עד גיל 18 הסופר והמאייר אל־עד כהן קניגסברג חי בתחושה שאסור לו להיות חירש. הוא נולד כזה, אבל גדל בבית עם הורים ואחים שומעים, המסרים היו שחירשות היא משהו רע שאסור לקבל, ששפת הסימנים היא לא אופציה ושחייבים ללמוד להסתדר בחברת השומעים. "הפנמתי את זה, הייתי ממש שטוף מוח. לא הייתי מוכן שיחשבו שאני חירש, למרות שהחירשות שלי בלטה בגלל הדיבור. ניסיתי להיות זהה לאחרים, אבל זה לא עבד כמובן. הילדים השומעים ראו אותי כחירש, ואילו החירשים האחרים בבית הספר ראו אותי כסנוב שלא יודע שפת סימנים, שלא מדבר בשפה שלהם. הייתי בין לבין – וככה אני מרגיש בעצם כל החיים שלי", הוא אומר בריאיון לרגל צאת הרומן הגרפי הסמי־ביוגרפי שכתב – "בין לבין" (הוצאת מטר).
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למי כתבת את הספר?
"לכולם, לא רק לחירשים. הוא מדבר על חיפוש זהות עצמית ופונה בעצם לכל מי שמחפש את עצמו ועסוק בשאלות של מי אני, מה אני רוצה, מי אני לעומת ההורים שלי. מהתגובות שאני מקבל אני מופתע שכל אחד מוצא את עצמו באיזשהו מקום בספר. כולם הזדהו מאוד".
הזדהו עם הילד שהוא מיוחד?
"אני לא מרגיש מיוחד, אבל מרגיש שונה. כמו שילד בכיסא גלגלים שונה. האמת היא שתמיד חשבתי שאני שונה ביחס לאנשים האחרים, והיום אני מבין שגם הם שונים ביחס אליי".
גם הספר של כהן קניגסברג (46) מתל־אביב שונה ואמיץ, בחשיפה האישית שלו, בישירות שבה הוא מבטא את הרגשות שלו, בלי לוותר ולהשטיח שום מצוקה בשטח. הוא הכניס חוויות מכל חייו כדי לתאר שנה אחת בחייו של הילד אבי־אל בן ה־12, שבה הוא עובר תהליך של התבגרות והתפכחות. המסע האישי של כהן קניגסברג כלל כאמור שנים מורכבות של מעבר בין חברת השומעים לחברת החירשים וניסיון לתפוס מקום, לרוב ללא הצלחה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"כשלמדתי ביסודי ובתיכון בעיר הולדתי באר־שבע, כבר התחילו בתי ספר משלבים, אבל זה לא היה באמת שילוב, כי את רוב החירשים הוציאו מהכיתה ללמוד באופן פרטי. אמא שלי לא הסכימה שאצא איתם כי הרגישה שמלמדים שם ברמה נמוכה יותר ואני אובחנתי כמחונן. שנאתי להרכיב מכשירי שמיעה כי זה הזכיר לי שאני חירש וגם סבלתי מרעשים בגללם, אז היו הרבה שעות שישבתי בכיתה, מנסה לקרוא שפתיים ולא מבין כלום. לא הייתה לי סייעת, כי היא יצאה עם החירשים, והיו לי שעות ארוכות של לבד. למדתי באמת ברצינות רק כשחזרתי הביתה ולמדתי לבד או בשיעורים פרטיים. בכיתה ישבתי בוהה. זה מה שעשיתי עד גיל 18".
3 צפייה בגלריה
אל־עד כהן קניגסברג. ''היה לי קל לצאת מהארון בגיל 17, כי כבר הייתי שונה''
(צילום: ריאן פרויס)
ומה קרה אז?
"התחלתי לגבש את הזהות שלי. הכרתי יותר חירשים בסביבה, עברתי לתל־אביב והתנדבתי במועדון חברתי של חירשים. היה לי קשה כי לא קיבלו אותי, אבל לא ויתרתי. למדתי שם הרבה שפת סימנים וזה היה טוב, עבדתי עם מדריכים חירשים ועם מנהל שומע שיודע שפת סימנים. אחר כך התקבלתי ל'בצלאל'. שם שוב התחיל כל הסיפור, כי כולם היו שומעים ואני החירש היחידי. אבל כבר הכרתי את הזכויות שלי, הבאתי מתורגמנית, וזה עזר לי. ההתמודדויות עם החברה המשיכו, במקום ללמוד איך להסתדר איתם הייתי מאשים את עצמי, וברחתי למקום של הילד הקטן בבית הספר. מצד שני, התחלתי להכיר יותר ויותר חירשים, יותר ויותר כבדי שמיעה".
ניסיון גיבוש הזהות העצמית בשנות נעוריו כלל יציאה מהארון, שמוזכרת אף היא בספר כחלק מתהליך השינוי. "נגעתי נגיעה קטנה במיניות, כי רציתי להראות באמת את האיזון בחיים שלי. באיזשהו מקום היה לי קל לצאת מהארון בגיל 17, כי כבר הייתי שונה. להומואים חירשים במשפחה חירשת זה כנראה קשה יותר, אבל אני ממילא הייתי שונה".
ואיך זה עבר במשפחה?
"בסדר גמור יחסית. אמא שלי באופן טבעי הייתה קצת עצובה, אבל אחר כך זו לא הייתה דרמה גדולה. כבר היה להם זמן להתרגל למשהו שונה, אז רק הוספתי משהו. דווקא בקהילת הלהט"בים היה לי מורכב יותר. גם שם, בגלל שאני חירש, הרגשתי שונה ושוב לא מצאתי את המקום שלי".
בגיל 27 החליט לעשות ניסיון מעניין ולעבור ללמוד באוניברסיטת גאלדט בוושינגטון, האוניברסיטה היחידה בעולם שתוכניות הלימודים והשירותים שלה מותאמים במיוחד לאוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה. "למדתי שם אנגלית במשך שנתיים, ולמרות הקושי הרב הן היו השנתיים הכי טובות בחיים שלי. בפעם הראשונה למדתי שם כללי תקשורת, מה זה שיתוף פעולה, שאני צריך להבין שיש אנשים שחושבים אחרת ממני, להבין שאסור לי לזלזל בשפת סימנים. אחרי שנתיים הרגשתי שאני חייב לצאת מהבועה הזאת שבה כולם חירשים, כי בחיים האמיתיים זה לא ככה. חזרתי לארץ והחלטתי ללכת לעבוד במקומות שיש בהם חירשים. לא עניין אותי המקצוע שלי – עיצוב גרפי - אלא רק סביבת העבודה. עבדתי בתערוכה 'הזמנה לשקט', אחרי כן הייתי מלצר במרכז 'נא לגעת' ושם גם הפכתי למנהל בית הקפה ולשחקן בתיאטרון. אבל עדיין היה לי קשה. זה היה מאוד מבלבל, כי זה לא היה התחום שלי".
רצף הקשיים והניסיון למצוא את המקום שלו הובילו אותו לבסוף להחלטה להיות עצמאי ולהסתמך יותר על כישורי האמנות שלו. אחד הדברים הבולטים שעשה במסגרת זאת היה סרט הדוקו "איך מסמנים אהבה" שתיעד את מסע ההורות המשותפת שלו עם חברתו הטובה יעלי רז, חירשת ולסבית. הסרט יצא ב־2017 וזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל "דוקאביב".
"אני רציתי מאוד ילדים וגם היא. אנחנו חברים טובים וידענו שאם נעשה הורות משותפת עם מישהו שומע, יהיה לנו קשה יותר. יש לנו שני ילדים משותפים: בן שמונה ובת חמש וחצי. היינו די חלוצים בזה, והיום נושא ההורות המשותפת כבר הפך להיות טרנדי מאוד בקהילת החירשים. מה שמצחיק אותי ומוסיף עניין לסיפור הוא שיש לי היום בן זוג שומע וגם הוא נמצא בתוך ההורות שלנו".
איך הילדים שלך מתמודדים עם השונות שלהם במשפחה להורים חירשים?
"זה מורכב. העולם הוא שומע, אז הם כבר מבינים את השוני. מצד שני, אמנם ההורים שלהם חירשים אבל הייתי קורא לזה 'חירשים מאוד מועצמים'. אנחנו מבינים איפה הגבול. בדור הקודם, ולצערי גם קצת היום, הורים חירשים השתמשו בילדים השומעים שלהם כמתורגמנים. אני לא מסכים לזה. אני שם גבול ברור, האנשים צריכים לדבר איתי, ואם הם לא מבינים הם צריכים לנסות שוב. אז הילדים שלנו רואים הורים עצמאים – אבא אמן, אמא רוקחת – ומבינים שככה זה. חוץ מזה יש להם גם מודל של הורה שומע, אז התמונה מלאה עוד יותר. חשוב לנו גם שידעו שהם חלק מקהילה שלמה בעולם של ילדים שומעים עם הורים חירשים. הקהילה הזאת נותנת להם תמיכה, מה שלא היה לי בזמנו".
מה הם אמרו על הספר שלך?
"הבן שלי קרא אותו ואהב מאוד. הוא התחבר שם לדברים ושאל שאלות. אבל בסוף, כמו מתבגר נורמלי, הוא אמר לי שלא אעשה שוב פדיחות ואהיה אבא מביך שמספר על עצמו כאלה דברים. שמחתי מאוד שהוא אמר ככה".
על כתיבת הרומן הגרפי חשב במשך שנים והוא מספר שהבטיח זאת לעצמו כבר כשאמו נפטרה במפתיע כשהיה בן 30. לתהליך לקח זמן להבשיל במקביל להפיכת האמנות לחלק המרכזי בחייו כשהוא מאייר גם לסופרים אחרים. "כניסת הכתיבה לחיי מעניינת, כי אין לי בעצם שפת אם. אני כותב עברית ומבין עברית, אבל זו לא שפת האם שלי, כי אני לא יודע איך באמת נשמעות המילים. גם שפת הסימנים היא לא שפת אם. אז בעצם אין לי שפה, ואני חושב שזה מה שמקשה עליי להתחבר לאנשים. בגלל זה כשנולד ילד חירש חשוב שיקבל שפה אחת, שפת אם, ואחר כך יוכל בקלות ללמוד שפות שונות".
איזו שפת אם?
"שפת סימנים, כמובן. אם לומדים אותה מגיל אפס, אפשר ללמוד באמת איך לתקשר, להבין את חוקי החברה. זה יכול לעזור בכל התחומים".
באמנות שלו, הוא מרגיש, יש אלמנט חלוצי שלפעמים מעצבן אותו. "כמו בסרט שלי, שהיה הראשון שעסק בחירשים מנקודת מבט של חירשים, גם כאן זה הרומן הגרפי הראשון שמתמקד בזווית של הילד החירש. בימים אלה אני כותב סדרה טלוויזיונית על חירשים ושומעים, לא משהו כבד אלא יותר קומדיה. אני מחכה שעוד חירשים יעשו דברים כאלה ומקווה שזה יעלה את המוטיבציה לאחרים. כבר יש ניצנים וזה טוב".
אתה מרגיש היום שמצאת את המקום שלך?
"מצחיק אותי שלא היה לי באמת מקום בשום קהילה – לא בחירשים, לא בשומעים, לא בלהט"בים. אבל היום אני באמת מרגיש שאני שלם עם זה. יש לי את בן הזוג שהוא החבר הכי טוב שלי בעולם, יש לי עוד חברים מאוד טובים וזה מספיק לי. עכשיו אני מבין שאני שונא אירועים חברתיים, לא מסתדר עם קבוצות גדולות ומעדיף מפגשים עם קבוצות מצומצמות. היום אני בוחר את האנשים שנוח לי איתם – הקבוצה המשפחתית, שניים־שלושה חברים, ולא משנה לי אם הם חירשים או שומעים".
נראה שההורות שלך תרמה להרגשה השלמה יותר שלך היום.
"נכון. ההורות שלי שינתה הרבה. היום אני במקום שיכול לסלוח להורים שלי. אני מבין אותם יותר. הם היו אנשים שהסביבה אמרה להם מה לעשות כל הזמן בגלל שלא הבינו כלום על חירשות. זה היה חדש עבורם. אני מבין את האחים שלי, שגם להם היה קשה מאוד עם אח חירש.
"היום אני מרגיש קצת יותר איזון בחיים שלי, שמלאים במצבים מורכבים. כשהבן שלי נולד הייתי צריך ללמוד בעל פה שירי ערש שכולם מכירים. פתאום נזכרתי שלי לא שרו, אז רציתי דווקא לשיר לילדים שלי. למדתי והתאמצתי, עד שבאיזשהו שלב הילדים אמרו לי, 'די, אבא, אתה מזייף בטירוף, ספר לנו סיפורים'".
הכתבה התפרסמה במגזין "לאשה"
