ערב שמחת תורה נסעה שירלי שמסיאן (49) מראשון-לציון, מנהלת חנות ברשת "קרייזי ליין", לבלות את החג במלון בים המלח. זמן לא רב אחר כך כבר מצאה את עצמה במדי צה"ל שעליהם דרגות רס"ל. 30 שנה אחרי שהשתחררה, גויסה למילואים ביחידת דובר צה"ל כמסבירנית לציבור האיראני.
עוד כתבות למנויים:
מאז שנרתמה למערך ההסברה הישראלי הספיקה שמסיאן לצלם ולשדר שבעה סרטונים שמיועדים לקהל דובר פרסית בכל העולם ומופצים באמצעות פלטפורמות דיגיטליות שונות (ראו למשל בעמוד האינסטגרם idf.farsi). בסרטונים היא מסבירה בפרסית שוטפת את העמדה של ישראל ואת תפקידה של איראן בטבח 7 באוקטובר, והיא מקווה לשנות באמצעותם את דעת הקהל של העם האיראני נגד ישראל. את הטקסטים שמסיאן כותבת בעצמה על פי המסרים שמכתיב צה"ל. כך למשל ניסחה את המשפט "להרוג ילדים זה נגד חוקי האסלאם", בסרטון המלווה בצילומים קשים של הרג ילדים שביצע החמאס.
כמי שגדלה באיראן, שמסיאן כנראה יודעת איך לפנות ללב של הציבור האיראני, וזאת הסיבה להצלחה של הסרטונים בכיכובה. על פי נתוני צה"ל, עד כה נחשפו אליהם כ-20 מיליון גולשים, 90% מהם נמצאים בתוך איראן. "המטרה היא להסביר להם שאנחנו פה, שאנחנו קיימים מדורי דורות וכך זה יישאר", היא מסבירה. "אנחנו אומרים להם שהכסף של משלם המיסים האיראני מממן רצח נשים וילדים בישראל, והם מתחברים לזה כי גם הם סובלים מאלימות נגדם כבר יותר מ-40 שנה", היא אומרת. "הכאב שלנו הוא כאב משותף. רק בשנה האחרונה נהרגו אלפי איראנים בהפגנות החיג'אב, ועל מה? על כמה שערות שבצבצו? כן, על זה רצחו את מהסא אמיני לפני שנה, וגם אחרי המהומות שהיו שם בעקבות הרצח של אמיני, הם לא למדו כלום. בחודש שעבר נערה בת 16 בשם ארמיטה גרוואנד הוכתה עד לאובדן הכרה ברכבת. אנחנו אומרים להם, 'לכם זה קורה ולנו זה קורה, והכול על חשבונכם. הרפובליקה האסלאמית לוקחת את הכסף שלכם כדי לממן את הטרור בישראל. ברגע שתבינו ושהעולם סביבנו יתעורר ויבין שהפושע האמיתי יושב בתוך איראן, העולם יהיה מקום טוב יותר".
"שיראל היתה חיילת צה"ל ממוצא פרסי, ובסרטון אנחנו מביאים קטע שסבא שלה שר בפרסית על הקבר שלה. הוא נפרד ממנה בשיר חתונה, כי היא כבר לא תהיה כלה, וזה נגע לעם האיראני, כי מישהו דיבר בשפה שלהם"
את חושבת שהם מקשיבים לך?
"לגמרי, אני רואה את זה בתגובות. הם מעריכים את התמיכה שהם מקבלים מהקהילה האיראנית בארץ. הם ראו שבמשך שלוש שנים ברציפות ערכנו פה הפגנות של מאות משתתפים לתמיכה במאבק שלהם, הם ראו שהשגריר שלנו באו"ם, גלעד ארדן, עמד עם התמונה של מהסא אמיני מול הפרצוף של השגריר האיראני. הם כותבים לי, 'ראינו את התמיכה שלכם, והיום תורנו לתמוך בכם' בלי שום פחד. היה איזה משחק כדורגל בטהרן לא מזמן שבו ביקשו מהקהל להזדהות עם חמאס ועם עזה, ובתגובה הם קיללו בקול רם וברור את החמאס, צעקו לו בוז בלי לפחד".
כמה יהודים עוד יש באיראן?
"על פי הערכות, הקהילה היהודית שם מונה בין 15,000 ל-30,000 איש, שחיים בשלוש ערים מרכזיות: טהרן, אספהאן ושיראז. בסך הכול טוב להם, עובדה שהם עדיין שם, אבל הם חיים בפחד, כי מי שציוני באיראן דינו מוות והם יודעים את זה. מהפה לחוץ הם צועקים 'מוות לישראל', אבל אני יודעת שבלב הם חושבים אחרת. אני רואה שהפה מדבר והעיניים צועקות משהו אחר".
את הפעילות ההסברתית שלה החלה שמסיאן מטעם עצמה במבצע "צוק איתן" ביולי 2014, כשהרגישה שההסברה שלנו בשפה הפרסית חלשה ולא מספקת. "פניתי לרדיו רדיס-אין, רדיו אינטרנטי ישראלי בפרסית שלצערי כבר נסגר מאז, וביקשתי לשדר לעם האיראני בהתנדבות מלאה. הייתי היחידה שהצליחה לקבל ריאיון עם שליט איראן הגולה, רזא פהלווי. ראיתי שדי הולך לי, היו לנו המון כניסות מאיראנים, וכשהרדיו נסגר פנו אליי מתחנת הטלוויזיה האינטרנטית 'איראן ארייהי' השייכת לגולים איראנים מתנגדי משטר בארצות-הברית, וביקשו ממני להגיש תוכנית טלוויזיה. עשיתי להם תוכנית שבועית של שעה מהסלון שלי, אירחתי את ריטה, את לירז צ'רכי וכל מי שהסכים לבוא ולעשות הסברה בפרסית".
גם איראנים באיראן ראו את התוכנית שלך?
"בטח, המון איראנים. אמנם יש להם מגבלות על האינטרנט, אבל הם יודעים איך לעשות את זה, תסמכי עליהם. פעם קיבלתי מכתב מבחור שכתב לי, 'מגיל קטן לימדו אותי לשנוא את ישראל ולשנוא את אמריקה, אבל הם פספסו דבר אחד: אנחנו דור של אינטרנט, וכשאני נכנס לאינטרנט אני רואה שאתם בני אדם כמוני ולשנאה שלנו אין סיבה'. היום הוא אחד מתומכי ישראל הגדולים באיראן, כמובן בסתר. התוכנית ירדה לפני חמש שנים, ואז צלצל אליי מנשה אמיר, פרשן לענייני איראן מקול ישראל בפרסית, אין פרסי בארץ שלא מכיר אותו, והציע שנעשה משהו ביחד כי בדיוק הוקם תאגיד השידור וסגרו את קול ישראל בפרסית. הוא אמר, 'ראיתי את התוכניות שלך, מה את מציעה?'. אמרתי לו, 'בוא נפתח ביחד רדיו', וככה הקמנו את רדיו 'פיאם ישראל', שבו אנחנו משדרים ועושים הסברה".
איך הגעת לדובר צה"ל?
"ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי את הזוועות. עברנו שואה נוספת, לא פחות מזה, והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו. התקשרתי לחבר ששירת איתי בצבא ונשארנו בקשר. אמרתי לו, 'אני חייבת ללבוש מדים ולהתגייס למילואים, אני לא יודעת איך, אבל תסדר את זה'. הוא התקשר למי שצריך, ובאותו יום התקשרו אליי מדובר צה"ל ואמרו לי 'בואי'. כבר באתי עם רעיונות. מה שיפה זה שהסרטונים עולים גם בפלטפורמות אחרות, למשל בערוצי תקשורת של האופוזיציה האיראנית הגולה שמהדהדת אותם בכל העולם.
"אחד הסרטונים הכי פופולריים שלנו הוא על ההשוואה שאני עושה בין מה שהעם האיראני עובר כבר שנים, ובין מה שאנחנו עברנו בשבת השחורה. בסרטון אני אומרת, 'השתיקו אתכם, עינו אתכם, רצחו אתכם, תלו אתכם, ועכשיו הם הגיעו גם אלינו. ומי אשם בכל זה? מי לימד את החמאס לעשות את הזוועות האלה? בסוף אני אומרת שיש לנו אויב משותף והכאב שלנו הוא כאב משותף. הם מזדהים עם המסר הזה".
"אבא שלי היה עשיר, עם רכוש ונכסים. אמא שלי חיה כמו מלכה, גרנו בארמון עם משרתים ונהגים. כשאבא שלי ברח לישראל דרך הגבול עם אפגניסטן הוא השאיר מאחור בתים וחנויות"
היית רוצה שהסרטונים האלה יגיעו לשליטי איראן?
"לא, הם לא מעניינים אותי, אותם אני כנראה לא אצליח לשכנע. הייתי רוצה שהאמא שיושבת בסלון באיראן תצפה בי ותקשיב לי, כי אם היא תזדהה איתנו, ניצחנו".
באחד מהסרטונים המוצלחים יותר שלך סיפרת את סיפורה של החיילת שיראל חיים פור ז"ל, ששירתה כסמלת מבצעים ונפלה ב-7 באוקטובר. למה דווקא היא?
"שיראל הייתה חיילת צה"ל ממוצא פרסי והסיפור שלה זכה להתעניינות באיראן, אחרי שהאתר של האופוזיציה הגולה 'איראן אינטרנשיונל' עשה עליה כתבה. בסרטון שלנו אנחנו מביאים קטע משיר שסבא שלה שר בפרסית על הקבר שלה. זה שיר עם איראני שנהוג לשיר בשמחות, בעיקר בחתונות. סבא שלה בחר להיפרד ממנה בשיר חתונה, כי היא כבר לא תהיה כלה, וזה כל כך נגע לעם האיראני, כי מישהו דיבר בשפה שלהם, שר שיר חתונה שהם מכירים על קברה של אישה צעירה שכבר לא תתחתן".
שמסיאן נולדה בטהראן, בכורה מבין שלושה ילדים. כשהייתה כמעט בת 14, כעשור אחרי המהפכה שהפכה את איראן ממדינה פרו-מערבית לרפובליקה אסלאמית טוטליטרית, עלתה לישראל. היא לא זוכרת הרבה מימי המהפכה, אבל כן זוכרת את המהומות ברחובות ואת העובדה שלא יצאה מהבית במשך שבוע. "אני זוכרת את אבא שלי מול הטלוויזיה, הוא היה עצוב מאוד, ואני הבנתי שמשהו רע קרה", היא מספרת. "עד לרגע הזה הייתה לי ילדות מאושרת ומלאת חופש. גדלתי בבית יהודי, חגגנו את כל החגים, היו לנו חופש דת וחיים טובים. אחרי המהפכה הכול נהיה קשה יותר. פתאום נאלצנו לחבוש כיסוי ראש. אני זוכרת שכשהייתי בערך בת שש טיילנו בכיכר המרכזית של טהרן וכיסוי הראש שלי זז. חיילים שהבחינו בכך עצרו את כולנו ולקחו אותנו לחקירה, רק למחרת בבוקר שחררו אותנו תמורת שוחד כספי".
רוב היהודים עזבו את המדינה לאחר המהפכה. למה אתם נשארתם?
"אבא שלי היה אדם עשיר מאוד, עם רכוש ונכסים. אמא שלי חיה כמו מלכה, גרנו בארמון עם משרתים ונהגים, הם לא תיארו לעצמם שזה יהיה כל כך גרוע, ולא היה אפשר להוציא כלום מהמדינה. אל תשכחי שהכול קרה פתאום, בן לילה. למחרת המהפכה כבר היינו צריכים לבוא לבית הספר עם חיג'אב, למרות שלמדתי בבית ספר יהודי. ואז הוחלפה המנהלת היהודייה של בית הספר במוסלמית קיצונית, שהודיעה שמעכשיו נלמד גם בשבת. הייתי בת 13, ובכל בוקר היינו צריכים לעמוד למסדר כדי שיבדקו לנו את החיג'אב ואם אין איפור או ספרים מערביים בתיק. במסדר הזה היינו צריכים לקלל את השטן הגדול, אמריקה, ואת השטן הקטן, ישראל, זה היה חובה בכל בתי הספר באיראן. אני לא הסכמתי בשום אופן לקלל את ישראל, אז עלה לי רעיון: במקום להגיד בפרסית 'מרק ישראל' (בעברית: מוות לישראל) להחליף אות אחת ולהגיד 'ברק ישראל', ואז המשמעות היא 'עלי ישראל'. הצעתי את זה לתלמידים ושבועיים אמרנו 'ברק' עד שהמורה שמה לב, שאלה מי אחראי לזה וכולם הצביעו עליי. היא שלחה אותי למנהלת שצעקה עליי שאני עושה מרד ואמרה שדיני מוות. היא נתנה לי הזדמנות להתנצל ולא הסכמתי, ואז היא פשוט התחילה להכות אותי, העיפה לי סטירה, בעטה בי והטיחה את הראש שלי בקיר. זה לא עזר לה, אני לא יודעת מאיפה הבאתי כוחות, אבל לא קיללתי".
יכולת לקלל ולגמור עם זה. למה לא עשית את זה?
"אני לא יודעת. כשאני חושבת על זה, אין פה היגיון. האמנתי שאם אקלל את החיילים בישראל יקרה להם משהו רע. המנהלת הזמינה את ההורים שלי וגם הם ניסו לשכנע אותי לקלל את ישראל, כי הם פחדו מאוד. הגיבורים האמיתיים בסיפור הזה הם ההורים שלי, שהבינו שאני לא מסוגלת, ולמרות שהם ידעו מה הסכנות - היה ברור שהלכתי נגד החוק והמדינה ושאני עלולה להיענש על זה – הם לא כפו עליי. בהתחלה אמא שלי בכתה והתחננה ואבא שלי אמר 'אל תהרסי לכולנו את החיים', אבל בסוף הם הבינו שפעלתי מתוך הערכים שספגתי בבית. הם לימדו אותי מגיל צעיר שמדינת ישראל קדושה ולא הייתי מסוגלת להוציא את המילים האלה מהפה".
מה עשו לך?
"הזמינו משטרה ועצרו אותי לעיני כל ילדי בית הספר למען יראו וייראו. ישבתי שם לבד, בפחד נורא, כשמסביבי חיילים ושוטרים".
איך שוחררת?
"לקחו אותי לשופט, שהיה איש דת. אמא שלי הייתה איתי והוא שאל אותה אם היא מבינה מה הבת שלה עשתה ואם היא יודעת מה גזר הדין על זה. היא נשברה ובכתה, למזלי נפלנו על אדם טוב שהיו בו רחמים, עם קצת שוחד הוא הסכים לדחות את המשפט וזה נתן לנו זמן להתארגן ולברוח. אחרי ששוחררתי אבא שלי הגיש בקשה לצאת לכמה ימים להתאוורר בטורקיה, בטענה שהמצב הנפשי שלי לא טוב. הוא שם את כל הרכוש שלו כערבות והוא בעצמו גם נשאר כערובה לכך שנחזור. הוא ידע שהוא לא יראה את הכסף הזה, כי כבר באותו לילה נסענו לטורקיה, אמא שלי, האחים שלי ואני, ומשם בעזרת הסוכנות היהודית הגענו לישראל. אבא שלי נשאר עוד שנה באיראן ואז ברח דרך הגבול עם אפגניסטן באופן לא חוקי. הוא השאיר מאחור את כל הרכוש, בתים וחנויות, כי אם הוא היה מוכר משהו בשנה הזאת היו עולים עליו ועוצרים אותו".
הפעם הראשונה בשיחתנו שבה שמסיאן נשברת ובוכה היא כשהיא נשאלת על הקושי לעבור מארמון בטהרן לדירה קטנה בראשון-לציון. "אבא שלי היה צריך לבנות את עצמו מאפס, ואמא שלי, שבחיים לא עבדה מחוץ לבית, הייתה צריכה לצאת לעבוד כדי לפרנס אותנו", היא מספרת בעצב.
אפשר להגיד שבזכותך הם נמלטו.
"אני לא גאה בעצמי על זה שהכנסתי את ההורים שלי לפינה הזאת. להפך, אני מאשימה את עצמי על זה, אבל אני לא מצטערת. זה מי שאני וזה מה שהייתי צריכה לעשות. עם השנים הם השתקמו, אבא שלי פתח גם פה חנות, והחיים פחות או יותר הסתדרו".
בגיל 18 התגייסה לצה"ל ושירתה במודיעין בשל ידיעת השפה האיראנית. בהמשך נישאה לבן חור שמסיאן, גם הוא ממוצא איראני, ונולדו להם ארבעה ילדים (25, 20, 19, 17). "הילדים שלי מבינים פרסית, הם גדלו לתרבות הזאת שאני כל כך גאה בה, כי יש לי על מה", היא אומרת. "יש לנו היסטוריה ארוכה, יש לנו תרבות, יש לנו מורשת. את יודעת שהמצביאה הראשית של צבא כורש הייתה בכלל אישה? לכן חשוב לי להסביר לישראלים שהאיראנים הם לא האויב, שצריך להבדיל בין העם ובין המשטר, כי העם האיראני הוא כמונו, רודפי שלום שבוחרים בחיים. אני תמיד אומרת שאני כמו ילדה להורים גרושים, אמא שלי היא איראן ואבא שלי הוא ישראל. חצי לב שלי שם וחצי לב שלי פה".
היית חוזרת לשם לו יכולת?
"לא לגור שם, אבל לבקר בהחלט. כמו שיהודי מרוקו יכולים לנסוע ולטייל במרוקו, גם אנחנו היינו רוצים לבקר שם ואז לחזור למדינה שלנו, כי אין לנו מדינה אחרת. אנחנו עם מיוחד. תראי איך בכל מקום בעולם כשפורצת מלחמה אנשים עוזבים, ואצלנו זה ההפך. אנחנו המדינה היחידה בעולם שכשיש בה מלחמה אנשים חוזרים אליה כדי להגן עליה. איפה יש דבר כזה?".
