ד"ר יאיר בן דוד יודע ששמו של הספר החדש שהוציא "איך להיות רע" (הוצאת דביר) - עלול להטעות. "כחוקר ומרצה בתחום הפסיכולוגיה של המוסר (בשנים האחרונות הרצה בין היתר באוניברסטאות תל-אביב וחיפה. נש"ר), אני לא מתכוון ללמד אנשים איך להונות את מס הכנסה, איך לנצל אנשים אחרים או איך להיות פורצי סייבר הרסניים", מסביר בן דוד. "אם כך, האם כותרת הספר היא שקרית ובכך מספקת דוגמה ראשונה (ולא רעה בכלל) לאיך להיות רע? לא בדיוק. הכותרת לא שקרית כי מטרת הספר היא לגרום לקוראים להשתחרר ולהרשות לעצמם להיות קצת יותר רעים בחיי היומיום שלהם, ובאופן פרדוקסלי להפוך כך לטובים יותר גם עבור עצמם וגם עבור האנשים סביבם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בעידן שבו רוצחים סדרתיים ורמאים מתוחכמים הופכים לסוג של גיבורי תרבות בסדרות טלוויזיה, צריך עידוד נוסף לרוע?
"נכון שלפעמים יש משיכה לרע, שלכאורה משיג את האינטרסים שלו. רואים את זה גם בפוליטיקה, עם אמירות כמו 'נכון שהמנהיגים משקרים אבל הם עושים את זה בשבילנו'. אני מבין את סנטימנט הרגש הזה, להעריך תחמון, חוצפה, הישגיות על חשבון אחרים. אבל אני חושב שלרוב האנשים יש גם משהו בראש שאומר להם שזה לא טוב, לרובנו יש מצפן מוסרי שמכוון אותנו לא להיות כאלה. וכאן בדיוק מתחילה גם הבעיה. כי הרבה פעמים יש בלבול בין טוב ובין ריצוי, בין טוב ובין דיכוי האני האמיתי שלנו. אני רוצה להראות בספר שלי שלפעמים דווקא כדאי לפעול פחות לפי נורמות מוסריות, להיות פחות טובים על פי הנורמות ולאפשר לעצמנו ביטוי מלא ואמיתי יותר".
במסקנותיו נסמך בן דוד על מחקרים פסיכולוגיים שמעמתים נורמות מוסריות שונות שאנו חיים על פיהן. בניסיון להוריד את התוכן האקדמי לרמה הפרקטית הוא מקווה, כאמור, להוציא את הקוראים בסוף הספר קצת יותר "רעים", אבל בקטע טוב.
אתה אישית הפכת "רע" יותר בעקבות הכתיבה?
"למדתי המון על עצמי תוך כדי הכתיבה, התחלתי לשים לב יותר לדברים ואני מרגיש היום אדם קצת יותר חופשי וקצת יותר אותנטי"
הרצון להיות טוב, אומר בן דוד, נובע פעמים רבות מבלבול גדול בינו ובין צורך עמוק לרצות. "משחר ילדותנו כולנו מבקשים להיות נאהבים. ההורים שלנו והסובבים אותנו נותנים לנו את האהבה הזאת, אבל לעתים קרובות היא מותנית בכך שנהיה ילדים חברותיים, נחמדים, עוזרים ולא מזיקים. כך אנו לומדים לרַצות את הסביבה שלנו. אבל עם הזמן מתחילים לבלבל בין סיבה לתוצאה: אנחנו מניחים שאם אנחנו מרַצים ואהובים על המשפחה והחברה, נראה שאנחנו גם טובים. האומנם? לפעמים הריצוי הוא האויב של הטוב.
"חוקרים רבים, החל מהפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט ועבור בפילוסופים כמו תורו, ניטשה או סארטר, עסקו בריצוי שמונע מאיתנו להתנהל בצורה אמיתית וחופשית. הסברה המקובלת כיום בעולם הפסיכולוגיה היא שרמות שונות של ריצוי יכולות להיווצר כתוצאה משלל מצבים ואירועים, וביניהם תחושת דחייה חזקה, טראומת ילדות, אובדן של אדם קרוב, רגישות יתר ואפילו עודף תשומת לב. בכל מקרה, זה פוגע ביכולת שלנו להיות אותנטיים ולבטא את עצמנו".
כלומר, צריך פשוט ללמוד "לשים פס" על אחרים?
"לאו דווקא 'לשים פס' אלא לעשות בירור של מוטיבציות. למשל, לבחור ללכת לאירוע משפחתי שלא ממש בא לנו עליו לא מתוך חשש שיתאכזבו ממני אלא מתוך הבנה אמיתית שההורים שלי יהיו עצובים יותר אם לא אגיע. הרבה פעמים כשמשתחררים מדפוסי ריצוי יש לנו הרבה יותר זמן ומשאבים פנויים לעשות טוב למען מי שבאמת צריך. מבחינה מגדרית, כדאי לחדד את בעייתיות הריצוי בקרב אוכלוסיית הנשים, שבמשך דורות נאלצה להתאים את הרצונות שלה והצרכים שלה לאוכלוסיית הגברים. זה אולי משתפר אבל עדיין כאן".
אז איך משחררים את הדפוסים האלה?
"אפשר להתחיל להתאמן בלהקפיד על אמירת 'לא' אחד בשבוע, לתת לעצמנו 'פרסים' על סירוב לרַצות, להכין מראש משפטי סירוב מנוסחים היטב ובעיקר להגדיר את הרצונות שלנו כ'מטרות חשובות'. בסופו של דבר, כדאי גם לזכור שהאנשים שאנחנו מעריכים הם בדרך כלל אלו שלא התביישו להכריז על רצונם ולממש אותו בלי להיכנע לתקוות שאנשים אחרים תלו בהם".
כמה פעמים בחיים, שואל בן דוד, אמרו לנו שלכעוס זה רע? מבט עמוק על הכעס ועל כל אותן מידות או רגשות שהחברה מתייחסת אליהם כאל "רע" או אפילו "חטא" מגלה שיש להם דווקא צדדים מועילים וחיוביים.
"מחקרים רבים חידדו עד כמה להבעת הכעס באופן מבוקר יש חשיבות רבה כחלק מהחיים שלנו", אומר בן דוד. "לכעס יש תפקיד מפתח בתקשורת האנושית והוא עוזר לנו לא רק לעמוד על שלנו, אלא גם להראות את זה לאחרים בצורה חדה וברורה, לשפר את הביצועים שלנו ולהשיג מטרות שונות בחיים. מחקרים אף מצאו שבעת כעס מתון אנו חושבים ביתר חדות, מתבטאים בצורה ברורה יותר ואפילו משכנעים יותר את הסובבים אותנו".
לעתים אפילו כדאי לנו להכעיס את עצמנו בכוונה כדי להשיג את המטרה שלנו, כותב בן דוד. באחד המחקרים שביצעה פרופ' מאיה תמיר מהאוניברסיטה העברית התבקשו הנבדקים למלא תפקיד של בעלי דירות שנמצאים במשא ומתן עם שוכר עקשן שלא שילם את שכר הדירה שלו. כאשר אפשרו לנבדקים לבחור מוזיקה לפני המשא ומתן, הם בחרו לשמוע מוזיקה "מעצבנת" ואף בחרו להיזכר בחוויות מכעיסות מהעבר. הכעס שהתעורר בעקבות זאת, התברר במחקר, עזר להם לנצח במשא ומתן.
"אף על פי שבתרבות שלנו הכעס נתפס כרגש שלילי", אומר בן דוד, "מומלץ לנו לא להפסיק לכעוס, אלא פשוט לכעוס בצורה נכונה יותר. איך עושים את זה? חשוב להבין שהכעס הוא רק כלי אחד מתוך סט גדול של כלים להשגת המטרות שלנו, ללמוד להוציא את הכעס בדיבור פנימי - לפרוק את הזעם בראש כשיודעים שפריקת הזעם בחוץ לא תעזור או תפגע מדי וגם לנצל משחקים תחרותיים לשחרור כעסים, אבל בצורה מבוקרת".
תכונה נוספת שכדאי לנו לפקפק במידת מוסריותה היא אמירת האמת הטוטלית. "כולנו חושבים שרע לשקר אבל כולנו משקרים, ומי שטוען אחרת משקר", אומר בן דוד, "השקר הוא העבירה המוסרית הכי נפוצה, החל משקרים יומיומיים שלנו וכלה בהבטחות בחירות של פוליטיקאים שלכולנו ברור שיופרו כמה ימים לאחריהן. כולנו עושים את זה - משקרים כדי לא להעליב אחרים ("התספורת שלי יפה?" – "מובן שכן"), משקרים לגבי עמידה בזמנים ("עוד חמש דקות אצלך") וכדי לתרץ התנהגויות בעייתיות. ועדיין, למרות הכל, זה נחשב רע".
כלומר כנות מוערכת יתר על המידה?
"האמת היא ערך, כשהגישה הנוקשה כפי שמבטא אותה הפילוסוף עמנואל קאנט היא שאסור לשקר לעולם, לא משנה לאיזו מטרה. אבל לצד זאת 'מדעי השקר' זוכים בעשורים האחרונים לפריחה מרשימה בתחום הפסיכולוגיה, בשל ההבנה עד כמה השקרים נפוצים ומשפיעים על חיינו. כך למשל מחקר של הפסיכולוג האמריקאי רוברט פלדמן ושותפיו משנת 2002 מצא כי במהלך שיחה בת עשר דקות, 60% מהאנשים משקרים בממוצע שלושה שקרים, בעיקר כדי לקדם אינטרסים אישיים. מחקרים אחרים, ביניהם של פרופ' דן אריאלי ועמיתיו, מצאו שישנם גם שקרים שנחשבים בעינינו 'פחות שקריים', בעיקר אלו שאנו מייחסים להם מטרה טובה. למשל לספר לאדם זקן וחולה מאוד שהמצב בעולם מצוין, כדי לגרום לו להרגיש טוב וליהנות מכמה דקות נטולות דאגה".
ומה לגבי האמירה "ללכת עם האמת שלך"?
"המציאות מראה לנו שאת עקרון האמת אפשר לרופף ולא צריך לדבוק בו בכל פסיק ופסיק. צריך לזכור שגם ככה לא נעשה את זה, כולנו משקרים וגם כאן צריך ללמוד מהו הגבול הנכון ועד איזו רמה כדאי לשקר. אגב, מעט האנשים שאומרים 'אני הולך עם האמת שלי בכל מחיר', בדרך כלל אין להם הרבה חברים כי הם פוגעים באנשים בדרך".
כולנו שותפים לגלי הזעם ברשתות החברתיות על פרשיות קטנות (קורין גדעון ופרשת החלון בחדר הלידה למשל) כגדולות שצצות מדי יום. האם יש כאן באמת הבחנה בין טוב לרע? שיפוט מוסרי כלשהו? בן דוד מטיל בכך ספק רב. "אנחנו נחשפים כל הזמן לתוכן שמעורר זעם מוסרי, מתעצבנים על אנשים, בין אם זה סלבס או פוליטיקאים. אבל בעצם צריך לזכור שזה יותר רכילות מוסרית מאשר דיון אמיתי. המיקוד שלנו מופנה למה שאנשי התוכן - של גופים מסחריים או של פוליטיקאים - מכוונים אותנו אליו. רוצים לגרום לנו לכעוס כדי לגייס אותנו.
"כדאי לזכור - העיסוק בפרשיות האלו גורם לנו לכאורה להרגיש מוסריים יותר, אבל בעצם אנחנו מתמקדים בטפל ולא באלו שבאמת זקוקים להתייחסות שלנו. תכירו בצורך שלכם ברכילות, זה בסדר, אבל אל תעמיסו על זה מטען מוסרי".
הכירו את המושג "הטיית הזרקור" – תופעה בפסיכולוגיה שבה אנשים חושבים ששמים לב אליהם ומתייחסים אליהם הרבה יותר מכפי שמתייחסים אליהם באמת. המחקרים בתחום מצאו שהרושם שאנחנו חושבים שאנחנו יוצרים חזק בהרבה מהרושם שאנחנו יוצרים באמת. אחד המחקרים בדק זאת בהקשר של "יום שיער טוב" או "יום שיער רע", ביטויים שאנו אוהבים להשתמש בהם כביטוי לתחושה הכללית שלנו באותו יום. הפסיכולוגים האמריקאים
גילוביץ', קרוגר ומדבק מצאו במחקרם שהאנשים האחרים, במקרה הזה סטודנטים, הרבה פחות שמו לב לשינויים בהופעה החיצונית של הנבדקים ובמידת האטרקטיביות שלהם, מכפי שחשבו. "כדאי להכיר בהטיית הזרקור כי היא עוד כוח שגורם לנו לרַצות", מדגיש בן דוד, "ובמקרה הזה מדובר על ריצוי פתטי במיוחד, שכן נמעניו הם בני אדם שאין להם כל עניין בנו. להבנה אמיתית של ההטיה הזאת, יכולה להיות אפקט שישחרר אותנו מהצורך לעשות רושם בכל מקום וכל הזמן".
