השנה: 1970. המקום: משרדו המאובטח של ד"ר מריו פלימן, ראש שירותי הבריאות בצ'ילה. פנינה אלדר, עובדת סוציאלית שהתגוררה אז בצ'ילה עקב שליחות של בעלה שם, ביקשה לנצל את השהות המשפחתית במדינה שבדיוק עברה מהפכה סוציאליסטית וללמוד לתואר שני. המפגש הזה, שאליו באה כדי להתייעץ בעניין לימודיה, התברר בדיעבד כגורלי, ואפשר לומר בזהירות שגם עבור משפחות רבות בישראל. "בלשכתו של הדוקטור היהודי שמעתי לראשונה על המונח אלכוהוליזם, שילווה אותי בהמשך דרכי", היא מספרת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אלדר, בת 90, כיום תושבת פתח תקווה, אם לארבעה (שלוש בנות ובן), סבתא לשבעה וסבתא-רבתא לשניים, נהפכה מאז למומחית לנושא האלכוהוליזם והביאה למהפכה בטיפול בתופעה בישראל. השיחה איתה מתקיימת לרגל פרסום ספרה "סיפור חיים – מסע מעורר השראה" (הוצאת י.ב. הוצאה לאור). "במפגש ההוא בצ'ילה התברר לי שהאלכוהוליזם גורם לאחוזי תמותה גבוהים מאוד, בעיקר בגילים הצעירים, מה שדרבן אותי לחקור את הנושא".
היא התקבלה ללימודי תואר שני במסגרת תוכנית בינלאומית בבריאות הציבור, ונושא התזה שלה היה אלכוהוליזם. ב־1974, לאחר השיבה ארצה, התמנתה למפקחת אזורית בתחום הילדים והנוער במחוז דרום במשרד העבודה והרווחה (אז משרד הסעד). "התפקיד שלי היה, בין היתר, לאשר או לדחות המלצות על הוצאת ילדים מבתיהם ולמצוא להם מסגרות חלופיות".
"בעבר נהגו לאבחן אלכוהוליסטים כחולי נפש, וכשהם התנקו מהאלכוהול וחזרו לקהילה הם נשארו ללא טיפול תומך וניסיון לשלב אותם מחדש"
הפתרונות שהציעה אז למדינה היו סיוע כספי לבת הזוג ולילדיה, מימון אחזקת הילדים במוסדות, ובמקרים חמורים אשפוז של ההורה האלכוהוליסט במוסדות פסיכיאטריים. "במהלך עבודתי שמתי לב שביותר ממחצית התיקים נכתבה המלצה 'להוציא את הילדים מהבית כי האב שיכור'. המשמעות הייתה שבישראל חיים אלכוהוליסטים רבים. זה הפתיע אותי, כי זה לא התאים לאורח החיים היהודי שהכרתי, שבו שותים אלכוהול רק בזמן הקידוש".
ואז הצעת נקודת מבט חדשה.
"אחרי שלמדתי את הנושא, הצעתי הצעה שנשמעה מהפכנית בזמנה: במקום להוציא את הילדים מהבית – בואו נשקם את המשפחה".
מחקר שנערך אז בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה בירושלים בקרב מתמודדי נפש באזור בית שמש, העלה כי רבים מהם סבלו מ"בעיית שתייה מופרזת" – מונח שנטבע אז לראשונה. "עד למחקר הזה נהגו לאבחן אלכוהוליסטים כחולי נפש, בגלל ההתנהגות החריגה שלהם בזמן שהיו שתויים, והוציאו אותם מהקהילה", היא טוענת. "כשהתנקו מהאלכוהול חזרו לקהילה ונשארו עם ההגדרה של הפרעה נפשית ללא טיפול תומך, מעקב או ניסיון לשלב אותם מחדש".
שישה חודשים אחרי שהחלה בתפקידה פנתה אלדר למנהל מחוז דרום במשרד הרווחה והציעה לו גישת טיפול אחרת. "הוא אמר לי: 'שמעתי שאת מביאה רעיונות לא שגרתיים ושאינך חוששת ללכת נגד הזרם', והבהיר שיעניק לי גיבוי. סיכמנו על שישה חודשים שבמהלכם אטפל ב־20 חולים מבית שמש, שאובחנו עם בעיות נפשיות ועם שימוש מופרז באלכוהול. סיכמנו גם שמדובר בטיפול ניסיוני, שאיש לא יֵדע עליו למעט שנינו, וכי עליי לדווח לו ישירות. לעומת זאת, אם אצליח, הפרויקט יוצג לפני אנשי מקצוע מכל תחומי הטיפול הרלוונטיים כפיילוט ראשוני".
"כדי להיות מוגדר כאלכוהוליסט, מצב המוגדר כתלות גופנית ונפשית בצריכת אלכוהול, צריך רצף שתייה של שנים, שבמהלכן האדם עבר את השלבים של שתייה בשליטה או שתייה מדי פעם והגיע למצב שכדי לתפקד הוא זקוק לשתייה מדי יום"
הרעיון שלך היה טיפול באלכוהוליסט במסגרת הקהילה והמשפחה. מה זה אומר בפועל?
"הטיפול מתמקד בכמה מישורים: טיפול קוגניטיבי ישיר במטופל, טיפול באישה ובמשפחה, שילוב מחדש בקהילה ובניית תוכנית חדשה לחיים. המטופלים, שלא עבדו עד אז, התחילו לעבוד במושבים ובקיבוצים בסביבתם. מהר מאוד המעסיקים שלהם ביקשו מאיתנו: 'שלחו לנו עוד כמוהם'".
מה קרה אחרי שישה חודשים?
"הזמנתי את מנהל מחוז דרום של משרד העבודה והרווחה, שכינס אנשי מקצוע, מטפלים ואנשי אקדמיה, והראינו להם מה 'המשוגעת הזאת' עשתה. זימנתי את 14 המטופלים שנשארו בתוכנית מתוך 20 שהוזמנו אליה. הם הגיעו לבושים יפה, מסודרים ונקיים מאלכוהול. זאת הייתה הפעם הראשונה שחשפתי מטופלים, בהסכמתם כמובן, לפני קהל מקצועי. כל אחד מהם – רובם ככולם עולים - דיברו על הטריגרים שלהם לשתייה המופרזת: משבר העלייה, הקושי לפרנס, השינוי במעמדם האישי כתוצאה מהעלייה. כולם סיפרו על כך שבעקבות הטיפול חזרו להיות אבות, לפרנס את משפחתם, לכבד את נשותיהם. הם הרגישו שיש מי שמקשיב להם. אגב, חצי שנה של טיפול מרוכז לא מספיקה. כל ה־14 המשיכו בטיפול קבוצתי שנים.
3 צפייה בגלריה
"גם אלכוהוליסט שלא שתה שנים ולוקח רק כוסית אחת, הצימאון שלו לאלכוהול חוזר אליו"
(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)
"בעקבות ההצלחה ראו שאני יודעת על מה אני מדברת. הפכתי ממפקחת אזורית למנהלת השירות לגמילה מאלכוהול במשרד העבודה והרווחה. אחרי שנים בתפקיד, ב־1982, שכנעתי את מנכ"ל משרד הבריאות להקים יחידת טיפול מיוחדת אך ורק לאלכוהוליסטים".
בהמשך הוקמו על ידי משרד העבודה והרווחה עשרה מרכזים לטיפול ושיקום אלכוהוליסטים בקהילה ברחבי הארץ, וב־1976 הקימה אלדר את האגודה למניעת אלכוהוליזם
היא נולדה כפנינה כהן באחת משכונות העוני של בואנוס איירס, לאב מהגר מאירופה שירד מנכסיו ואם שעשתה הכול כדי לקיים את המשפחה. בבית הספר הקתולי שבו למדה ספגה לא אחת עלבונות ואלימות מצד תלמידים ומורים בשל יהדותה, אך ביטחונה לא נפגע. "מעולם לא נתתי שישפילו ויפחידו אותי", היא אומרת ומוסיפה: "זה חישל אותי. הבנתי שאני אחראית לגורלי".
בגיל 12 הצטרפה לתנועת מכבי, ולראשונה הרגישה שייכת ונעשתה פעילה בולטת. המדריך שלה, צבי אלדר, נהיה בן זוגה, אך הקשר נותק אחרי שהוא עלה לישראל. ב־1955 עלתה גם היא. הקשר עם אלדר התחדש, והם נישאו והתגוררו בקיבוץ בחן. אחרי הולדת בנם הבכור למדה עברית בירושלים בתנאי פנימייה, אך לאחר כחודשיים הוזעקה הביתה בעקבות הרעלה בבית התינוקות שבעקבותיה אושפז בנה. "הוא הבריא, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל והחלטנו לעזוב את הקיבוץ".
הם עברו לבאר שבע, בן זוגה עבד בעירייה, והיא למדה עבודה סוציאלית בירושלים ועשתה הכשרה מעשית בעיריית באר שבע. "הכנתי דו"חות על מטופלים שאושפזו בסורוקה, ושם נוכחתי לדעת שחסרה משרה הכרחית של עובדת סוציאלית קבועה לבית החולים ששירת את התושבים בכל אזור הדרום. מכיוון שמטבעי אני תמיד מחפשת אתגרים, פניתי למנהל ודיברתי איתו על הנושא". מהר מאוד מונתה לתפקיד, ליום בשבוע, במקביל לעבודתה הרגילה. כמה שנים אחר כך נפתחה המחלקה הסוציאלית בבית החולים סורוקה.
"אף פעם לא הייתי נגד שתייה מבחינה עקרונית ולא אמרנו שאסור לשתות. להפך: במקורות כתוב 'יין ישמח לבב אנוש'. אפשר בהחלט לשתות כוס יין בארוחה ובאירוע חברתי או משפחתי. אבל אני לא פותחת בקבוק יין בבית ושותה לבד"
ב־1962 הציע ארגון עולי אמריקה הלטינית לבעלה שליחות בארגנטינה, והם יצאו לארץ הולדתם, שם עבדה בהתנדבות בקהילה היהודית. כששבה לארץ, לאחר ארבע שנים, החלה לעבוד כעובדת סוציאלית באלי"ן – מוסד שיקומי לילדים בעלי מוגבלויות פיזיות. הפסיכולוגית של המוסד אז הייתה אופירה נבון, והתפתחה ביניהן ידידות ארוכת שנים.
ואז שוב יצאו לשליחות, הפעם מטעם הסוכנות היהודית לצ'ילה, שם, כאמור, שמעה לראשונה את המושג אלכוהוליזם.
תעשי לנו סדר: מה ההבדל בין שתייה חברתית, שתייה מופרזת ואלכוהוליזם?
"כדי להיות מוגדר כאלכוהוליסט, מצב המוגדר כתלות גופנית ונפשית בצריכת אלכוהול, צריך רצף שתייה של שנים, שבמהלכן האדם עבר את השלבים של שתייה בשליטה או שתייה מדי פעם והגיע למצב שכדי לתפקד הוא זקוק לשתייה מדי יום, מהקימה בבוקר, ומרגיש צורך לשתות כדי להשקיט את הגוף".
האם יש איזשהו שלב שבו אפשר להגיד שהאדם נגמל לתמיד?
"לא. גם אלכוהוליסט שלא שתה שנים ולוקח רק כוסית אחת - אפילו בחתונה של בתו – הצימאון שלו לאלכוהול חוזר אליו בעוצמה גדולה יותר".
ב־1991, כשפרשה לגמלאות, הקימה את מרכז אלדר לטיפול בהתמכרויות (לאלכוהול, הימורים וקנייה כפייתית), המונה היום שלושה סניפים. שתי בנותיה מופקדות עליהם, והיא משמשת יועצת פעילה.
מהם ההישגים הגדולים שאת רואה בהם מפעל חייך?
"המרכזים לטיפול ולשיקום של אלכוהוליסטים בקהילה; השינוי שגרמתי בכך שכל אזרח שצריך – ולא חשוב מה מצבו הכלכלי – יקבל טיפול כזה מהמדינה. זה פרויקט שאיחד את כל אזרחי ישראל עם הבעיה המשותפת. במשך השנים נוכחנו לדעת שזו לא בעיה רק של שכבות מצוקה. טיפלתי באנשי הצווארון הלבן והכחול, מוזיקאים, קיבוצניקים, אנשי צבא, עשירים ועניים, גברים ונשים ועוד. ב־1979 נחקק החוק הראשון לאיסור מכירת משקאות חריפים לבני 18 ומטה. אני יזמתי אותו, ועבדתי עליו עם חבר הכנסת ז'אק אמיר ז"ל ועוד אנשים. את הסיפוק הגדול ביותר יש לי מכך ששיקמתי מאות (ואולי יותר) משפחות בישראל, שהגיעו הרוסות ומפורקות והצלחתי ללמד אותן לחיות בדרך אחרת".
את עצמך שותה מדי פעם?
"כן, למה לא? אף פעם לא הייתי נגד שתייה מבחינה עקרונית ולא אמרנו שאסור לשתות. להפך: במקורות כתוב 'יין ישמח לבב אנוש'. אפשר בהחלט לשתות כוס יין בארוחה ובאירוע חברתי או משפחתי. אבל אני לא פותחת בקבוק יין בבית ושותה לבד. כשילדיי היו קטנים לא נתתי להם לטעום יין אלא מיץ ענבים. בבגרותם לא חינכתי אותם שאסור לשתות מדי פעם. היה לי מזל שבדור שלהם לא הייתה חוויית שתייה בגיל צעיר כמו היום".
ועכשיו הוצאת לאור את סיפור חייך בספר. למי הוא מיועד?
"לאנשי מקצוע, שימצאו בו דוגמאות טיפוליות, אבל גם לקהל הרחב. הסיפור שלי הוא סיפור של אישה שיצאה מעוני מוחלט, נלחמה, עסקת בנתינה והשתתפה בבניית חברה המבוססת על ערבות הדדית".
"לפני 30 שנה שיעור האלכוהוליסטים בקרב גברים מגיל 18 ומעלה היה כ־10%. היום, אין לי מספרים מדויקים, אבל לפי נתונים שקראתי, מאז אוקטובר 2023 נרשמה בישראל עלייה ניכרת בצריכת אלכוהול. 58% מהאוכלוסייה הבוגרת (גילאי 65-18) דיווחו על עלייה בשתיית אלכוהול בצורה משמעותית. יש גם עלייה ניכרת בשיעור תאונות הדרכים הנגרמות בעקבות שתיית אלכוהול.
"בהתבסס על המידע הקיים עד אפריל 2024, יש עלייה של 35%-30% במכירת משקאות אלכוהוליים בחודשים שלאחר אוקטובר 2023. כ־20% מהאוכלוסייה הבוגרת דיווחו על עלייה בצריכת האלכוהול שלהם, ויש עלייה של כ־40% בפניות לקווי סיוע בנושאי התמכרות לאלכוהול.
ומה שמדאיג מאוד: בעשור האחרון תרבות השתייה בישראל מתחילה כבר בגיל 15-14, כשילדים קונים בסתר ושותים. הסברה היא הכלי היעיל ביותר, ורצוי מאוד להתחיל אותה כבר בגיל בית הספר".
איך למנוע אלכוהוליזם?
"מאז ימי נח ועד ימינו, בני אדם שותים. מניעה ואיסור לא ימנעו שתיית אלכוהול. בשנת היובש הגדול בארצות הברית האיסור רק הגביר את האלימות ואת רכישת האלכוהול בשוק השחור. הדרך למניעת אלכוהוליזם היא באמצעות מניעה וחינוך".
מה זה אומר חינוך?
"מאז שנות ה־80 קיימות בבתי הספר, החל בכיתה י', תוכניות חינוך, הסברה ומניעה. במסגרתן מסבירים לתלמידים איך אפשר לשתות, איך לא לעבור את הכמות המותרת וכו'. לצערנו, המצב לא השתפר מאז".
מה הסיבה, לדעתך?
"התוכנית החינוכית בבית הספר חייבת להיות מלווה בחינוך חברתי משפחתי ובעיקר בדוגמה אישית של הבית. אם בר משקאות מחליף את הספרייה ושותים כהרגל יומיומי – סביר שהילד יבין שזו הנורמה. לא צריך להימנע מהכנסת בירה או וויסקי הביתה, ואם הילדים מבקשים לטעום, אפשר לתת להם טעימה אבל גם להסביר שזה לא טוב לילדים ושזה חוקי רק מגיל 18".
מי מכור יותר, נשים או גברים?
"כשאני הייתי פעילה בנושא, מתוך האלכוהוליסטים היו 80% גברים לעומת כ־20% נשים. היום, מאחר שהשתייה שכיחה מאוד בחברה הצעירה ללא הבדל מגדרי, השיעור הוא 70% גברים לעומת כ־30% נשים. אגב, גברים נגמלים טוב יותר מנשים, כי יש להם יותר תמיכה משפחתית בעניין הזה".
