איך חוגגת אישה בת 32 את יום הולדתה? תלוי איך קוראים לה. אם היא עונה לשם מרסל מוסרי, סופרת עם 115 אלף עוקבים בפייסבוק, העצב והשמחה יהיו שם בערבוביה. יום ההולדת של מוסרי התחיל יום לפני התאריך שלו, בתמונות שמחות מיום הולדת שנה של בתה גפן, והסתיים בסטורי עצוב ואותנטי, שבו כתבה שהיא לא מצליחה לחייך, כי היא עדיין אבלה על נישואיה שהסתיימו לפני חצי שנה. "הסתובבתי עם גוש מועקה בגרון, כי ביום ההולדת שלי הייתי לבד עם ילדה שבוקעות לה שיניים", היא נזכרת ומחייכת, "ובסדר, נו, רחמים עצמיים, תוגה, מי מאיתנו לא שם לפעמים? רוב הזמן אני מתה על עצמי שזה מגעיל".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מוסרי עדיין מלקקת את פצעי גירושיה מגור הרמן (41), שהכירה אחרי שנות הוללות וסטוצים, בדיוק כשחשבה שלעולם לא תהיה לה אהבה רצינית. השניים נפרדו ביוזמתה כשגפן, בתם המשותפת, הייתה בת חצי שנה, וכולם אמרו לה שהיא עושה טעות. החדשות הטובות הן שהיא נעמדה על רגליה במהירות, שכרה דירה ופרסמה ספר חדש, "עיניים טובות", לאחר שגייסה 140 אלף שקל מהעוקבים שלה. אלה שגילו אותה בפייסבוק, הפכו אותה לאושיית רשת והיו איתה בימי הרווקות הסוערים, בחתונתה ובגירושיה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זו הייתה השנה הכי קשה בחיים שלי", היא מודה גם עכשיו, ומניחה סיר אורז על הכיריים. "מציירים לנו בהמון פרסומות שאימהות זה נורא קל ומכיל. כל אחת שיש לה ילד בן יומיים נהיית מנטורית להורות. לא ציפיתי שזה יהיה פשוט, אבל זה קשה מאוד".
מוסרי היא סיפור סינדרלה ישראלי ("סינדרלה אקסטרה לארג'", היא צוחקת). עד היום היא הוציאה חמישה ספרי סיפורים קצרים ורומן אחד ("זה שאהבתי", הוצאת תכלת), והיא גם בעלת טור ב"מעריב" ושדרנית ברדיו 103. היא בתם של פקידה בעירייה ונהג מונית (שהתגרשו בהיותה בת 20). בגיל 23 שקלה 120 קילו, גרה בדירת שותפים בחולון ועבדה כפקידה בעיריית תל־אביב. יום אחד החליטה להתפטר בעקבות צעקות שחטפה מאיש תקשורת ישראלי ידוע. באותו היום ניתקו לה את החשמלֿ בבית. היא כתבה, בוכה ומושפלת, את הסיפור הקצר הראשון שלה, על דודה שמנה שמגלגלת קובות לאחייניתה העצובה. היא העלתה לפייסבוק, וכשהתעוררה למחרת גילתה אינספור לייקים ושיתופים ("עד אז היו לי אולי שלושה לייקים לכל פוסט").
את ספרה הראשון, "דמעות של יין", שמומן באמצעות קמפיין מימון המונים, הקדישה לאסי דיין, שבעקבות הודעה ששלח לה לפייסבוק הפך לחבר קרוב. היא נבחרה לאחת מ־50 הצעירים המבטיחים של "פורבס", והשתתפה גם בדוקו־ריאליטי "גולשי ספות".
לפני שש שנים מצאה אהבה. הרמן, שהיה כבר גרוש פלוס ילדה כאשר נפגשו, היה החבר הראשון שלה. "לא הייתה לי תודעת זוגיות. לפני כן לא הסכמתי שמישהו יישאר ליותר מסטוץ ללילה. פחדתי", היא אומרת. אחרי שלוש שנות זוגיות הם נישאו, ושלוש שנים אחר כך החליטה שהיא רוצה לבד.
היא סיפרה על ההחלטה להתגרש בפוסט ארוך וחושפני בפייסבוק, אבל אז הבינה שהרמן נפגע, ואת זה היא לא רצתה ולא רוצה גם היום. 15 אלף לייקים היא קיבלה, אלפי תגובות מזדהות, אבל כעבור שלוש שעות החליטה למחוק את הפוסט. "בחיים לא הגיבו לי כל כך הרבה", היא נזכרת, "נשים שעומדות בצומת דרכים או סובלות, שלא כמוני, מאלימות כלכלית, ומפחדות לצאת מהנישואים בלי כלום. לי הייתה פריווילגיה, אני קרייריסטית ויש לי כסף, חברים ושם. הרבה יותר קל".
עברה חצי שנה. את מבינה היום למה בעצם התגרשת?
"גור הוא אדם נפלא ואבא מדהים, אבל מתישהו האנדורפינים יורדים ואת רוצה לשבת עם מישהו על כוס יין ולדבר, שתהיה הכלה, סל צרכים תואם - אתה ממלא אותי ואני אותך. אצלי זה לא היה, ותוסיפי לזה לידה ותחושה של אובדן נשיות. לא יכולתי להישאר יותר. אנחנו לא מתאימים, זה אמלל את שנינו".
"הורים שנשארים יחד בשביל הילדים גומרים אותם ומעצבים להם דפוסי זוגיות לא נכונה. לא רציתי שהילדה שלי תשמע צעקות ומריבות בבית. גדעתי את האפשרות שהיא תראה זוגיות לא טובה, וזה עדיין שורף את הלב. אני עדיין אוהבת אותו"
לידת בתה, מספרת מוסרי, הייתה גורם משמעותי בתהליך שעברה. "גפן באה לעולם אחרי שנה של טיפולי פוריות ולידה מאוד טראומטית, והייתי די לבד במערכה. אני לא יודעת איך לא נפלתי לדיכאון. אולי כן ולא אבחנתי את זה? פשוט הייתי על טורבו, רק שיהיה לה טוב. אלה היו ימי קורונה, בלי עזרה של אמא וחמותי, אני והיא נטו, עם בעל שעובד המון שעות בשיפוצים ובא מאוחר הביתה. כשהיא הייתה בת חודשיים, והייתי מותשת מהגזים ומחוסר השינה - היה רגע שכמעט נרדמתי והיא נפלה לי מהעריסה. לא קרה לה כלום, זו הייתה רצפת פרקט שהייתה מרופדת, אבל באותו יום נשברתי. מתתי מרוב בכי. ביקשתי ממנה סליחה, וזה רגע שחוזר אליי כל הזמן. התפרקתי".
מה הבנת?
"שהחיים שלי לא במקום טוב, שאני לא בזוגיות שעושה לי טוב או שרואים אותי בה, ושאני לבד במערכה".
בני הזוג התגרשו תוך חודש מהרגע שהרמן עזב את הבית, "ולא התווכחנו על כלום, גם לא על כסף. הכול נעשה בצורה מכבדת, אבל שורפת את הלב. לא ציפיתי, אחרי חתונה גרנדיוזית, למצוא את עצמי כשהגבר 'מגרש אותי'. זה גמר אותי. אני זוכרת את היום ההוא. נסענו להתגרש והוא נסע משם לעבודה, וישבתי אחר כך באוטו ובמשך שעה פרקתי למוות את העצב. הרבצתי להגה, אמרתי לעצמי 'מה את עושה? איך פירקת לבת שלך את הבית? למה לא נשכת שפתיים?'".
ומה ענית לעצמך?
"הורים שנשארים יחד בשביל הילדים גומרים אותם ומעצבים להם דפוסי זוגיות לא נכונה. לא רציתי שהילדה שלי תשמע צעקות ומריבות בבית כמו שאני שמעתי כשהייתי ילדה. גפן היא השמש שלי ואני לא אכבה אותה. גדעתי את האפשרות שהיא תראה זוגיות לא טובה, וזה עדיין שורף את הלב. אני עדיין אוהבת אותו. נשים שהתגרשו ואין להן שום רגש לבעל, הן בדרך כלל נשים שאהבה אחרת משכה אותן החוצה. אותי לא משכה אהבה אחרת, אולי רק אהבה לחיים והאהבה שלי לעצמי ולבילויים, שפחות קסמו לו.
"אני זוכרת ערב אחד שהילדה סוף־סוף נרדמה וישנה טוב. נכנסתי להתקלח, לבשתי משהו סקסי ופתחתי בקבוק יין. גור מאוד אוהב אותי, אבל באותו רגע הוא לא היה שם איתי. זה היה רגע שבו ניסיתי להחזיר לעצמי את הנשיות שלי, להחזיר לעצמי את מרסל, את אותו משהו שמת בחסות המטרנה, טיפת חלב והלילות הלבנים. זה לא שהוא לא חשק בי, אבל ברגע ההוא לא היה לי פרטנר. הייתי מרוקנת מתשוקה ומחדוות יצירה, ואמרתי לעצמי, אם את לבד, אז בשביל מה? את רוצה שותף לדירה?".
אולי את לא בנויה למערכת יחסים ארוכה, שיש בה עליות ומורדות, גם בתשוקה?
"יכול להיות שאני לא בנויה לקשרים ארוכים. פעם שאלו אותי, למה את כותבת בעיקר סיפורים קצרים? קחי פעם דמות ואל תסיימי אותה אחרי שני עמודים. לאחרונה השלכתי את זה לחיים שלי. אין שום דבר, חוץ מהאימהות, שאני עומדת בו לאורך זמן. לא דיאטה, לא אורח חיים מסוים וקבוע או חוג. החיים שלי הם מקטעים־מקטעים. כך גם אהבות. אני מכורה בהתחלה לאנדורפינים, לכיף, להתכתבויות ולשנינות, וברגע שזה הופך ל'מאמי איך אתה? בסדר, מה איתך?', לא בא לי".
לרצון להישאר מרוגשת יש מחיר.
"נכון, פירקתי בית לתינוקת בת חצי שנה. היא לא תכיר קונספט אחר, לפחות עכשיו, ומי יודע מה יהיה בעתיד. אולי גור יעבור תהליך ונחזור להיות יחד, כי יש אהבה חזקה בינינו. פרידה זה באמת מוות, כמו שאומרים. מת לי החלום ומת לי הסיפור שכמהתי אליו. העוקבים שלי חווים איתי רכבת הרים רגשית והתמיכה שלהם היא כלי תרפויטי מדהים".
במובן הזה, אולי שברת גם להם את הסיפור הרומנטי.
"הם היו איתי ברווקות ובחתונה ומהיום שפרסמתי תמונה מהחתונה הם אמרו 'מה עם ילד?' ו'את לא מצליחה להיכנס להיריון'. כשנכנסתי להיריון כולם היו שמחים, וכשהודעתי שאני מתגרשת היה הלם. תגובות כמו 'מה? חשבתי שאתם מאוהבים'".
האם מוסרי בשלה לחזור לסצנת הדייטינג? לדבריה, לא ממש. "גברים ששמעו שמרסל מוסרי התגרשה מנסים להתקרב, ואין לי מקום. אני לא מוכנה לתת יותר את האנרגיה שלי, ולהעניק להעניק להעניק ולשכוח את עצמי".
לא יצאת החוצה ופרקת כל עול, אני מבינה.
"מאז הגירושים לא הייתי עם אף גבר, חוץ מפעם אחת, ובפעם ההיא רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין נשית וסקסית ושעוד מתחילים איתי. אין לי את הבערה הזו עכשיו, אני עדיין חבולה מהגירושים. יצאתי לכמה דייטים, הוכחתי שאני עדיין יודעת לכבוש ולהיות טיזרית, וכן נישקתי. מה שמעניין אותי זה מה שחנוך לוין מדבר עליו, הרגע שלפני. ההשתוקקות כשאתם יודעים שניכם שאתם הולכים לממש, המבט, להשיק את כוס היין, הריקוד הזה".
איך נראים דייטים של אם חד־הורית?
"אני באה ליהנות. אני לא צריכה כלום. אני לא מחפשת מישהו שיעבר אותי עכשיו ומישהו שישלוף טבעת. אני באה לשתות דרינק ולצחוק. סימנתי וי על חתונה, סימנתי וי על גירושים, סימנתי וי על ילדה. זהו, אין לי יותר משבצת למלא. רק משבצת של הנאה".
את מגיעה היום לדייטים עם יותר ביטחון עצמי?
"הרבה יותר ביטחון. בדייטים לפני הנישואים כבר הייתי די מפורסמת, אבל היה לי אישיו עם המשקל. הייתי באה מעמדת נחיתות. היום אני פי מאה יותר שלמה עם עצמי. עברתי לידה ומשוכות קשות, פיתחתי קריירה, אני מרוויחה כסף, אני אמא והייתי אישה של מישהו, ואני יודעת שאני סקס טוב ושאני יודעת לדבר. אם אני רואה מולי מישהו חסר ביטחון, אני אדע רגע להנמיך קצת, להוריד את הרגל מהגז ולא לדחוק.
"תראי, אני לא אשאר לבד לנצח. אני עוד אחווה ועוד אוהב, אבל אדייק את עצמי. אני לא אאחד כתובות עם מישהו בשנים הקרובות, אבל אני אהיה עם מישהו שמסוגל לדבר איתי שעות ולנשק אותי בלי מגננה, להביט לי בעיניים בלי מורא. אני אישה חזקה וגברים מפחדים מנשים חזקות, זה מסרס אותם".
את מאמינה בזה? אנחנו עדיין שם ב־2022?
"כמה גברים אמרו לי את זה, כן. 'את אישה חזקה, אמא, קרייריסטית', ואני אגיד משהו שלא יוציא אותי טוב, אבל הרבה גברים מעדיפים את האישה שעובדת משמונה עד ארבע, מגיעה הביתה אחרי שעשתה לק ג'ל ושואלת, 'מאמי, מה להכין לך לאכול?' ויושבת איתו מול הנטפליקס".
ואת לא כזו.
"יש בי אש, ואני לא יכולה לכבות אותה. ניסיתי לכבות אותה בחיי הנישואים שלי. זה הוציא ממני צדדים רעים".
איזה קשר יש היום בינך ובין בעלך לשעבר?
"ביום הולדת שנה של גפן היו פה 40 איש, והוא ישב איתה באמצע המעגל. גפן ואני עושות איתו שיחות וידיאו, הוא בא לפה ואני שולחת אותו עם אוכל. כשהוא הולך אני מתפרקת. אהבתי אותו שש שנים. הוא הקשר הכי ארוך שלי אי פעם. לפניו שש פגישות היו בשבילי קשר רציני (צוחקת), והוכחתי שאני יכולה להקים בית, לעזור לבעלי לפתוח עסק ולהיות עוגן. היום אני יודעת שמותר לי לבקש עזרה בחזרה, לא למצוא את עצמי לבד בהתאוששות שעה אחרי לידה, ולא להיות כל הזמן חזקה, פמיניסטית וקרייריסטית".
כלכלית לפחות, מוסרי נעמדה מיד על רגליה, ולצד ספריה היא מתפרנסת מהרצאות וסדנאות כתיבה שהיא עורכת. "ההכנסות שלי רק עלו מאז שהתגרשתי. אני מפיקה דברים. האנרגיה שלי לא מוקדשת לאדם אחר".
היו לך חששות?
"לא פחדתי לרגע בפן הכלכלי. כבר הרווחתי כסף בחיי, היה לי חיסכון קטן בצד ובעלי לשעבר משלם יותר מזונות ממה שצריך. מצד שני, אני לא איזו עשירה. אין לי בית, אבל אני גרה בדירת חמישה חדרים בשכונה שקטה בראשון־לציון ולגפן לא חסר כלום, יש לה את כל הצעצועים בעולם. מההורים שלי אני לא מבקשת כסף מגיל אפס, וגם על מתנות ליום ההולדת שאמא קנתה לי אמרתי לה, 'תשמרי את הכסף'. בחיים לא הסתמכתי על ההורים. אני לא מסתכלת על מחירים כשאני יוצאת לבלות, ואם אין לי אני לא יוצאת. אבל אני עובדת כדי שיהיה לי".
מתי הפסקת לפחד מכסף והתחלת לרצות ממנו יותר?
"כשהבנתי שהמילים שלי יכולות להרוויח ושמעיין המילים שלי לא נגמר. כשאת יכולה לייצר, אין מה לפחד. יש הצעות עכשיו שאכתוב סדרה, ואני לא מצליחה. נורא קשה לי, אבל אני אתמודד עם זה ואעבור גם את המשוכה הזו".
"מי שעדיין מקלל או משתמש ב'שמנה' כעלבון, יחטוף ממני שיימינג. אני שמחה על כל אישה שנלחמת למען בודי פוזיטיב"
לא מזמן נקלעה מוסרי לסערה, כאשר אשת יחסי ציבור בכירה כינתה אותה, בתגובה בפייסבוק, "השמנה הזו". מוסרי החליטה לפרסם את שמה של המעליבה בפוסט שהעלתה, אבל בשלב מסוים נבהלה מהתגובות הקשות שהחלה לקבל היח"צנית הפוגעת ומחקה את הפוסט.
איך זה שהתייחסות למשקל שלך עדיין פוצעת אותך?
"המשקל הוא עניין שתמיד ילווה אותי. הייתי ילדה שמנה, והפלאשבקים מהילדות שלי עוד שם. בסדר, קיבלתי גנטיקה עם נטייה להשמנה. מה שאת תאכלי ומה שאני אוכל, אני אשמין כפול חמש. מי שעדיין מקלל או משתמש ב'שמנה' כעלבון, יחטוף ממני שיימינג. אני שמחה על כל אישה שנלחמת למען בודי פוזיטיב.
"אם נגיד יעברו מולי בני נוער ויסתכלו עליי, גם אם לא יעזו להגיד לי כלום, בכל זאת אני תמיד אהיה במגננה. אני חושבת שבטח הם חושבים 'איזו דובה', 'שמנטוזה'. ואז אני מיד אומרת לעצמי, זו לא קללה וזה לא עלבון. הדבר היחידי שעדיין קשה לי הוא ללכת עם בגד ים על החוף. כן, אני מרסל שיכולה להרצות מול 1,200 איש ולגזור על זה צ'ק יפה, אבל אז בחוף הים אני אלבש פריאו, כי יש לי ירכיים מלאות ואני מתביישת בהן. זה בסדר, זה מחבר אותי למי שאני. אני מקווה שיום אחד אני אתגבר על זה. בינתיים אני מסתכלת על גפן ושמחה שהיא קיבלה את הגוף של אבא שלה".
את ספרה, "עיניים טובות", שיצא בקיץ האחרון, הוציאה כאמור במימון המונים. אחרי שכבר פרסמה רומן ארוך מוסרי חזרה אל הז'אנר המזוהה איתה, סיפורים קצרים, והפעם היא משרטטת עלילות על אנשים שמתרחשות בחייהם תזוזות קטנות. כמו האישה הנשואה שמתנשקת עם זר בחניון, וחוזרת הביתה כאילו דבר לא קרה.
קשה לה עם מבקרי ספרות והיא התייאשה מלהתחבב עליהם. על "עיניים טובות" נכתבה ביקורת שהשוותה את קהל קוראיה לקהל הצופים ב"הכלה מאיסטנבול". את העלבון היא עדיין מרגישה בגוף. "מותר להגיד 'זו הדעה שלי', אבל למה להשפיל סופר שעבד ועמל על יצירה כל כך הרבה זמן? למה להשוות אותי לדברים נחותים? מבקרי הספרות היום מרסקים בשביל כותרת, והם פרובוקטורים שמאבדים את האמון של הקהל. בעיניי הם עברייני מקלדת לא פחות מאחרים. למבקרת שחשבה שאני כותבת רומן למשרתות אני אומרת - בסדר, אם איזו משרתת הזילה דמעה, עשיתי את שלי".
אז למה נפגעת?
"ביום שאני אפסיק להיפגע מכך שאני לא קונצנזוס, זה היום שאני לא אהיה אני. אז אני חוטפת מהלומות פה ושם, אבל האהבה שמגיעה אחר כך שווה הכול".
למה חזרת להוציא את הספרים שלך בעצמך, אחרי רומן שפורסם בהוצאה ידועה?
"סופרים כמוני שלקחו את הספרים לידיים עושים מהפכה שקטה. הזכויות שלי. אף אחד לא גוזר עליי יותר קופון. העוקבים שלי לא אכזבו אותי בספר הראשון, כשהייתי בת 23 ואף אחד עוד לא הכיר אותי, וביקשתי 20 אלף שקל וגייסתי 24 אלף. בספר השני שוב עשיתי גיוס, ביקשתי 30 אלף שקל וקיבלתי 110 אלף. למה להחליף את זה? אני מאמינה בקוראים שלי".
