הפעם הראשונה שבה חגגו יום הולדת ליפעת ברכה הייתה כשמלאו לה ארבע. כמדי בוקר ישבו הילדים במעגל, ופתאום נשאה הגננת את עיניה אל יפעת וחייכה חיוך רחב. "אתם יודעים איזה יום היום?", שאלה, "היום יום ההולדת של יפעת שלנו. היום היא בת ארבע, ולכן נחגוג לה בשירים ובריקודים. אמא של יפעת אמרה שהם לא חוגגים בבית יום הולדת, אבל אנחנו נחגוג וניתן לה מתנה", והושיטה מתנה לכלת יום ההולדת ההמומה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"התכווצתי. השפלתי את העיניים בשתיקה ושמעתי את הלב שלי דופק. הייתי נבוכה ומבוישת. רציתי להיעלם", משחזרת יפעת ברכה את האירוע שערער את עולמה הבטוח. "עד אז לא הכרתי חגיגות מהסוג הזה. בבית שלנו היה אסור לחגוג ימי הולדת. לא הדלקנו נרות על עוגה, לא הבענו משאלה, לא קיבלנו מתנות, אסור היה להגיד בכלל את המילה מזל ובטח לא את צמד המילים 'מזל טוב'. מבחינת 'עדי יהוה', הארגון המשיחי שאליו השתייכה משפחתי, יום הולדת הוא פשוט עוד יום בחיים".
את מה שאירע בגן שמרה מהוריה בסוד. "כבר בגיל הזה הבנתי שאני יכולה לשחק עם המציאות כדי לא להעציב או להרגיז את הוריי. החל מאותה חגיגת יום הולדת בגן למדתי לעשות הפרדה בין שני העולמות שחייתי בהם", היא כותבת בספרה המרתק "פוקחת עיניים", שיצא לאור ביולי השנה, בהוצאה עצמית. היום היא בת 42, נשואה לשחר ברכה (שסיים באחרונה את תפקידו כראש רשות התקשוב הממשלתית) ואם לשי-ירדן (בת 13) וליאיר (בן 11). היא מתגוררת בחולון ומלווה נשים בתהליכי חיים.
היא גדלה בבת-ים כבת זקונים עטופה באהבה, אחרי אח ואחות גדולים ממנה. "כלפי חוץ היינו משפחה ככל המשפחות, אבל בתוך הבית התנהלו חיים שונים בגלל השתייכותנו לקהילת 'עדי יהוה'. ההורים שלי נולדו באירופה כיהודים ועלו ארצה בילדותם. כל אחד מהם, בדרכו ובזמנו, נחשף לקהילת 'עדי יהוה', והם הכירו במפגשים הקהילתיים. המשפחה שלנו התנהלה על פי עקרונות הקהילה, שאבי היה ממנהיגיה, וכילדה אני זוכרת שאנשים נהגו להתייעץ איתו ולקבל ממנו הכוונה".
על מה מבוססים עקרונות הקהילה?
"מדובר בקהילה משיחית, שאנשיה מאמינים במשיחיות של ישוע (ישו, בפי היהודים). הם מאמינים רק בתנ"ך ובברית החדשה, 'כתבי הקודש' לפי הגדרתם, ולא בתורה שבעל פה. הם מכנים את עצמם 'אנשי האמת' ואת השאר 'העולם', מבדלים את עצמם מהקהילות, הדתות והעמים שסביבם ולא משתתפים בשום דבר שקשור למדינה שבה הם חיים. הם לא מצביעים בבחירות, לא מעורבים בפוליטיקה, לא מתגייסים לצבא, לא עומדים דום בצפירה בימי הזיכרון, לא נקברים בבית קברות יהודי, לא יושבים שבעה, לא מקיימים טקסים יהודיים, ואין אצלם ראש השנה, פסח או שבת".
"לפני כל ביקור של חברה אצלי בבית הייתי בודקת שאין במקום נראה לעין תנ"ך משולב בברית החדשה, וקיוויתי שלא ישימו לב שאין אצלנו מזוזה"
וגם לא חוגגים ימי הולדת.
"כי לאירוע הזה אין אזכור בתנ"ך. זה קשור גם לכך שהם מאמינים שבתקופת היוונים ימי הולדת היו מוקדשים לדברים לא מוסריים".
איך הילדים משתלבים בחיים האלה?
"ילדי הקהילה לומדים מינקות את עקרונותיה. מאז שהייתי ילדה קטנה נכחתי באספות שבהן דיברו על העקרונות והאמונות של אנשי הקהילה, ומגיל 8-7 למדתי עם שאר ילדי העדה את 'כתבי הקודש'. אני זוכרת שהקפידו להדגיש בפנינו שאנחנו לא כמו כולם".
מה זה אמר בפועל לגבייך?
"אני זוכרת בילדותי המוקדמת המון בושה, הסתרה ובלבול. מצד אחד רציתי להיות כמו כולם, אבל מצד שני ידעתי שלהיות כמו כולם נוגד את האמונה של 'אנשי האמת'. עם הגיל, ככל שההכרה התפתחה, נוצרו יותר פערים. ההתמודדות הכי גדולה התחילה בבית הספר היסודי. במהלך השנה יש המון חגים, חגיגות ומסיבות, ולי היה אסור להשתתף בהם 'כי זה נוגד את האמונה של הקהילה'. כדי לא להסגיר את השוני שלי נאלצתי כל הזמן להמציא תירוצים למה אני לא משתתפת עם כולם בעדלאידע, למה אני לא נמצאת בטקסים של יום הזיכרון או יום השואה, ובעיקר למה אני תמיד נהיית 'חולה' לקראת מסיבת יום הולדת לחברים מהכיתה. חשבו שאני חולנית, והיו כאלה שאמרו שאני מתנשאת, שאני לא יודעת לרקוד, שאין לי בגדים יפים, מה לא. חייתי בדיסוננס מתמיד: מצד אחד רציתי להיות חלק מהכלל, ומצד שני היה לי חשוב להיות חלק מוערך במשפחה ובקהילה, שבה נחשבתי לידענית ו'פלפלית' וגרמתי הרבה גאווה להוריי".
למה, בעצם, זה היה סוד?
"חששתי שאם הילדים בכיתה ידעו שאני שונה, הם יצחקו עליי וינדו אותי. מעבר לזה, חונכתי להחביא את זה שאנחנו ב'עדי יהוה', כי חששנו מהחרדים שרדפו את הקהילה לאורך כל הדרך. הסוד שלי לא התגלה מעולם. החבאתי אותו היטב. בעצם, עד שהוצאתי את הספר, האנשים הכי קרובים לי לא ידעו".
החיים המקבילים בשני העולמות יצרו אצלה מתח תמידי. "כל הזמן הייתי צריכה לשמור ששום דבר לא יזלוג מהעולם האחד שלי לעולם האחר. בבית הספר היו לי חברות, אבל רק עד נקודה מסוימת של קרבה. זו הייתה חברות שכללה שקרים והסתרה ולא סיפרתי להן מי אני באמת".
הזמנת חברות הביתה?
"לא יכולתי לארח בספונטניות. כל ביקור היה מסלול מכשולים: לפני שחברה באה הייתי סורקת את הבית ובודקת שאין במקום נראה לעין תנ"ך משולב בברית החדשה או חוברות הסברה ועלונים של הקהילה, וקיוויתי שלא ישימו לב שאין אצלנו מזוזה. וכשהחברה הגיעה, לא ידעתי איך לנהוג - להיות צנועה ולדבר בשפה נקייה כפי שדורשים עקרונות הקהילה, או להתנהג כמו בת 12 רגילה. תמיד הסתרתי את מי שאני. כל אחד הכיר בעצם חצי יפעת - תלוי מאיזה צד של המתרס הוא הגיע".
דיברת על כך עם מישהו ממשפחתך?
"לא. אני חושבת שלא הרגשתי שיש לי לגיטימציה למה שאני מרגישה, בטח שלא להגיד את זה בקול, בייחוד בשל העובדה שבגיל העשרה התגלו בקיעים באמונה שלי".
גיל 12, בעקבות קריאת יומנה של אנה פרנק, החלה יפעת לכתוב יומן משלה, "אבל גם שם זה לא היה גילוי לב מוחלט, כי חששתי שמישהו יקרא את היומן. בעצם, לא היה לי בעולם מרחב בטוח שבו יכולתי להיות כל כולי באמת".
בין הסודות ששמרה מסביבתה היה גם המגזין שלנו. "אמא שלי הייתה מנויה על 'לאשה', וזו הייתה הדרך שלי להכיר את העולם שבחוץ. קראתי הכל, מכתבות ועד פרסומות, ובעיקר את ההורוסקופ השבועי. מאחר שב'עדי יהוה' אסורה גם התעסקות במיסטיקה, ואני מאוד נמשכתי לזה, הייתי קוראת את ההורוסקופ בהיחבא, שלא יֵדעו", היא צוחקת ומעירה: "את לא יודעת מה זה בשבילי להופיע בכתבה ב'לאשה'".
מה עם בנים? הייתה לך אהבת נעורים?
"בקהילה אין חברויות נעורים. יש חברויות בגיל שבו הן מביאות לחתונה. בתיכון, כשלחברות שלי כבר היו חוויות של חיבוקים ונשיקות, גם אני הסתקרנתי ורציתי, אבל לא יכולתי לחוות את זה והתבכיינתי ליומן".
אבל אז, בגיל 16, במגמה ספרותית בתיכון, היא הכירה את שחר ברכה. "נדלקתי עליו. היה בו משהו שגרם לי ביטחון, אבל גם איתו לקח המון זמן עד שנפתחתי ממש. כשהבנתי שגם הוא בעניין שלי, הצעתי לו חברות. עשיתי צעד שנוגד את עקרונות הקהילה ואת כל מה שחונכתי עליו. הוא היה בהלם, והסכים".
מה אמרו הורייך?
"הוא הגיע אליי הביתה, התחלתי לדבר עליו, ואמא, עם החושים האימהיים, הבינה. היא שאלה אותי: 'יש לך חבר?', ופה היה הרגע שלי לצאת מול ההורים עם האמת שלי. הרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא. בניתי על כך שהם ישאלו אותי איך זה הולך עם העקרונות של הקהילה, ושזו תהיה בשבילי מקפצה להגיד להם שאני לא מעוניינת להמשיך לקחת חלק בקהילה.
"את פרטי השיחה איתם הדחקתי, אבל אני זוכרת את הלך הרוח שהיה מלא עצב ואכזבה מבחינתם וגם דאגה: הילדה שלהם הולכת למשהו שלא בריא לה. אני מניחה שכך מרגישים הורים דתיים שהבת שלהם יוצאת בשאלה".
ומה קרה ביניכם?
"הם לא נידו אותי, לשמחתי, אבל חל בינינו סוג של ריחוק והייתה מתיחות הדדית. שנים אחר כך עוד נשאתי בתוכי את תחושת האכזבה שגרמתי להוריי ולקהילה".
מה אמר על כך שחר?
"באותו שלב הוא בכלל לא ידע שאני מ'עדי יהוה'. רק אחרי כמה חודשים, כשהיינו בני 17, סיפרתי לו. זה עזר לו קצת להבין את ההתנהגות השמרנית שלי".
התגייסת לצבא. זה לא חריג בקהילה?
"בקהילה באמת לא מתגייסים, והוריי ניסו להניא אותי מגיוס, אבל לי זה היה מאוד חשוב. זו הייתה בשבילי הזדמנות להיטמע בחברה הישראלית. תכננתי אפילו ללכת לקצונה, אבל המציאות טפחה על פניי. חוויתי בצבא התעללות רגשית, הייתי מדוכדכת מאוד, והגעתי למצב בריאותי חמור. אחרי חמישה חודשי שירות הצעתי לשחר, שהיה אז חייל קרבי בגבעתי, שנתחתן כדי שאשתחרר מהצבא. נישאנו בטקס יהודי כשהיינו בני 19, בבית הוריו, בנוכחות הוריי וחברים".
חתונה עם רב?!
"כן. בעיני הרבנות אני יהודייה. גם הוריי נחשבים ליהודים. העובדה שהם בחרו לחיות בקהילה משיחית לא הופכת אותנו ללא יהודים".
במשך כמה שנים התגוררו בני הזוג לסירוגין אצל שני זוגות ההורים. שניהם עשו תארים אקדמיים - שחר סיים תואר ראשון ושני במינהל עסקים, יפעת סיימה לימודי מינהל עסקים וקורסים בתכנות ועבדה בתחום מערכות מידע. "מבחינתי, בתקופה הזו קברתי את הילדות שלי. כשפגשתי אנשים חדשים לא סיפרתי להם על הרקע שלי ואפילו ביני לביני לא נתתי לזה מקום. בעצם, לא עשיתי לזה עיבוד".
בגיל 28, כשעברו בני הזוג לדירה משלהם ברחובות, היא הרתה, אבל בשבוע ה-24 להיריון התברר שהיא לוקה ברעלת היריון והיא הופנתה לבית חולים בדחיפות. במהלך 25 ימי אשפוזה התנהל מרוץ כפול לשמירת החיים שלה ושל העוברית, עד שהתברר שמערכות הגוף של יפעת קרסו. בתה נולדה בניתוח חירום קיסרי, במשקל 705 גרם.
שבוע ימים נאבקו בפגייה על חייה של התינוקת. "נתלינו בכל דבר שיכול היה לתת לנו תקווה", אומרת יפעת בדמעות. "עמדתי על כך שניתן לה את השם ירדן שהכנו בשבילה, כי לא לתת לה שם היה כאילו ויתרתי עליה". חרף המאמצים לא הצליחו להציל את חייה של ירדן. "נתנו לי להחזיק אותה, נישקתי אותה, אמרתי לה שתמשיך בדרכה, ונפרדתי ממנה כשהיא נשמה את נשימותיה האחרונות".
איך התמודדת עם האובדן?
"החלטתי לאפשר לעצמי זמן לריפוי פיזי ונפשי. הלכתי למטפלת בטיפול רגשי, ניצה מזוז, כדי להתמודד עם מותה של ירדן, ולראשונה בחיי סיפרתי למישהי זרה על ילדותי ועל הקהילה. החשיפה הזו הייתה מאוד משמעותית בשבילי. עברתי תהליך של שחרור הבושה".
ואז היא הרתה שוב. "הריפוי איפשר לי להגיע להיריון הזה כאדם שלם, שמקבל את סך החלקים שבו. אחרי תשעה חודשים הריתי את בתנו שי, ששמה השני ירדן כי לא רצינו לאבד את השם הזה, ושנתיים אחריה נולד יאיר".
בגיל 30, אחרי לידתה של שי, החליטה יפעת שדי לה בעבודה מול המחשב והתחילה במסע של חיפוש עצמי. "במהלך ההיריון עברנו לחולון, ושם לא היו לי חברות מהעבר, לא הכרתי אמהות כמוני, והרגשתי בדידות. בחיפושים נחשפתי לקונספט של מעגלי אמהות, ומאחר שאני יזמית בנפשי החלטתי לארגן מעגל כזה. הזמנתי אמהות באמצעות פייסבוק ופלאיירים בטיפת חלב, פניתי לאמהות בקניון ופתחתי את הבית. בהתחלה הזמנתי מרצות, ובהמשך למדתי הנחיית קבוצות ועברתי להנחיית המפגשים. בין האמהות שהגיעו היו גם נשים עצמאיות, בעלות עסקים, והנושאים התרחבו. ש" נולד 'מעגל תנופה" שפועל כיום ב-17 יישובים ברחבי הארץ. לכל 'מעגל תנופה' יש מנחה משלו, ואני מנהלת את הארגון, שהתרחב מאז והפך להיות בית לפיתוח עסקי לנשים עצמאיות.
"בנוסף, אני מלווה נשים בעסקים ובתהליכי חיים וגם מנחה קורס של 'תודעת-העל', שבאמצעותו המשתתפות מקבלות כלים מעשיים לשיפור החיים ולהתפתחות אישית. נחשפתי לנושא במסגרת המסע שלי להתפתחות אישית, וזה איפשר לי לשנות את זווית הראייה לגבי הסיפור הפרטי שלי. ממקום שבו הרגשתי מעין קורבן של החיים, הבנתי שהאחריות הבלעדית ליצירת המציאות של חיי היא בידיי. אני רואה את זה כיעד - ללמד אנשים איך לשפר את חייהם בכוחות עצמם".
מנקודת המוצא הזו כתבה גם את ספרה "פוקחת עיניים", שהתפרסם באחרונה.
בכתיבת הספר חשפת גם את משפחתך. איך הם הגיבו?
"כשהתחלתי, לפני כארבע שנים, חשבתי שאכתוב רק על האובדן של ירדן ועל הצמיחה מתוכו. במהלך הכתיבה הבנתי שמשהו חסר. העורכת של הספר, טלי כהן-ציון, שהכירה את סיפור חיי, אמרה לי: 'יפעת, את מספרת חצי סיפור. אם את רוצה להעביר מסרים, הם יתקבלו רק באמצעות התמונה כולה'. קיבלתי את זה. דווקא בגלל מסכת השקרים ומערכות ההסתרה שחוויתי בילדות, הערכים שמובילים אותי כיום הם יושרה, שקיפות, אמת ועצמאות.
"לקראת סיום הכתיבה היה לי חשוב לשתף את המשפחה וליידע אותם שהספר מכיל גם את סיפור השתייכותי ל'עדי יהוה'. הם לא שמחו לחשיפה, ועשיתי בספר כמה שינויים לבקשתם. התמקדתי בחוויה הסובייקטיבית שלי, ללא ביקורת, סגירת חשבונות או שיפוטיות כלפי החיים שהם בחרו. מתוך סיפור חיי אני מוציאה תובנות שכל אחת ואחד יכולים לקחת לחיי היומיום שלהם. החשיפה לא פשוטה לי. היא תוצאה של תהליך שנתתי לו את הדעת בצורה מעמיקה. המסר העיקרי שלי הוא: סיפור החיים שלך הוא לא הסיפור שלך. מה שאת בוחרת לעשות, ללמוד, לפתח מתוך חוויות חייך - זה הסיפור האמיתי. שימו לב, בורחת או בוחרת זה אותן אותיות. אם משנים מעט את סדר האותיות, מתוך השינוי נגלה עולם שלם. זה המסר: לא לברוח מסיפור החיים שלך, אלא לבחור מה את עושה ממנו".
היום את חוגגת את החגים?
"כן, כמו כל ישראלי חילוני אחר. ואני חוגגת גם ימי הולדת".
