כשיואב, בנה של דבורה עילם, היה בן ארבע, היא גילתה לתדהמתה שהוא יודע לקרוא. "יום אחד, בזמן נסיעה, הוא שאל, 'למה נסעתם לכיוון רעננה ולא לכיוון הרצליה?', וקלטתי שהוא קרא את השלטים", היא נזכרת. כיוון שמעולם לא לימדה אותו את רזי הקריאה, היא הבינה שהוא למד בעצמו. "לא שמנו לב בכלל שזה קרה, נראה שאיכשהו המוח שלו קלט את זה", היא מספרת. "באותו גיל הוא כבר ידע לנווט מעיר אחרת לעיר שלנו. היה ברור שיש לו יכולות מיוחדות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עילם (38), פיזיותרפיסטית הוליסטית מהרצליה, רווקה בזוגיות ואמא לשלושה (11 וחצי, עשר ושבע) לא נפלה מהכיסא בתדהמה כשהתבשרה שבנה הבכור אותר כמחונן. "לא עשינו מזה עניין, אבל כשהוא התחיל ללכת ליום העשרה שבועי במרכז המחוננים בעיר, התלהבנו מאוד. אנחנו לא עפים על מערכת החינוך הפורמלית, והאפשרות לברוח קצת מבית הספר הרגיל מצאה חן בעינינו מאוד".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
4 צפייה בגלריה
מימין: גדעון, נגה, דבורה ויואב עילם. ''לכל אחד יש דברים שבהם הוא מיוחד''
(צילום: יאיר שגיא)
איך האחים של יואב קיבלו את האבחון?
"לא עשינו מזה עניין כאמור, אבל כשאחותו נגה הגיעה לכיתה ב', התחיל דיבור על מבחן המחוננים. היא רצתה להיבחן, אבל הרגישה שלא תצליח. גם לי היה די ברור שהיא לא תעבור, אבל היא זו שהעלתה את הנושא".
איך הגבת?
"דיברנו איתה על החוזקות שלה, ובאמת יש לה הרבה. האינטליגנציה הרגשית שלה, למשל, גבוהה מאוד. הסברתי לה שהמחוננות של אח שלה היא הייחודיות שלו ושלכל אחד יש דברים שבהם הוא מיוחד. אני חושבת שאפילו אמרתי לה משהו על הקשיים של מחוננים, שזה לא רק כיף".
ואיך הלך לה המבחן?
"כשהיא חזרה הביתה היא כבר ידעה שהיא לא עברה, כי היא לא הספיקה לענות על הכול, והייתה די עצובה. היא לא השוותה את עצמה לאחיה, אלא לילדה שהיא מלכת הכיתה, שהגישה את המבחן ראשונה ובאמת אובחנה כמחוננת".
איך עודדת אותה?
"נתתי לה חיבוק ואמרתי: 'הכל בסדר, זה לא אומר כלום'. היא המשיכה קצת להיות עצובה, אבל בסך הכל קיבלה את זה די בשלוות נפש, להפתעתי".
ועכשיו הבן הצעיר שלך בכיתה ב' וניגש למבחן המחוננים.
"כן. לעומת נגה, גדעון עושה סימנים שחשוב לו יותר להצליח במבחן. הוא שאל אותי, 'מה יקרה אם אני לא אעבור?'. אמרתי לו, 'לא יקרה כלום'. זה בטח קשור לעובדה שאחיו מחונן. במקרה שלו אני דווקא מודאגת מהתגובה שלו לתוצאה. הוא מחפש את המקום שלו בתוך המשפחה וחשוב לו להראות שהוא טוב בכל מיני דברים".
ובמה הוא טוב?
"בתחומים פיזיים למשל. בזה הוא הרבה יותר טוב מאחיו, שלא ממש מתעניין בתחום הספורטיבי. הוא גם טוב מאוד במתמטיקה. אני אומרת לו שאני חושבת שהוא מחונן במתמטיקה ושאם הוא רוצה, אנחנו יכולים לפתח את התחום הזה".
הצורך להדגיש את החוזקות של כל ילד, בין אם הוא מחונן או לא, מוביל גם את שני עטיה (36), יועצת ארגונית ומנהלת תחום צעירים בקריית־שמונה, נשואה ואם לשניים (בני עשר ושש) משאר־ישוב. גם במקרה שלה, בנה הבכור ארי הראה יכולות קוגניטיביות יוצאות דופן מגיל צעיר. "כשארי היה בן ארבע, הגננת סיפרה שהוא קרא את מה שהיה כתוב על הקיר בכתב יד. מעולם לא לימדנו אותו לקרוא. גם אנגלית הוא קלט בגיל צעיר מאוד. בגן הוא היה מפסל את ה־ABC, והיום הוא קורא ומדבר אנגלית שוטף".
איך אתם מטפחים את היכולות האלה?
"כשהוא אובחן כמחונן, הוא התחיל ללכת ליום העשרה במרכז המחוננים והמצטיינים בתל־חי. הוא בחר במסגרת של אחר הצהריים ולא ביום שליפה (יום העשרה שמתקיים על חשבון יום לימודים בבית הספר הרגיל, ל"ע), כי החברים היו חשובים לו והוא לא רצה להפסיד יום בבית הספר. אני חושבת שיום השליפה בעייתי, כי למחוננים יש הרבה פעמים קשיים חברתיים, וכשהם מפסידים יום לימודים בשבוע, עוד יותר מבדלים אותם.
"חשוב לי לציין שלמחוננות יש עוד צד. כיוון שהיכולות הקוגניטיביות מפותחות כל כך ביחס לגיל, נוצר פער רגשי שמתבטא בקושי להתמודד עם שעמום, סף תסכול נמוך וענייני קשב. הילדים האלה יוכלו לקדם את המדינה בעתיד, אבל הם צריכים לקבל כלים רגשיים תומכים, והם לא מקבלים. אנחנו למשל משקיעים מכיסנו בטיפול רגשי, ריפוי בעיסוק, חוגים חברתיים וכו'".
המחוננות של ארי היא אישיו אצלכם בבית?
"לא, אנחנו רגילים לזה. הרבה מבוגרים סביבנו היו אומרים כל הזמן 'הוא גאון', לנו היה חשוב שהוא יהיה בן אדם לפני שיהיה גאון".
ואיך עושים את זה?
"אנחנו עובדים איתו שלא יתנשא ולא יגיד לחברים שלו דברים כמו 'אני יודע אנגלית ואתם לא'. חשוב לנו שהכוח שלו יהיה מהעוצמה הפנימית שלו ולא מהשוואה לאחרים".
איך זה עובד ביחסיו עם אחיו הקטן?
"אחיו דור הרבה פעמים אומר, 'ארי חכם יותר ויודע יותר דברים'. אבל לנו חשוב לתווך ולהראות לדור מה התחומים החזקים שלו, לפתח אותם ולהעצים אותם. אגב, גם לארי יש רגשי נחיתות מול אחיו, כי דור טוב יותר בספורט. אנחנו מסבירים להם שלכל אחד יש דברים שהוא חזק בהם ודברים שהוא חלש בהם. יש להם מזל שהם יכולים ללמוד אחד מהשני. כשאני מסתכלת על זה מהצד, זה מדהים".
לאחרונה החליט ארי לעזוב את מרכז המחוננים והמצטיינים, ועטיה אומרת שהיא לא מאוכזבת מזה. "אני רואה שהוא יודע ללמוד לבד, ולי היה חשוב לפתח אצלו תחומים אחרים, כמו שחייה. הסברתי לו שספורט זה חשוב ובריא, כי הוא יושב כל היום מול המחשב. חכם? הוא יהיה. ידע? הוא יצבור בדרך זו או אחרת. בעולם שלנו לא צריך רק ידע במתמטיקה ובעברית, צריך כישורים חברתיים".
זה אומר שלא תעודדו את דור לגשת למבחן בשנה הבאה?
"אזרום איתו לפי רצונו".
בעוד שעטיה לא בטוחה אם בנה הצעיר ייגש למבחן המחוננים בשנה הבאה, גילה אמסלם לגמרי בעד לעודד את הילדים לגשת, גם אם לא בטוח שהם יעברו. מקסימום יהיו הפתעות, כמו שקרה אצלם במשפחה.
במקרה של אמסלם (38), מנהלת מעון שיקומי מדימונה, נשואה ואמא לארבעה (13, תשע, חמש ושלוש) שני הבנים הגדולים במשפחה אותרו במבחן: האחד כמצטיין והשני כמחונן. "להראל, הבכור, יש תכונות של מחונן קלאסי. מגיל צעיר הוא היה בפער גדול מאוד מבני גילו ברמה הקוגניטיבית. בגן חובה, כשהתחילו ללמוד אותיות, הוא כבר קרא ספרים, ובתחילת כיתה א' גיליתי שהוא לימד את עצמו לכתוב. יש לו גם אופי טיפוסי לילד מחונן".
ואז הגיע מבחן האיתור של כיתה ב'.
"נכון. הוא נבחן והתקבל לתוכנית המצטיינים (מתוך 8% בעלי הציונים הגבוהים במבחן, 3% מוגדרים כמחוננים והיתר מוגדרים כמצטיינים. ל"ע). הוא קצת חסר ביטחון והססן וזה בטח השפיע על הציון. בעקבות האבחון הוא התחיל ללכת למרכז המחוננים והמצטיינים בדימונה, בתוכנית אחר הצהריים".
4 צפייה בגלריה
מימין: שחר, שגיא, גילה, הראל, גיל ולביא אמסלם. ''פתאום האח יצא 'יותר מחונן'''
(צילום: אהוד אלול)
היכולות הגבוהות של הראל גרמו לאחיו לרצות להיות יותר כמוהו?
"כשלביא, הבן השני שלי, גדל, הוא הפגין תחומי עניין אחרים. זה ילד שמבחינתו יכול כל היום רק להיות עם חברים ולשחק. הראל מעדיף ספרים על פני חברים, ואת לביא זה לא מעניין. כל הדברים שמאפיינים מחוננים, כמו למידה עצמית וכו', אצל לביא היו הרבה פחות. הבנתי שהראל מחונן ולביא פחות, וזה היה בסדר מבחינתי, כי הרי למחוננות יש גם את הקשיים שלה".
כשלביא הגיע לכיתה ב', עודדת אותו לגשת למבחן המחוננים?
"כיוון שרציתי למנוע תחרות ביניהם, שקלתי אם בכלל לשלוח אותו לבחינה. בסוף החלטנו שהוא כן ייגש למבחן, אבל עשיתי לו הכנה, מתוך מחשבה שהוא לא יעבור. אמרתי לו, 'יש כל מיני סוגים של מחוננים, לא את הכול המבחן מאתר'. אבל להפתעתנו, הוא אובחן כמחונן".
איך הראל קיבל את זה?
"אני חושבת שהוא קצת קינא, כי הוא הרגיש שהמחוננות היא משהו שלו, ופתאום אחיו יצא 'יותר מחונן' ממנו. פתאום התברר לי שהייתי צריכה לעשות גם לו הכנה. הסברתי לו בין היתר שלביא התכונן בצורה רצינית יותר למבחן".
זה השפיע על הקשר ביניהם?
"לא ממש. הם תמיד היו כל כך שונים, ולכן זה לא ממש שינה את הדברים. תמיד בין אחים, בלי קשר למחוננות, יש שוני, תחרות וקנאה. גם היום יש להם תחומי עניין שונים. הראל מתעניין בתכנות ובגיימינג, ושם גם יש לו את התקשורת הכי טובה עם החברים. לעומתו לביא ילך לכל חוג".
ומה עם שני האחים הקטנים?
"שגיא היום בן חמש והוא בוודאות יאובחן כמחונן. ושחר בן השלוש? אצלו זה עוד ממש רחוק".
"הכלל הראשון בהתנהלות במשפחות שבהן יש ילד או ילדה מחוננים, קשור ליחס אל הילד המחונן עצמו", אומרת אומרת ענת קפלינסקי, יועצת מרכז פל"א למחוננים ומצטיינים ברחובות, שגם בתה היא בוגרת המרכז.
"חשוב לזכור שלילדים מחוננים יש צרכים כמו לכל הילדים. הם לא רק אייקיו מהלך. הם אומנם יכולים לדבר על אסטרונומיה ברמה גבוהה מאוד, אבל הם צריכים גם שיח רגשי".
איך המחוננות של ילד במשפחה משפיעה על האחים שלו?
"זה תלוי באקלים המשפחתי. יש משפחות שבהן הילד המחונן תורם למערך המשפחתי כי הוא עוזר לאחים שלו, וזה טוב לכולם. אבל בכל מקרה זה יוצר משהו, כי בתרבות שלנו מקובל לסגוד למי שמצליח בלי להתאמץ. זה יכול להביא למצב של קנאה, בעיקר כשהגיל צמוד וכשהילדים מאותו מין. הילד הלא מחונן יכול לחשוב שמעדיפים את אחיו כי משקיעים בו יותר במסגרות ובהעשרה, והוא יכול להרגיש שהוא פחות מקבל את הצרכים שלו".
איך מתמודדים עם זה?
"חשוב לא לתת לילד המחונן זכויות יתר רק כי מרגישים שהוא בוגר ואפשר לוותר לו על גבולות. חשוב גם לא להעמיס עליו ציפיות שאינן ריאליות, כמו למשל להשיג רק ציונים מושלמים. מנגד, כדאי להימנע מעוד התנהגות קיצונית - להתעלם מהמחוננות כדי לא לגרום קנאה אצל האחים. נתקלתי במקרה שבו הורים לא שלחו את הילד לתוכנית ההעשרה, רק כי אחיו התאום לא התקבל. זו תחרות לא בריאה, שבה מונעים מהילד המחונן את הצרכים שלו".
מה כן עושים?
"מספקים לילד המחונן תמיכה והתחייבות לצרכים המיוחדים שלו, ובמקביל מעניקים לאחים שלו הרבה העשרה, תמיכה וחיזוקים על תחומים אחרים, שהם לא רק קוגניטיביים.
"אם השיח בבית הוא גם על חברות טובה וגם על ערכים, הכול יבוא יחד. האווירה המשפחתית צריכה להיות של הכלה ושל פרגון ולא של ביקורתיות. זה נכון אגב בכל בית, לא רק בבית של ילדים מחוננים".
את ממליצה לאחים למחוננים לגשת לבחינה, גם אם אנחנו לא מאמינים שהם יעברו?
"כן. חשוב לתת להם את ההזדמנות. לקראת המבחן אני מציעה להגיד, 'בשבוע הבא יש מבחן. תיגש ותעשה את הכי טוב שלך. מבחינתנו אתה בכל מקרה מוכשר'. זה מסר חשוב, כי בסופו של דבר הסיפור של החיים הוא להתמודד ולא לוותר. מה שיוצא אחר כך פחות חשוב".
באיתור מרואיינים לכתבה מצאנו בעיקר הורים לבנים מחוננים. האם זה מקרי או שאכן מאותרים יותר בנים מבנות?
"נתחיל באופטימיות - לשמחתי, השנה בשכבת ג' בתוכנית המחוננים מחצית מהשכבה הן בנות וכך גם בשכבת ט'. בעבר אכן היה פער משמעותי לטובת הבנים, ויש לכך כמה הסברים: ראשית, יש הבדלים מגדריים בביצוע המבחן. בנים מעיזים יותר, מנחשים יותר וממשיכים לשאלה הבאה גם אם אינם יודעים את התשובה. לעומתם, הבנות זהירות, עונות רק אם הן בטוחות ופחות מנחשות.
"הסבר נוסף הוא שיותר בנים מגיעים למבחנים חוזרים, אם לא עברו בפעם הראשונה. חלק מההורים לא מבינים שגם בנות זקוקות למענה מאתגר ליכולותיהן. גם בחטיבה יש פחות בנות בתוכניות המחוננים, כי הן נלחצות יותר מהעומס בכיתות הייחודיות כמו מופ"ת, נחשון וכיתות מדעים. זה קשור למרכיב רגשי־חברתי ולא ליכולות קוגניטיביות".
איך אפשר לשנות את זה?
"חשוב לשים לב לבנות שאינן מבליטות את יכולותיהן בכיתה ולתת להן את המקום. בנוסף, צריך לעודד את הבנות להעז, להתעניין, ללמוד ולהצליח.
"אני אופטימית שאנחנו בכיוון הנכון ומאמינה שעם חיזוק וחשיפה לתוכניות ייחודיות בכיתות המתקדמות יותר, נצליח כחברה להנכיח יותר בנות במסגרות האלה".
