד. ההקדשות לתלמידות היו מוחצנות. הדברים איתי היו בסתר".
במשטרה סגרו בזמנו את התיק מחוסר עניין לציבור.
"פעם חברה שאלה אותי - אם הוא היה נענש, זה היה מניח לך? התשובה היא לא. מה שהיה מרגיע אותי זה אם הוא היה אומר לי, 'תשמעי, אהבתי אותך, אבל זה לא התאים, היינו בגילים שונים, וזה לא היה אפשרי'. אפילו אם זה היה שקר, זה היה מרגיע אותי. גם אם הוא היה משקר עכשיו, אחרי עשרות שנים, זה היה מלטף את הכווייה הצורבת שנגרמה כשהוא התפייד.
"יש רבדים עמוקים בפגיעות מהסוג הזה. זו לא רק פגיעה מינית, החלק הרגשי יכול להיות הרבה יותר חמור מהפגיעה עצמה. זו מורכבות שצריך להיכנס לנימי הנפש כדי להבין אותה. זה מישהו שקודם גנב את הלב ואחר כך את הגוף. כשהלכתי למפגשים של המרכז לסיוע הייתי אומרת, הלוואי שמישהו היה מתנפל עליי בסמטה חשוכה ואונס אותי. הייתי משתחררת יותר בקלות. הקטע הפסיכולוגי לא היה מכאיב כל כך. הרי הייתי הולכת לפגוש את המורה, ופחדתי מהאנס המסוכן שמסתובב ברחובות ומזהירים מפניו ברדיו. מהאנס לימדו אותי לפחד. מהמורה לא. וזה הדבר הכי מפלצתי שיש".
סרדס-טרוטינו הייתה במשך 25 שנה עיתונאית בקבוצת "ידיעות אחרונות". בצבא שירתה ככתבת "במחנה", אחר כך הייתה עורכת ב"ראש אחד" ובמקומוני "ידיעות תקשורת". את גיל טרוטינו, איש הייטק, הכירה בבליינד דייט דרך חברה משותפת בשנת 1995. שנה לאחר מכן נישאו ונסעו יחד לאמסטרדם. הוא היה שם ברילוקיישן והיא המשיכה לכתוב לעיתון ("היו לנו שנים טובות, קרענו את אירופה"). נועם, בנם הבכור (21), נולד באמסטרדם וכשהיה בן שלוש חזרו ארצה. בתם זוהר (18) נולדה כאן. בארץ כתבה סרדס־טרוטינו במוספים שונים בעיתון. לאחר שעזבה את העיתונות עבדה כיועצת ברשת "ג'ירף" וכיום היא תחקירנית בתאגיד כאן 11.
מתי סיפרת לבעלך על הטראומה ההיא?
"מההתחלה. התאהבנו ממבט ראשון, הייתי ב'היי' גדול, והפרשה ההיא הייתה בצל וקיבלה ממדים אחרים".
ומתי החלטת לכתוב עליה?
"כל החיים ידעתי שאני אכתוב את הספר הזה. עוד בזמן אמת, לצערי, הרגשתי שאני חיה באיזה סרט. זה נושא שמכרסם בחיי כל הזמן. לפני עשר שנים זה התחיל מ-200 מילים מבוהלות לחלוטין בסדנת כתיבה, על סצנה שמתרחשת בחדר האחות בבית הספר. מירי רוזובסקי, בעלת הוצאת 'שתים' ומי שהעבירה את הסדנה, נרעשה מהטקסט ואמרה שמזמן לא קראה חוויית אילמות כזו. משם היא משכה ממני מילה במילה, זאת הייתה עבודת פרך. כמו לנקות את רחוב אלנבי במברשת שיניים. רוב הזמן לא חשבתי שזה יבשיל לכדי ספר. זה היה כרוך בתהליך נפשי מורכב.
"באותה תקופה גם פוטרתי מהעבודה בשל קיצוצים, אחרי שנים שהטבעתי את עצמי בוורקוהוליקיות. פתאום נהיה שקט מחריד, וכל השדים צפו ואכלו אותי. איבדתי שליטה. אני בחורה מאוד מוחזקת, תמיד מתפקדת, ואף פעם לא היו לי תקופות של דיכאון. חיי מתנהלים בשני מסלולים מקבילים: המסלול המתפקד, הנשואה עם ילדים, עבודה וחברים, הכל לפי הספר, והמסלול הסמוי, הנסתר, הכואב, הלא בריא, שלא סגר את הפצעים. פתאום משהו התמוטט לי, וזו הייתה הפעם היחידה בחיי שהרגשתי שהכל סוגר עליי ולא ידעתי איך להתמודד. ואז הלכתי למרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית".
מה היה שם?
"בהתחלה חשבתי, אני לא אחת מהן, זה סיפור אחר. הייתה שם מישהי שעברה שם אונס קבוצתי, מישהי שאבא שלה פגע בה. אמרתי לעצמי, אני ניהלתי סיפור אהבה. הוא באמת שכנע אותי שאני בכלל לא ילדה אלא אדם בוגר והכל תקין. במובנים מסוימים גם הרגשתי ככה. זה מתעתע, כי גם אם את בוגרת יש עניין של בשלות רגשית.
"אני לא חושבת שעד היום עשיתי את הסוויץ' המלא. הילדה הזו לגמרי התנהגה כמו מאוהבת. הנרטיב החיצוני, שהוא מנוול, הקשה עליי כל השנים, כי החוויה הפנימית שלי הייתה שונה לחלוטין. הילדה שבי התקשתה להאמין שסיפור האהבה הזה בינה ובין המורה שלה היה לא אמיתי ושהיה שם ניצול. הצרימה הזו כל הזמן, בין מה שהסביבה אומרת לך ובין התחושה הפנימית שלך, יוצרת עיוות. והעיוות הזה עד היום גורם לי לתחושות לא קלות. גם העובדה שאני פתאום חושפת אותו, לא בשמו, אבל לשבת מולך ולספר את הסיפור הזה, גורמת לי לחשוב שאני בוגדת".
תראי כמה חזקה המניפולציה הרגשית גם אחרי ארבעה עשורים.
"לגמרי, ועדיין יש בי קול שאומר, זו לא מניפולציה, את באמת מלשינה עליו עכשיו. את בוגדת בו. וזה קשה לי. כל השנים הייתי בתחושה שאני הלכתי לפגוש אותו במו רגליי. אני שיתפתי פעולה, מה אתם מאשימים רק אותו? אנשים סביבי אומרים, איש מנוול. מצפים שאלך עם לפיד השנאה והכעס, ואני לא מצליחה להביא את עצמי לזה".
עם הורייך לא הייתה שיחה עד היום על הפרשה ההיא. אולי תהיה אחרי הכתבה?
"אני לא חושבת, ואני מקווה שהם לא יקראו את הספר. אז זו הייתה בושה גדולה במשפחה. אפשר להיכנס במנהרת הזמן דרך הסיפור שלי כדי להבין מה היה הלך הרוח בשנות ה-80 ואיך הוא ב-2022. שנים כעסתי על הוריי, שמבחינתי הפסיקו את סיפור האהבה שלי ואמרו לי, 'מה עשית?'. הגיבורה בספר מדברת עם אמא שלה, וזו אומרת, 'מה יכולתי לעשות? אם שולפים מישהו ממפולת, גם אם אתה שובר לו בדרך את הרגל, אתה עדיין מציל את חייו'. היום אני יותר מפויסת. הם אנשים עדינים עם יראה מסמכויות חינוכיות, לא האנשים שיהפכו שולחן".
מה אנשים שלמדו איתך אמרו על הספר?
"אנשים מרגישים אשמה נוראית, איך לא ידענו, איך לא עזרנו לך. אבל הם היו ילדים. מי הבין משהו? מה ילד בן 14 יכול לעשות? זו תחושת אשמה שחובקת מחזור שלם. כאילו הם אשמים גם כן, והם לא אשמים בשום דבר כמובן. המבוגרים, שראו וסובבו את המבט, צריכים לבקש סליחה - איש צוות שראה אותי מופשלת מכנסיים ופרומת חולצה; אמא ששמעה מבתה מה קורה ואמרה לה, 'אל תתערבי. יש לה הורים, שהם יטפלו בזה', כשהוריי עוד לא ידעו. אני לא מבינה איך המבוגרים הסיטו מבט. איך מתעלמים? איך מפקירים ככה?".
החשיפה הקלה במשהו את הכאב?
"כל הזמן אמרו לי, אור השמש מחטא. זה נכון. החיים במסתור קשים מאוד. צריך עדים לכאב. כשיש לך עדים, את כואבת פחות. אחרי 40 שנות הסתרה, אפילו במה שקורה לי בשבועות מאז שהתפרסם הספר, אני מרגישה הקלה. בחיים לא חשבתי שהיא תגיע. 40 שנה סחבתי את המשא הכל כך כבד, ולראשונה אני יכולה לנשום טיפה".
מרגש לשמוע.
"תמיד חששתי שאנשים ישלחו את אצבעותיהם המלוכלכות אל הפצע הפעור של חיי, ואני פתאום מגלה שזה כל כך אחר. עוד שורה של אנשים שקראו את הספר מחזיקים איתי עכשיו את המשקל. מהבחינה הזו זה מסר חשוב לנשים: המחשכים לא עושים טוב לכאבים שלנו".
