כשבתה הבכורה הייתה בעיצומו של גיל ההתבגרות הרגישה נירית צוק, אז עיתונאית במגזין "הורים וילדים", שאין מספיק מידע והדרכה להורים למתבגרים. היא החליטה לפתוח את האתר "עשר פלוס", שבו היא כותבת תכנים להורים למתבגרים כשלצידה מומחים נוספים לגיל ההתבגרות. 13 שנה חלפו מאז, ושלושת ילדיה עדיין עונים להגדרה "מתבגרים" - שנמשכת למעשה מגיל תשע עד 30.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"כשילדיי היו קטנים יישמתי את כל העצות שהיו נותנים להורים, אבל כשהגיעו לגיל ההתבגרות, כל הניסיון להיות 'אמא מושלמת' – להסיע, להכין אוכל, לסדר את הבית, לכבס, לקפל ולהיות זמינה 24/7 – לא עבד. לא בשבילי ולא בשבילם. הבנתי שכשאני עושה הכול בשבילם זה לא מכין אותם לחיים, ואני גם הופכת למובנת מאליה. הרגשתי שאין לי כלים להתמודד עם התופעות החדשות – למשל, המסכים, שלא היו בדור שלנו. חיפשתי פתרונות לבעיות שלא הכרתי".
כשלמדה לתואר שני במחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב, החליטה צוק לנסות להביא את מיומנויות המחקר הביתה: היא ערכה ניסויים ותצפיות על מתבגריה הפרטיים. התוצאה, שיוצאת לאור בימים אלה, היא הספר "שוקולד לארוחת בוקר". "הרעיון היה לנסות לקחת את עצמי למקום אחר, לשנות את האוטומט שלי כאמא: לא להגיב, לא להעיר, לא לצעוק - ולראות מה קורה בבית", היא אומרת.
3 צפייה בגלריה
סידור כביסהסידור כביסה
"הרעיון היה לנסות לקחת את עצמי למקום אחר, לשנות את האוטומט שלי כאמא"
(איור: מיכל הרבסטמן באמצעות Microsoft Designer)
צוק (52), מהוד השרון, נשואה למשה ואמא לשיר (25), אופק (21) ואור (14), מרצה בבתי ספר ובארגונים, פרסמה את הניסויים שערכה בטור שהיא כותבת בערוץ ההורים של ynet.
מה למדת מהניסויים האלה? "למדתי שהכי קשה לי מול עצמי. לא פשוט לעשות שבוע של 'אמא בשביתה' ולא לנקוף אצבע בבית. שאלתי את עצמי מה התפקיד של הילדים: האם הם צריכים לסדר ולנקות את הבית או רק ללמוד? כשרציתי ללמד אותם מהי אחריות ולא הזכרתי להם לקום בבוקר, קיבלתי טלפון מהמורה שהילד לא הגיע לבית הספר. ואז של מי האחריות, ומה התפקיד שלי בעצם?
"הבנתי שברגע שאני משנה את התגובות שלי, כל הדינמיקה במשפחה משתנה. הרבה פעמים אנחנו רצים לטפל בילדים, בעוד שהעבודה האמיתית היא מול עצמנו: ברגע שאנחנו יוצאים מהאוטומט, קורה משהו טוב.
"כשערכתי את הניסוי 'להוציא את המילה לא מהלקסיקון', ידעתי שילדים צריכים גבולות, כמובן. אחרי הניסוי הבנתי שצריך להגיד 'לא', אבל שה'לא' לא צריך להיות גורף אלא מותאם לכל ילד ולכל מצב, ושאני צריכה לחשוב מחדש על דברים שאמרתי עליהם 'לא' באוטומט.
3 צפייה בגלריה
נירית צוקנירית צוק
נירית צוק. "הבנתי שאני צריכה לחשוב מחדש על דברים שאמרתי עליהם 'לא' באוטומט"
(צילום: OR KO)
"הבנתי גם שהתיאוריות ההוריות לא צריכות להיות חוקים בל יעברו, אלא מותאמות לכל ילד ולכל תקופה, ולנו עצמנו. לפעמים דווקא כשזזים, גם הילדים מתגמשים, והגבולות נבנים מחדש. למשל, בניסוי 'אמא פותחת בשביתה' לא שאלתי את הבן שלי את השאלות הרגילות: לאן אתה הולך? עם מי? מתי אתה חוזר? וכשהוא אמר לי, 'אמא' אני הולך', ורק אמרתי לו 'ביי' - הוא פתאום עצר ושאל: 'רגע, את לא שואלת?'".
בניסוי "אמא פותחת בשביתה" החליטה צוק לשבות מעבודות הבית, אבל גם מהתעניינות בחיי הילדים - וזו הסיבה העיקרית שבגללה הרגישה חוסר שליטה. בניסוי "מוציאים את המילה 'לא' מהלקסיקון" הבינה שכמה שקשה להגיד "לא" לילדים, הרבה יותר קשה לומר "כן", וכשהחליטה לעזוב את כל קבוצות הוואטסאפ הקשורות לילדים, הבינה שאיבדה משהו מתחושת השייכות.
אז מה, הניסויים לא הצליחו? הרי לא אימצת אף אחת מהדרכים האחרות שהתנסית בהן. "להפך, הם הצליחו מאוד. הרי בניסוי אני לוקחת מצב קיצוני, ואז בתום הניסוי אני חוזרת אחרת. אני מבינה שה'לא' אינו גורף, הילדים מבינים שעוד פיצה וגלידה לא יעשו אותם מאושרים, אני מבינה שצריך לשים גבולות, וגם הילדים לומדים את זה בעצמם. הניסויים נתנו לילדים הזדמנות לראות שהערכים מוטמעים בהם ושיש להם אחריות ויכולת לנהל את עצמם, למשל כשאמא נותנת לי להיות במסכים כמה שאני רוצה או לאכול מה שאני רוצה או לדבר רק בוואטסאפ - אני שם גבול לעצמי".
צוק מצהירה שהניסוי עצמו הוא גיבוש משפחתי. "אני בעד הרעיון לעדכן את הילדים שאתם עורכים ניסוי, וליהנות מזה", היא מציעה. "אני חושבת שהצלחתי להזיז את הגבינה במשפחה שלי, שגם נהניתי ושגם אני וילדיי רכשנו כלי לחיים: לפעמים צריך לצאת מההרגלים. לא תמיד זה קל או נוח, אבל בסוף קורים דברים טובים".
לא כל הספר הוא ניסויים, כמה מהפרקים הם תגובות למצבים שהילדים מזמנים. "יש פרקים שאינם ניסויים יזומים ונותנים הצצה לגיל ההתבגרות ולמה שאני עושה כחוקרת תרבות ילדים ונוער: לנושאים של דימוי גוף ודיאטה, משחקי מחשב, אלכוהול וכל מה שמעסיק אותם ואותנו כהורים. הרי לרוב ביומיום אנחנו מגיבים לסיטואציות, והיציאה מהאוטומט היא ליזום".
ההורים של היום רוצים להיות צעירים ומעודכנים: הולכים עם הילדים להופעות, צופים איתם באותם סרטים וסדרות, מתלבשים דומה, אפילו עושים יחד קעקועים. על איזה פער דורות את מדברת? זה לא כמו בדורות קודמים. "הפער בין הדורות הוא בעיקר בתפיסת העולם. אנחנו למדנו שחייבים תעודת בגרות כדי להצליח בחיים, להתקבל ללימודים ולעבודה קבועה. עבור הילדים שלנו, בגרות זה לא פרמטר להצלחה - כדי להיות יוטיובר מצליח, אתה לא חייב בגרות. גם קביעוּת בעבודה והתקדמות בתפקידים אינן רלוונטיות, כי להם אין בעיה לעבור מקומות עבודה בתדירות גבוהה. מה שחשוב להם הוא הגשמה עצמית. בני דור האלפא רוצים להיות יזמים. אנחנו גדלנו אחרת ויצאנו לעולם עם תפיסת עולם אחרת.
"חשוב לי ללמוד את שפת המתבגרים. למשל, כשנסעתי עם המתבגרת לאיטליה, הלכנו לקולוסיאום ועניין אותה רק מאיפה מצלמים את הסלפי הכי שווה. בהתחלה זה לקח אותי למקום שיפוטי: מה זו השטחיות הזו? ואז הבנתי: זה המחקר שלה, למצוא את זווית הצילום הכי טובה, וזו השפה שלה. והרעיון הוא גם וגם: גם להעביר את הערכים שלנו, וגם להוריד את השיפוטיות וללמוד מהם".
3 צפייה בגלריה
סלפי בקולוסיאוםסלפי בקולוסיאום
"כשטיילתי עם המתבגרת בקולוסיאום, עניין אותה רק מאיפה לצלם את הסלפי הכי שווה. אמרתי לעצמי - מה זו השטחיות הזו? ואז הבנתי: זו השפה שלה"
(איור: מיכל הרבסטמן באמצעות Microsoft Designer)
למי מיועד הספר? "להורים שמרגישים שגיל ההתבגרות מתחיל, שמחפשים את הדרך להתמודד עם השינויים בצורה שתשאיר תקשורת חיובית וגם שתיתן כלים לחיים; להורים שמוכנים להציץ לעולם של המתבגרים ולנסות להבין מה עובר עליהם; לכל מי שמוכן לעשות שינוי בבית, לזוז מהאוטומט ולהתחיל לעשות דברים אחרת".
כריכת הספר 'שוקולד לארוחת בוקר'כריכת הספר 'שוקולד לארוחת בוקר'צילום: יח"צ
הספר די אסקפיסטי: טרנדים, מותגים, נסיעות לחו"ל, אבל המציאות נושכת. מה עובר על הנוער שלנו בשנה האחרונה? "קשה להם. המון חרדות, פחדים, חוסר סבלנות וחוסר ריכוז. חלקם מודעים יותר לאקטואליה, מחוברים לחדשות. אחרים בוחרים להתעסק בדברים שלהם. לדור הזה לא קל: עברו קורונה, ואז מלחמה. הם בקושי לומדים. המצב מטריד.
"ועוד לא דיברנו על הנוער המפונה. עשיתי סדנת כתיבה לנוער מפונה, הרגשתי שהם על הקצה של עצמם. תוך כדי הסדנה בזום הייתה אזעקה, ואחר כך היה קשה להמשיך. הנוער שלנו צריך המון תמיכה והכלה. גם אם נראה לנו שהמתבגרים בועטים, הם זקוקים לנו מאוד".
איפה 7 באוקטובר תפס אותך? "ההורים של לירי אלבג הם חברים טובים שלנו. בבוקר 7 באוקטובר רצנו אליהם וניסינו להבין מה קורה. הם ניסו להתקשר לכל גורם אפשרי. רק למחרת לפנות בוקר הבינו שהיא חטופה. משהו מאוד בסיסי באמונה שהילדים שלנו מוגנים נהרס לי. לראות משפחה שאני כל כך אוהבת מתמודדת כבר 11 חודשים, זה קורע את הלב. הם נלחמים ללא הפסקה בצורה מעוררת השראה. זו ממש טראומה לכל המעגלים שמקיפים כל משפחה".
בעינייך, האם אנחנו כהורים מצליחים להכין את הילדים שלנו לחיים? "אני חושבת שהמלחמה שינתה גם את זה. אנחנו רוצים מאוד להגן על הילדים שלנו, אבל הם חווים אזעקות ופיגועים. ביד אחת אנחנו מנסים להגן עליהם, ובשנייה מכינים אותם לחיים קצת בלית ברירה, כי הם נחשפים לדברים. אנחנו מודעים לכך שאנחנו צריכים לדבר איתם. בהרצאות אני פוגשת יותר ויותר הורים שרוצים לדעת איך להגיע לילדים, איך לדבר איתם".