כשליהי הוד הייתה בהיריון עם בתה איה, היום בת חמש וחצי, היא התבשרה שעליה לעבור ניתוח קיסרי. כשהרופא מסר לה את התאריך הנבחר, 15 במרץ, היא הייתה בשוק. מדובר ביום מותה של נילי, אשתו הראשונה של בעלה ואם בנו, שנפטרה בגיל 35 ממחלת הסרטן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במחשבה שנייה, מספרת הוד, היא לא באמת הייתה מופתעת. לדבריה, מאז שהכירה את בעלה, גיא קרני, מנכ"ל ערוצי דיסני ישראל, כבר התרגלה לכל מיני סימנים שהיא והוא קיבלו מאשתו המנוחה. "חודשיים אחרי שאני וגיא התחלנו לצאת, נסענו לראשונה לחופשה יחד", היא מספרת. "הגענו לאזור טול-כרם והלכנו לאיבוד. כשעצרנו את הרכב ראינו מולנו ספסל שעליו היה כתוב 'ספסל נילי'. מכל המקומות בעולם ומכל הספסלים בעולם, הגענו בדיוק למקום הזה".
נשמע רגע לא פשוט.
"אני וגיא התמודדנו עם זה כמו שאנחנו מתמודדים עד היום: עם הרבה הומור שחור. צחקנו ושאלנו מה היא מנסה בעצם להגיד לנו. האם היא מברכת את גיא שהחליט להמשיך הלאה? או מנסה להגיד לו: 'מה פתאום אתה כבר יוצא לחופשה עם מישהי חדשה?'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אם שמים את ההומור השחור בצד, הוד משוכנעת שנילי הייתה שמחה עבור בעלה שמצא זוגיות נוספת. משפחתה של נילי, היא מספרת, קיבלה אותה בחום מהרגע הראשון: "לא רק שההורים שלה ואחותה הגיעו לחתונה שלי ושל גיא, הם גם עמדו איתנו בחופה. הם מאוד רצו עבור גיא שימצא מישהי".
הוד, מצידה, תמיד נתנה לנילי את המקום שלה, בין אם זה בלב של בעלה או בביתם המשותף. לכן גם ביקשה מהרופא שימצא מועד אחר ללידה של בתה. "יום מותה של נילי הוא יום מאוד עצוב עבור כולנו בבית", היא אומרת. "היה ברור שזה לא יכול להיות גם יום הולדתה של איה. הרופא הציע את 12 במרץ, אבל זה יום הולדתו של דן (דן-דן), בנו של גיא, שהוא היום בן 16. נילי נפטרה בדיוק שלושה ימים אחרי שהוא חגג יום הולדת שש. בסוף נקבע שאיה תיוולד ב-9 במרץ".
הוד (41) נחשבת לאחת ממעצבות שמלות הכלה הבולטות בישראל. היא גדלה בשיכון ל' בתל אביב, בת זקונים לבעל מפעל שיש ועקרת בית. אחיה הבכור הוא האמן הנודע ניר הוד, ואחיה האמצעי, טל, הוא איש עסקים. בצבא שירתה כסמלת מבצעים. "האינטרנט היה אז בחיתוליו ולא היה מחשב בכל בית", היא נזכרת. "אבל בצבא היה לי מחשב עם מנוע חיפוש, ויום אחד קפצה בו ידיעה על שמלת הכלה שעיצב נרסיסו רודריגז עבור ארוסתו של ג'ון קנדי ג'וניור. תמיד אהבתי בגדים, אבל מעולם לא חשבתי להיות מעצבת. עד לאותו רגע".
"אני חושבת שאני מוכרת מוצר ממש מדהים וזה המחיר שלו. מי שלא מתאים לה, יכולה למצוא חיקויים של שמלות שלי בעלי אקספרס ב-200 דולר, או ללכת לכל מעצב אחר. אני ממש לא לכולם וזה בסדר גמור מבחינתי"
אחרי השחרור נרשמה ללימודי עיצוב אופנה בשנקר. למרות שמה שהוביל אותה למקצוע הייתה שמלת כלה, לא תיארה לעצמה שזה יהיה התחום שלה. "בשנקר שמלות כלה נחשבו לכבשה השחורה של עולם האופנה", היא מסבירה. "היה דימוי רע מאוד למעצבי שמלות הכלה בארץ. זה נקשר למשהו מאוד לא אופנתי. אני זוכרת שחברה טובה שלי התחתנה וביקשה ממני שאעצב לה שמלה. בדיוק חזרתי מפריז אחרי שעבדתי כסטאז'רית ב'דיור'. לא ידעתי מה לעשות, אבל לא רציתי לסרב לה וגיליתי שאני מאוד נהנית מזה. אחרי זה המשכתי לעצב לעוד ועוד חברות".
היום נראה שכמעט כל מעצב ישראלי מעצב גם שמלות כלה.
"נכון, כי לעצב אופנה יומיומית בארץ זה מאוד יקר וקשה. את מתמודדת מול אופנה מהירה וכל מיני אתרים באינטרנט ואת לא יכולה להתחרות בזה. אני מעריצה גדולה של מעצבים ישראלים שהעיצובים שלהם לא כוללים שמלות כלה ומצליחים לשרוד. כל הזמן יש לי את הפזילה הזו, אבל אני מיד אומרת לעצמי, 'אל תלכי לשם'. מה גם שהיחס לשמלות הכלה השתנה. נוצרה סביב זה הילה".
השמלות שלך לא זולות. יש שיגידו אפילו שמדובר במחיר מופקע.
"מחיר של השכרת שמלה שלי בארץ מתחיל ב-13 אלף שקל, תלוי בעיצוב. מה זה מחיר מופקע? אנשים צריכים להבין מה עומד מאחורי זה. בארץ אין כמעט תופרות. שכר העבודה לתופרת גבוה יותר משכר של רופא. מחירי הבדים, בעיקר אחרי הקורונה, בכלל עלו פלאים. עוד לא קניתי וילה בכפר שמריהו מהכסף. רחוק מזה. זה עסק שיקר מאוד להחזיק. אני חושבת שאני מוכרת מוצר ממש מדהים וזה המחיר שלו. מי שלא מתאים לה, יכולה למצוא חיקויים של שמלות שלי בעלי אקספרס ב-200 דולר, או ללכת לכל מעצב אחר. אני ממש לא לכולם וזה בסדר גמור מבחינתי".
בעבר אמרת, "או שמאוד אוהבים אותי, או ששונאים אותי".
"זה נכון. כי אני בן אדם שמאוד קשה לו לזייף. יש את המקומות האלה שאת מגיעה ואומרים לך 'כפרה' ו'מותק' ו'חיים שלי'. אני לא כזו. כשאני אוהבת מישהי ומתחברת אליה, זה ברור שהיא תהיה כלה שלי. אבל אם אני לא מתחברת, אני נעשית שקופה. בגלל זה יש כאלה שאולי חוות אותי כקרה או מתנשאת".
ואת סבבה עם זה?
"פעם זה הפריע לי. היום אני מבינה שאין מה לעשות. את לא יכולה להתחבר לכולם".
את הסטודיו שלה פתחה בגיל 30. לפני כן עבדה ב"קסטרו" ואז ב"סאקס". למעשה הייתה אמורה לעבור לניו-יורק עם בן זוגה דאז, הסטרטאפיסט אדם סינגולדה (בנו של הגיטריסט אבי סינגולדה), אבל רגע לפני הם נפרדו, ומאחר שכבר התפטרה מעבודתה, החליטה להפוך למעצבת שמלות כלה עצמאית.
במשך שלוש שנים ליוותה כלות ליום חתונתן כשהיא עצמה רווקה, אבל לדבריה, מעולם לא חששה מנבואת "הסנדלר הולך יחף". "תמיד היה לי ברור שגם אני אתחתן, שאמצא את הפרטנר שלי", היא אומרת. "מגיל 18 כל החיים קפצתי מזוגיות אחת לשנייה. זו הייתה הבחירה שלי להיות רווקה במשך הזמן הזה. נהניתי. חגגתי".
את קרני הכירה בגיל 33 דרך חברה משותפת. הוא ראה אותה בפייסבוק של אותה חברה והתלהב. זה היה שנה אחרי שהתאלמן מאשתו. הוא המתין חצי שנה נוספת, ואז ביקש מהחברה להכיר ביניהם. כשהוד שמעה שמדובר באלמן פלוס ילד, היא מיד אמרה לא.
"לא רציתי מישהו שכבר יש לו ילדים", היא מסבירה. "רציתי מישהו שאוכל להתחיל איתו הכול מאפס. אבל אז נכנסתי לאינסטגרם ולפייסבוק שלו והוא מאוד מצא חן בעיניי. דבר ראשון, הוא היה נורא חתיך. בנוסף, ראיתי דברים שהוא כתב. גם ראיתי את הבן שלו שנראה מדהים ומתוק. אמרתי ששווה לצאת איתו לדייט אחד לפחות. החברה נתנה לו את הטלפון שלי, הוא התקשר ודיברנו חמש שעות. למחרת בבוקר אמרתי לאמא שלי: 'דיברתי אתמול עם מישהו ונראה לי שהוא יהיה בעלי'".
בבוקר למחרת השניים נפגשו לקפה, ו-20 דקות לאחר מכן כבר התנשקו. באותו ערב המשיכו לדייט שני, במסעדה. שלושה חודשים אחר כך הוא הכיר לה את בנו. "הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם דן-דן הייתה בבית קפה. חששתי מאוד, כי לא הייתי לפני כן בסביבת ילדים. לא היו לי אפילו אחיינים אז. אבל דן-דן, שהיה אז בן שבע וחצי, היה פשוט מהמם. מהר מאוד התחברנו, והרגשתי שהוא מקבל אותי".
עדיין, הוד מודה שקשר עם אלמן מכיל לא מעט מורכבויות. "בניגוד לגרוש, אלמן לא מפסיק לאהוב את אשתו בנקודה מסוימת. אם כבר, אחרי מותה הוא שם אותה עוד יותר במקום אידילי. כשמישהו מת את שוכחת את כל הריבים והדברים הלא טובים. את זוכרת רק את הדברים היפים והמהנים.
"להיכנס לקשר עם אלמן פלוס ילד, זה גם להיכנס לקשר עם המשפחה שלו ושלה ועם החברים שלו ושלה. את מרגישה שאת כל הזמן תחת זכוכית מגדלת. את כל הזמן משווה. 'מי עשתה את זה יותר טוב? אני או נילי? את מי אתה יותר אוהב? אותי או את נילי?'. גיא ונילי היו יחד עשר שנים. הם היו בני 35 עם דירה, ילד קטן ואהבה גדולה. אם גבר שמתגרש יוצא מזה שרוט, אז אלמן יוצא מזה מצולק".
אילו רגעים מורכבים את זוכרת?
"כשהכרנו, נורא אהבתי את יזהר אשדות ואמרתי לגיא שאני רוצה שנלך יחד למופע האירי שלו. אבל גיא אמר לי שהוא לא יכול, כי הוא כבר היה במופע הזה עם נילי ויהיה לו עצוב מדי. היו גם הרבה שירים שלא יכולנו לשמוע ברדיו מאותה סיבה. כשהתחלנו לצאת הוא עדיין גר בבית שבו הם גרו יחד. כל החפצים והבגדים של נילי עדיין היו בארון. כשהייתי מגיעה אליו היינו יושבים רק במטבח בחושך. זה לא משהו שדובר בינינו. זה היה אינסטינקטיבי. בהתחלה רק גיא ישן אצלי. לפני שהתחלתי לישון אצלו, הוא קנה מיטה חדשה. לדעתי הוא הרגיש שזה כבר מוגזם: שגם אישן במיטה שבה הם ישנו יחד".
שיתפת אותו בקשיים שלך?
"אף פעם לא אמרתי לו שקשה לי. בגלל זה לדעתי גיא כל כך אהב אותי. כי לאורך כל הזוגיות שלנו לא היה שלב שביקשתי שיוציא את נילי מהחיים שלו. אם זה היה קורה, הזוגיות בינינו לא הייתה יכולה לעבוד".
מתי עברתם לגור יחד?
"פחות משנה אחרי שהכרנו. עברנו לדירה חדשה שגיא קנה עוד לפני שפגש אותי. לפני כן ארזנו יחד את כל החפצים והבגדים של נילי. אמא שלה ואחותה לקחו את הדברים שהן רצו, ואת היתר תרמנו. היה לי מאוד חשוב שגם בדירה החדשה שלנו עדיין תהיה נוכחות של נילי. הזמנתי במיוחד מנורת לב מזכוכית, הצבתי אותה בבית ומתחתיה העמדתי חמש תמונות שלה. בעיקר בשביל דן-דן, היה לי חשוב שהזיכרון שלה בבית לא יימחק".
בינך ובין דן אף פעם לא היו חיכוכים?
"ברור שפה ושם קרו דברים. היה איזה ערב שבו קראתי לו לבוא לאכול. הוא שיחק בפלייסטיישן והתעלם. בשלב מסוים נכנסתי אליו לחדר, פתחתי את המתג של האור, ובפעם הראשונה מאז שהכרנו הרמתי עליו את הקול. איך שעשיתי את זה המנורה התפוצצה. כל הרסיסים עפו עליי".
חשבת מה זה אומר?
"לא חשבתי. ידעתי. היה לי ברור שנילי שם ואומרת: 'אל תצעקי על הבן שלי'. היו לי המון רגשות אשם".
וזהו, מאז לא צעקת עליו יותר?
"בואי, דבר ראשון אני לא איזו אמא חורגת שצועקת. מובן שהיו עוד לא מעט הרמות קול מאז, כמו אצל כל אמא וילד. אני מרימה עליו את הקול והוא מרים עליי. אבל מנורות כבר לא מתפוצצות".
היה מקרה שהוא הטיח בך "את לא אמא שלי"?
"בחיים לא. אני וגיא תמיד תהינו מתי זה יקרה, אבל זה מעולם לא הגיע וגם לא נראה שיגיע. אני אמא שלו לכל דבר".
היום את גם אמא לבת ביולוגית. את מרגישה הבדל?
"אני מרגישה אמא לשניהם באתה מידה, אבל ברור שיש משהו אחר עם ילד שנולד לך מהבטן. עם איה זה כמו איבר שכרתו לי מהגוף. אני גם יכולה לראות את עצמי בה, היא קופי פייסט שלי. מצד שני, בתחילת הזוגיות שלנו גיא תמיד היה שואל אותי אם הייתי קופצת מול רכבת דוהרת כדי להציל את דן-דן. הייתי נורא מתעצבנת, לא ידעתי מה לענות. אמרתי, 'אתה מעמיד אותי למבחן עד כמה אני אוהבת את הבן שלך?'. היום ברור לי שהתשובה היא כן. חד-משמעית הייתי עושה את זה. בדיוק כמו שהייתי עושה את זה עבור איה".
סיפרתם לאיה שאת לא אמא של דן?
"מעולם לא. הנושא הזה פשוט לא דובר. ואז, לפני שלושה שבועות, היא פתאום שאלה אותי: 'אמא, מי זו אמא של דן?'. אמרתי לה, 'איך את יודעת שאני לא אמא שלו?'. היא ענתה: 'אני פשוט יודעת'. יכול להיות שהיא הבינה לבד, כי היא קוראת לי 'אמא' והוא קורא לי 'לילו'. סיפרתי לה שלדן-דן הייתה אמא שקראו לה נילי ושהיא מתה מסרטן. הוספתי: 'את נולדת לי מהבטן, ודן-דן נולד לי מהלב'".
איך היא הגיבה?
"היא בעיקר נכנסה לחרדה. יום אחד הייתה לי מיגרנה והיא ממש ראתה אותי מעולפת על הרצפה. היא לא הפסיקה לשאול את גיא אם גם לי יש סרטן ואם גם אני עומדת למות. גם גיא תמיד היה חרד לי וגם דן-דן. מאז גיל שנה הוא ראה את אמא שלו חולה, ובסוף היא גם נפטרה. אז אם לא הייתי מרגישה טוב ושוכבת במיטה, גיא תמיד ביקש ממני, 'ליהי, תנסי להראות שאת בסדר', כדי שדן-דן לא יילחץ".
בשלב מסוים עלה חשש שהחרדות מתממשות. "תמיד אמרתי לגיא, 'מה הסיכוי שזה יקרה שוב?'. אבל לפני קצת פחות משנתיים, בזמן שהתקלחתי, גיליתי גוש בשד. ככה בדיוק נילי גילתה שהיא חולה. בגיל 30, במקלחת, היא הרגישה גוש בשד".
מפחיד.
"קראתי מיד לגיא, אמרתי לו, 'בוא רגע, תמשש', והוא החוויר. זה היה ממש אותו סרט. אחד לאחד. קבעתי מהר תור לרופא שהפנה אותי לאולטרסאונד. למחרת האולטרסאונד, בזמן שנהגתי, ראיתי את הטלפון של הרופא על הצג. עניתי כולי רועדת והוא אמר: 'התוצאות חזרו. את צריכה לעשות ביופסיה'. התקשרתי לגיא כשאני מתה מפחד. ניסיתי להרגיע את עצמי אבל ראיתי סרטים שחורים".
ומה קרה?
"הלכתי לביופסיה ולמזלי הגוש התברר כציסטה. אבל זה היה מאוד מלחיץ. אחרי זה גיא סיפר לי עד כמה הוא היה לחוץ. הרבה יותר ממה שהוא הראה".
אפשר להבין אותו.
"זו, אגב, אחת הסיבות שאין לנו עוד ילד. גיא הסכים שנביא לעולם רק ילדה אחת ביחד, כי הוא כל הזמן חי בתחושה שהוא יכול להתאלמן שוב, והוא לא רוצה להיות אלמן עם שלושה ילדים. זה הפחד הכי גדול שלו. העננה הזו מרחפת עלינו כל הזמן".
ואת רוצה עוד ילד?
"רציתי מאוד, אבל גיא עמד בסירובו. אני מודה שזו הייתה תקופה לא קלה עבורנו. אמרתי לו שתמיד אזכור לו את זה שיש לי רק ילדה ביולוגית אחת. אבל אני לא יכולה להמשיך להתמרמר. זו המהות של אהבה בעיניי: שכל אחד עושה את הוויתורים שלו. למרות שמבחינתי, לא להביא עוד ילד זה ויתור ענק".
מה אם גיא היה אומר לך שהוא שינה את דעתו?
"אז כנראה שכבר אתמול הייתי בהיריון. זה קשה לי. גיא יודע את זה, אני לא מסתירה. זה צובט לי בלב בעיקר כשאני שומעת על חברה בהיריון. אבל בסוף אני יודעת שזה האדם שבחרתי וזה האדם שאני רוצה להזדקן איתו. הרי בכל שלב יכולתי לקום וללכת, אבל אני אוהבת את גיא אהבת נפש".
לדבר אחד בהיריון הוד בוודאות לא מתגעגעת: המשקל. היא מספרת שביום הלידה שלה עלתה על המשקל, והמחוגים הראו 100 עגול. "אחרי הלידה ירדתי, אבל נשארתי במשקל עודף. רק לפני עשרה חודשים החלטתי לקחת את עצמי בידיים. את רואה אותי עכשיו אחרי שירדתי 22 קילו".
מה הביא לשינוי?
"ראיתי תמונה שלי והזדעזעתי. במשך כל השנים האלו המעטתי להצטלם. היה לי קושי תמידי עם זה שאני נמצאת בתעשייה של נראוּת, שמייצגת יופי ואסתטיקה, ואני לא מרגישה שלמה".
בנוסף לסטודיו שלה בדרום תל אביב, שמלות הכלה של הוד נמכרות היום ב-20 חנויות ברחבי העולם. במהלך הקריירה שלה עיצבה לא מעט שמלות כלה עבור מפורסמות בארץ ובחו"ל, ובתקופה האחרונה בלטו שמלות בעיצובה גם על כלות בתוכנית "חתונה ממבט ראשון". הריאיון עמה מתקיים שעות ספורות אחרי שחזרה מלונדון, לשם הוטסה במיוחד כדי להלביש את הנסיכה מאית'ה אל מכתום, בתו של שליט דובאי, עבור פסטיבל קאן.
את השמלה לחתונה שלה עצמה, שהתקיימה לפני שבע שנים, עיצבה רק שלושה שבועות לפני האירוע. "אף פעם לא פנטזתי על שמלת הכלה שלי", היא מפתיעה. "זה לא העסיק אותי בכלל. התחתנו במסעדת 'דלאל' מול 120 אורחים, ושבוע אחרי זה עשינו מסיבת ריקודים".
עד כמה את אוהבת חתונות היום?
"פעם הלכתי המון לחתונות של כלות שלי. היום פחות. אני הולכת רק לחתונות של אנשים שאני ממש קרובה אליהם. אבל חתונות עדיין מאוד מרגשות אותי, ואני עדיין בוכה בחופות. זה אף פעם לא נמאס עליי".
