ארבע נשים - שתיים מהן אחיות באמת, ארבעתן אחיות לגורל - ניצבות במרכז "ליל הינומה", ספרה החדש של ליאורה איילון (הוצאת עולם חדש). איילון, סגנית יו"ר מרחב ירושלים בנעמת, עוסקת רבות בעבודתה בשאלות של שוויון מגדרי. גם ספרה דן ביחסי המינים ובאי־השוויון ביניהם בדגש על המחיר שמשלמות נשים על קריירות מפוארות, לפעמים מדי, של בני זוגן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עלילת הספר מתרחשת במאה ה־19 ובמרכזה שני אדמו"רים ידועים: "החוזה מלובלין" (יעקב יצחק הלוי הורוביץ, 1815-1745) ו"היהודי הקדוש" (יעקב יצחק רבינוביץ', 1813-1766), מייסד חסידות פשיסחא. פייגלי ושיינדל הן שתי אחיות שנישאו בזו אחר זו ל"יהודי הקדוש". הגיבורה השלישית, מרים, ננטשה על ידי החוזה מלובלין ביום נישואיהם בטענה שהבחין בסימן צלב על מצחה. הגיבורה הרביעית היא ביילה היפהפייה, אשתו השנייה של החוזה מלובלין (הוא נשא אישה אחרת אחרי שנטש את מרים). עוד בנישואיו הראשונים זמם לשאתה. אחרי שהתאלמן אילץ אותה להתחתן איתו, למרות הפרש הגילים ביניהם, ולחיות איתו באומללות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הספר מתאר את החיים לצדם של מי שנחשבים לצדיקים בעיני החברה ומשרטט בקווים אכזריים את המחיר שמשלמות בנות זוגם של קדושים מסוג זה. אף על פי שבמרכזו דמויות היסטוריות, הקריאה בספר מספקת חוויה מיסטית בשל אופיו הפיוטי. לעתים מסתננים אליו רעיונות א־סינכרוניים, כאלה שעדיין לא היו קיימים בעת התרחשות העלילה, או שברור שלא היו ידועים לגיבורות. הופעתם בטקסט נראית כאילו המחברת החילה את עולמה על זה של גיבורותיה.
הפרקים נפתחים במעין פזמון חוזר שמעניק לספר הילה פיוטית: "ארבע נשים, ארבעתן לבושות לבן. ארבע נשים צעירות ומאושרות. ארבע נשים מחייכות וצוחקות וכו'". בכל פרק המספרת, שיינדל, מגוללת את סיפורה של אחת מהן. בסופו של דבר היא מתארת את שנת חייו האחרונה של "היהודי הקדוש" ואת נסיבות מותו של החוזה מלובלין.
הספר הוא תערובת מסקרנת בין הווה לעבר, בין יצירה היסטורית למיסטיקה, ואיילון כתבה אותו בעקבות תחקיר שערכה בניסיון להתחקות אחר קשריה המשפחתיים עם "היהודי הקדוש".
הספר הזה הוא הגיוגרפיה (ספרות שעוסקת בחייהם של קדושים) הפוכה: אם בהגיוגרפיה מספרים על גבורתו של הקדוש ועל מעלליו בדרך לקדושה, הרי שכאן את דנה במחירה של הגבורה הזאת - ועוד בזה שמשלמת אשתו של הקדוש. איך הגעת לרעיון?
"אני עוסקת בעבודתי בנושאים שקשורים לשוויון מגדרי. כשקראתי על היהודי הקדוש ועל יחסיו עם החוזה מלובלין, מצאתי שהסיפור הזה בפרט והסיפורים החסידיים בכלל מובאים מנקודת מבטם של גברים. רציתי לספר את סיפורי הנשים. לא חיפשתי את האמת כפי שהיא מופיעה במסורות, אלא כפי שהיא עולה מהנתונים ההיסטוריים. לדוגמה, גיליתי שהפרש הגילים בין שיינדל לפייגלי, שתי האחיות שנישאו ל'יהודי הקדוש', היה גדול מאוד. שיינדל הייתה קרובה יותר בגילה לילדיה של פייגלי מאשר לפייגלי. זה מעמיד את כל סיפור נישואיה ל'יהודי הקדוש' באור אחר, הרבה יותר אפל".
וגם מתברר, כמובן, שהקדושים הם לא כל כך קדושים.
"לא התכוונתי לבקר אותם אלא להאיר את הפן האנושי שלהם. הם היו בני אדם, וחולשותיהם פגעו בנשותיהם ובמשפחותיהם".
ספרי לי על עבודת התחקיר. האם סיפוריהן של הגיבורות אמיתיים או פרי דמיונך?
"רוב רובם אמיתיים. קראתי ספרי חסידות שהתייחסו ל'יהודי הקדוש' ואת הרומן של מרטין בובר 'גוג ומגוג: מגילת הימים', שבו התייחס למאבק בין הקדוש מלובלין, שהיה קדוש של ניסים, ובין 'היהודי הקדוש' שהיה סרבן ניסים. חפרתי בארכיונים, בספרייה הלאומית ואפילו בעיתונות משנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, שבה עדיין פרסמו סיפורי צדיקים מסוג זה. מי שמספר את הסיפורים האלה יוצא בדרך כלל מנקודת מבט שחפצה להאיר את הקדושים באור יקרות ופחות נצמד לעובדות ההיסטוריות".
בפזמון החוזר שבו את מתארת את הנשים המחייכות והצוחקות, מדובר בנשים מתות. בחייהן לא צחקו אלא סבלו מאוד, למה בחרת בפתיח הזה ושיבצת אותו בכל פרק מחדש?
"ביני ובין עצמי תהיתי איך הפכו לנשים עליזות כל כך במותן. בחייהן הרי סבלו מבדידות ומעוני, התמודדו עם מחלות של ילדים ועם עוד המון דברים קשים. חשתי שהמוות שחרר אותן ואיפשר להן לבטא את עצמן, ושמשום כך הן שמחות".
האופן שבו את מתארת את חייהן של הנשים מנסה להוציא אותן מתפקידן כנוכחות־נפקדות, או מתפקידן כמאירות את גדולתו של הצדיק מול חולשותיהן. האין זאת כפייה של רעיונות חדשים על מציאות עתיקה?
"אני לא חושבת. ניסיתי לבסס את מה שכתבתי על נתונים. סופר היידיש, יוסף אופאטושו, מתאר באחד מספריו את שיינדל כמרשעת - אישה רעה ומכוערת, שקלקלה את מעשיו הרוחניים של בעלה הצדיק וגם של החוזה מלובלין. בגללה לא בא המשיח. על פי הסיפור הזה ניסו השניים לגרום למפלת נפוליאון באמצעות עבודתם הרוחנית, ושיינדל סיכלה זאת. אלא שהאירוע שבסיכולו היא נאשמת התחולל בכלל חצי שנה אחרי מותו של 'היהודי הקדוש', כך שמדובר בעלילת שווא. הנשים האלה היו בלתי רגילות ולכן לא התקבלו ככאלה שעשו נחת לבעליהן. ביילה, למשל, שהייתה צעירה ופעילה, התערבה לא מעט בענייני החצר וגונתה על כך".
שיינדל מספרת על פייגלי שהיא נראית לה כאילו נלקחה מתמונה שצייר ג'ון סינגר סרג'נט כמחווה לאדוארד מאנה. מה לנערות יהודיות מעיירה במזרח אירופה במאה ה־19 ולדימוי הזה? האם בכתיבה עברת גם את חוויה מיסטית והכנסת את עולמך לנפשן של הדמויות?
"אינני יודעת אם עברתי חוויה מיסטית, אבל אין ספק שהכנסתי לספר את עצמי ואת תחושותיי כלפי העולם. חלמתי המון חלומות שנכנסו לספר, וגם פיתחתי יחסים עם הגיבורות. הגיבורה הקרובה אליי מכולן היא שיינדל, המספרת והגיבורה הראשית, אבל מי שהכי נגעה ללבי היא מרים, בגלל האכזריות שבה ננטשה מתחת לחופה. הסיפורים החסידיים מציגים את החוזה מלובלין כמי שעמד בניסיון מול לילית, בזמן שהאמת היא שמדובר בצעירה שלא חטאה במאום".
בדומה לחלק מיצירותיו של בשביס זינגר, גם את פונה לאיזה קהל דמיוני. אל מי את כותבת?
"ייתכן שהדמות שאליה אני מדברת היא אבי. אנחנו צאצאים של 'היהודי הקדוש' מהצד שלו. אני לא יודעת איך בדיוק. הוא יצא לשאלה לפני שנים רבות, כאיש צעיר מאוד, ונפטר כשהייתי ילדה. רציתי לשאול אותו המון דברים, אבל לא היה את מי. אולי משום כך ניסיתי להגיע אליו דרך הסיפורים האלה והקדשתי לו את ספרי".
באיזו מידה משקפות קורות החיים של הגיבורות שלך את אלה של נשים בעמדות דומות, כאלה שמלוות את הצלחותיו של בן זוגן בימינו?
"יש טיפוסים שונים של נשים, יש כאלה שרוצות יותר להתערב ולהשתתף באירועים, ויש אחרות, נחבאות אל הכלים, שעסוקות בענייניהן. אני מקווה שנשים בנות זמננו פחות חוששות ממה שיחשבו עליהן. באמצעות סיפורן של הגיבורות שלי רציתי לומר שאישה צריכה לעשות מה שהיא רוצה ולא להצניע את עצמה ואת רגשותיה".
