לפני שבע שנים פגשה שלי רוזנטל גרוש טרי ואב לפעוטה שמאוד מצא חן בעיניה. מה שגרם לה להסס אם להיכנס איתו לקשר הייתה המחשבה שאולי הוא טרם בשל למערכת יחסים רצינית. היא לא שיערה בנפשה שהקושי הגדול יהיה דווקא בתו הקטנה, שאותה היא תגדל במשך שנים ותרגיש כאילו היא בתה שלה, עד שיום אחד היא תיאלץ להיפרד ממנה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רוזנטל (35) הייתה אז רווקה בת 28. בן הזוג היה גרוש בן 33, אב לילדה בת שנתיים וחצי. "הוא היה ידיד של חברה שלי מהלימודים", מספרת רוזנטל, מנהלת בית קפה חברתי (במסגרת עמותת "גוונים") מקיבוץ ניר־עם. "קבענו ללמוד אצלה והוא קפץ להגיד שלום. אני והוא התחלנו לדבר ומיד נוצר בינינו קליק. בהתחלה הלחיצה אותי העובדה שהוא רק יצא מהבית. אמרתי לעצמי 'הוא בטח לא מחפש שוב זוגיות מחייבת'. אבל בסוף החלטתי לזרום. אחרי כמה חודשי היכרות הוא הכיר לי את הבת שלו שמיד כבשה לי את הלב, מה שגרם לי להתאהב בו אפילו יותר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בניגוד לתחזיות הפסימיות של רוזנטל, הקשר ביניהם הפך לרציני. הם עברו לגור יחד, והיא הפכה לחלק משמעותי מאוד בחיי בתו (ששהתה אצל אביה פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני). "הייתי מוציאה אותה מהגן, לוקחת אותה לגני שעשועים, לסרטים, להצגות וגם למפגשים עם המשפחה שלי. יש לי אחיינים ואחייניות והיא הפכה ממש לאחת הנכדות".
"יש ילדה שעזרתי לגדל במשך חמש שנים, שאני אוהבת כמו בת, אבל אין לי שום זכות להחליט היכן היא תגור. כשהיא עזבה הרגשתי בור שנפער בי"
ככל שחלפו השנים, הקשר ביניהן התהדק. "לילדה יש אמא מאוד אוהבת ומקסימה, ולשמחתי גם אני והיא התחברנו עם הזמן", מספרת רוזנטל. "עבורי היא בהחלט הייתה יותר מ'הבת של בן הזוג', ואני הייתי בשבילה הרבה יותר מ'החברה של אבא'. כשהיא הייתה ממש קטנה, אנשים שהיו רואים אותנו יחד ברחוב היו אומרים לה 'תבקשי מאמא שלך', ובהתחלה היא הייתה מתעצבנת מזה ואומרת: 'היא לא אמא שלי!'. אבל ככל שהזמן עבר היא כבר הייתה מעלימה עין, או לפעמים מסבירה ואומרת: 'היא לא אמא שלי, אבל היא כמו אמא שלי. היא בת הזוג של אבא שלי'".
לפני שנתיים קרו שני דברים ששינו את התמונה. הקשר בין רוזנטל לבן הזוג התחיל לקרטע, אבל המחשבה על פרידה הייתה לה קשה בעיקר בגלל שהמשמעות הייתה להיפרד גם מהילדה. במקביל, אמה של הילדה הכירה בן זוג איטלקי וביקשה לעבור עמו ועם הילדה לאיטליה. "היא הייתה כמובן צריכה עבור זה את הסכמתו של בן זוגי", אומרת רוזנטל, "ואחרי לבטים ארוכים הוא הסכים. עבורי זו הייתה תחושה מוזרה: יש ילדה שעזרתי לגדל במשך חמש שנים, שאני אוהבת כמו בת, אבל אין לי שום זכות להחליט היכן היא תגור, כי היא לא באמת שלי. כשהיא עזבה היה לי קשה מאוד. הרגשתי בור גדול שנפער בי. זמן קצר אחרי זה אני ואבא שלה נפרדנו. מן הסתם אני מניחה שהעזיבה שלה הקלה את הפרידה, כי היא הייתה חלק מרכזי מאוד בקשר שלנו".
את והיא בקשר היום?
"היום היא בת תשע וחיה באיטליה. בגלל שאני בקשר טוב עם אמא שלה, כן יוצא לי מדי פעם לדבר איתה בטלפון, אבל כבר לא מדובר בקשר רציף. הפרידה ממנה עדיין כואבת לי. בגלל זה, אחרי שחזרתי לעולם הדייטים אמרתי לעצמי שלעולם לא אכנס שוב לקשר עם מישהו שיש לו ילדים. מצד שני, מהר מאוד הבנתי שבטווח הגילים שלי יהיה קשה למצוא מישהו בלי ילדים. היום אני מוכנה לתת לזה צ'אנס, אבל חוששת מאוד. מפחיד אותי ששוב אמצא את עצמי נקשרת מאוד לילד של בן הזוג, ואם בסוף ניפרד, שוב יישבר לי הלב".
אין ספק. להיכנס לקשר עם בן או בת זוג שיש להם ילדים מקשרים קודמים, יכול להציב שאלות וקשיים רבים: איך מפתחים יחסי אמון עם הילד, איך גורמים לו להרגיש אהוב בלי לקחת את המקום של ההורה הביולוגי ועוד. אבל יש עוד קושי גדול וכואב שעליו ממעטים לדבר: מה קורה דווקא כשהקשר מסתיים.
בעוד שאהבה רומנטית יכולה לעתים קרובות להיגמר, אהבה לילד, גם אם אינו שלך, היא כזו שלא מתגברים עליה תמיד בקלות. ובניגוד לשני הורים ביולוגיים שנפרדים (ואז ברוב המקרים לשניהם יש זכות חוקית להמשיך לגדל את הילדים), הרי שבמקרה הזה לבן או לבת הזוג אין כל זכויות, והפרידה לעתים יכולה להיות קשה מנשוא.
"שימשתי עבור הילדים שלו אמא לכל דבר. אני סובלת מגעגועים עזים ובוכה עליהם. זה פצע מדמם"
גם אם יש לך ילדים משלך, זה לא הופך בהכרח את הפרידה לקלה יותר. על כך יכולה להעיד שרון (שם בדוי), עובדת נדל"ן ממרכז הארץ, אלמנה ואמא לילד בן 12, שמבקשת לא לחשוף את פרטיה המלאים עקב המצב המורכב עם בן הזוג לשעבר. "הניתוק מהילדים של בן זוגי לשעבר כאב לי הרבה יותר מהפרידה ממנו", היא מצהירה היום בכאב.
שרון (43) התאלמנה במפתיע לפני שש שנים וחצי, עקב בעיה בריאותית שתקפה את בעלה. שנה לאחר מכן חברים משותפים הכירו לה גרוש ואב לשניים (אז בן ארבע ובת שלוש). "הוא התגרש בערך באותה תקופה שבה אני התאלמנתי", היא מספרת. "גרושתו לא הייתה יציבה מבחינה נפשית והוא קיבל משמורת מלאה על הילדים. חצי שנה אחרי ההיכרות בינינו הוא וילדיו עברו לגור בבית שלי. כאב לי מאוד על הילדים שגדלו בלי אמא, ולקחתי אותם תחת חסותי. שימשתי עבורם כאמא לכל דבר. הייתי מעורבת בחייהם יותר מאבא שלהם. כשהיו בעיות, הגננות והמורות היו מתקשרות אליי. גם הילדים ראו בי אמא. אם הילדה הייתה נופלת ובוכה היא לא הייתה צועקת 'אמא' אלא קוראת בשמי. בלילות היא הייתה מבקשת לישון איתי מחובקת. אני זוכרת היטב איך ליוויתי את הבן ביום הראשון שלו בכיתה א', איך הלכנו יד ביד והוא אמר לי: 'אני כל כך אוהב אותך וכל כך שמח שאת איתי'. בכלל, אני זו שהייתה לוקחת ומוציאה אותם מהמסגרות, מבשלת להם, משחקת איתם, משכיבה אותם לישון. אפילו צמצמתי את היקף המשרה שלי כדי להיות איתם כמה שיותר. מבחינתי הם היו ילדיי בדיוק כמו בני הביולוגי".
עד הפרידה.
"כן. לפני שנה וחצי, אחרי ארבע שנים יחד, בן זוגי התחיל להתנהג מוזר. הוא היה קר יותר, התחיל לחזור בשעות מאוחרות בלילה ובכל פעם היה לו תירוץ אחר. יום אחד הילדים סיפרו לי שבזמן שהוא איתם הוא כל הזמן מדבר בטלפון עם מישהי. הם גם אמרו לי את השם שלה. כשהתעמתתי איתו על זה, הוא הודה שהוא מנהל רומן. הוא גם לא אמר שהוא מצטער - יותר שהוא מבולבל ולא יודע מה הוא רוצה לעשות. לצערי, הפרידה בינינו הייתה בלתי נמנעת. הייתי שבורה בעיקר בגלל הילדים. היה לי קשה לדמיין את עצמי בלעדיהם, וידעתי שעבורם לא רק שזה יהיה קשה, אלא שזה עלול להשפיע עליהם נפשית: הם שוב יאבדו דמות אם. אמרתי לבן הזוג שאין לי שום כוונה להיפרד מהילדים, שאת הכעס שלי עליו אני מוכנה לשים בצד, אבל שאני אוהבת את הילדים כאילו הם ילדיי, ולא מתכוונת לוותר על הקשר איתם".
והוא לא הסכים?
"בהתחלה הוא דווקא כן הסכים, וקבענו משמורת כמו אצל הורים גרושים: חצי שבוע וכל סופ"ש שני הם ישנו אצלי. בשבילו זה היה נוח. זה השאיר לו הרבה ערבים פנויים להיפגש עם החברה החדשה שלו. אני גם לא דרשתי ממנו כלום. אמרתי לו עוד קודם שאני לא רוצה מזונות, לא מבקשת אפילו שקל, רק להיות עם הילדים. גם הפסיכולוג שטיפל בילדים מאז שאמא שלהם יצאה מהתמונה, תמך מאוד בסידור הזה. אבל כעבור חודשיים בת הזוג החדשה שלו הטילה וטו. הסידור הזה אילץ אותו להישאר איתי בסוג של קשר והיא מאוד לא אהבה את זה. היא אמרה לו שמאחר שהם אינם ילדיי, היא לא מוכנה בשום אופן שהם ימשיכו להיות איתי. התחננתי בפניו שלא יעשה את זה. אמרתי לו שייתן לי לדבר איתה, שאני אסביר לה שאין לי שום עניין רומנטי בו, שהאהבה שלי לילדים והקשר שלי איתם זה הדבר היחיד שחשוב לי. אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. הוא העביר את הילדים לאמא שלו, ומאז מסרב לתת לי לראות אותם".
נורא.
"זה היה שבר מטורף. התייעצתי עם עורך דין, חיפשתי כל דרך אפשרית לשנות את המצב, אבל הובהר לי שלמרות שבמשך שנים גידלתי את הילדים בבית שלי, אין לי שום זכות חוקית עליהם. לצערי, כבר למעלה משנה שלא ראיתי אותם פנים מול פנים. לפעמים אמא שלו שולחת לי תמונות שלהם בלי שהוא יודע, אבל היא לא מוכנה לתת לי לדבר איתם בטלפון, כי היא מפחדת שהם יספרו לו. אני ממשיכה לקנות להם כל הזמן בגדים וצעצועים ומוסרת לאמא שלו בנקודת מפגש. היא כמובן לא מספרת לו או להם שזה ממני.
"אני סובלת מגעגועים עזים ובוכה עליהם עד היום. כמישהי שהתאלמנה, שאיבדה את האדם הכי קרוב לה, אני לגמרי יכולה להגיד שעבורי זה אבל באותה מידה. גם לבן הביולוגי שלי זה כמובן קשה. הוא היה קשור מאוד לילדים וראה בהם אחים קטנים לכל דבר. עד היום הוא מזכיר אותם, וכואב לי גם עליו. הבן שלי איבד בפתאומיות את אבא שלו, ובהמשך גם ילדים שהיוו עבורו משפחה. אני מתביישת להודות, אבל אני מתפללת מדי יום שהאקס שלי ייפרד מאותה אישה. ממש לא בגלל שאני רוצה לחזור אליו. רק בגלל שאני יודעת שאז אולי אוכל לראות שוב את הילדים. עבורי זה עדיין פצע מדמם".
גם רונן (שם בדוי) מצא את עצמו בסיטואציה דומה. לפני חצי שנה נפרד מזוגתו שעמה חי במשך שבע שנים. יחד איתם גרו באופן קבוע גם שני ילדיה, והוא מספר ששימש להם אב לכל דבר. היום בת הזוג לשעבר אינה מאפשרת לו להיפגש עם הילדים, ולמרות שהוא עצמו אב לשתי בנות משלו (בנות 19 ו־17), הוא שבור וקרוע. "אני מרגיש כאילו לקחו לי חלק מהלב", הוא אומר. "הכאב והגעגועים כל כך עצומים. ולצד כל זה גם עולות השאלות: מה הייתי בשביל הילדים האלה? שבע שנים גידלתי אותם כמו את ילדיי, ועכשיו אני סתם אדם זר?".
רונן (47), עובד הייטק מתל־אביב, הכיר את בת הזוג שנה לאחר גירושיו. "הכרנו דרך העבודה, ובהתחלה הקשר בינינו היה ידידותי. היא התגרשה זמן קצר לפניי וסיפרה שהגרוש שלה ניתק כל קשר עם ילדיו. היה לי עצוב מאוד לשמוע את זה. ניהלנו יותר ויותר שיחות סביב הגירושים, ולאט־לאט הקשר בינינו הפך לרומנטי. אחרי כמה חודשי זוגיות עברנו לגור יחד, ובעוד שהבנות שלי היו מגיעות אליי רק פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני, הילדים שלה, אז בני שבע וחמש, גרו איתנו באופן קבוע. בגלל שאבא שלהם נעדר, ניסיתי לשמש להם דמות אב עד כמה שניתן. הרבה פעמים אפילו פיציתי יתר על המידה, ועל זה אני עדיין מכה על חטא. למשל, כשהבנות שלי היו אצלי, לפעמים הייתי נמנע מלחבק אותן כדי שהם לא ירגישו רע. הבנות שלי אהבו מאוד את ילדיה של בת זוגי, והיו לנו חוויות טובות ומאושרות. היינו יוצאים יחד לטיולים, צופים בסרטים, ממש כמו משפחה רגילה. כשהבן שלה חגג בר מצווה, באופן טבעי עזרתי לממן את האירוע. זה הרגיש לי מובן מאליו".
"אני מרגיש כאילו לקחו לי חלק מהלב. גם עולות שאלות: מה הייתי בשביל הילדים האלה? שבע שנים גידלתי אותם כמו את ילדיי, ועכשיו אני סתם אדם זר?"
בשלב מסוים גרושתו של רונן עברה עם בנותיו לעיר רחוקה, מה שהוביל לכך שהוא זכה לראות אותן לעתים רחוקות יותר. "זה עוד יותר חיזק אצלי את הקשר עם ילדיה של זוגתי", הוא אומר. "הם חיו איתי ברמה היומיומית ומילאו לי את החלל. גם הם ראו בי אבא לכל דבר. הרבה פעמים הם היו אומרים לחברים שלהם משפטים כמו 'אני אבקש מאחד ההורים שלי שיסיע אותי', 'אשאל את ההורים'".
מה קרה אחרי שאתה ואמא שלהם נפרדתם?
"הפרידה הייתה ביוזמתה, והיה לי קשה מאוד עם זה. ניסיתי לשכנע אותה להישאר, והסברתי לה שאני גם לא יכול לדמיין את עצמי נפרד מהילדים: שבע שנים אני משמש להם כמו אבא, יותר אני לא אראה אותם? בהתחלה היא הבטיחה שהפרידה לא תשפיע על הקשר שלי איתם, ושעדיין אוכל לראות אותם מתי שרק ארצה. הייתה תקופה קצרה שבאמת הקשר נשמר. היינו מדברים בטלפון או מסתמסים, הייתי קופץ לבקר אותם בביתם החדש. אבל אז אני ואמא שלהם נקלענו לוויכוח בנושא פיננסי. היא התרגזה עליי, ואמרה שהיא לא מוכנה יותר שאהיה בקשר עם הילדים. אחרי זה ניסיתי להתקשר אליהם, לפחות לשמוע את הקול שלהם, אבל הם לא ענו לי וגם לא ענו לי להודעות. נתק מוחלט.
"כרגע אני שבור מבחינה נפשית. עד לא מזמן חייתי בחיק משפחה גדולה ועכשיו אני לבד לגמרי. אני עדיין מנסה לשמור על אופטימיות, מקווה שזוגתי לשעבר תשנה את דעתה. אני עדיין ממתין שהילד יתקשר, שהילדה תשלח לי בווטסאפ שיר חדש שהיא אוהבת, או אפילו שיבקשו להיפגש וייתנו לי חיבוק של אהבה".
"להורים משניים, כאלה המגדלים ביחד עם ההורה הביולוגי את ילדיו, אין מעמד חוקי", אומר עו״ד יעקב שקלאר, מומחה בדיני משפחה ודין פלילי. "יחד עם זאת, בתי המשפט הכירו בזכותם של הורים משניים, ידועים בציבור, שהיוו דמויות הוריות משמעותיות בחיי הקטינים. זה קורה בנסיבות חריגות ומיוחדות, למשל, כשההורה הישיר כבר אינו בתמונה או כאשר טובת הקטין מחייבת את המשך הקשר עם ההורה המשני. במקרים שבהם הבסיס הוא רק הקשר הקרוב בין ההורה המשני לילד, כל מקרה נדון לגופו על פי עקרון טובת הילד. מדובר בתיקים קשים מאוד, ובתי המשפט נוטים לרוב לדחות תביעות אלה".
