כשלוסי קוק, זואולוגית בריטית ויוצרת סרטי טבע דוקומנטריים זוכי פרסים, צפתה במשך 24 שעות על גור של קוף ינשוף בפרו, היא חשה הזדהות רבה עם אמו, שלא הפגינה אינסטינקטים אימהיים. "על פי דרווין", אומרת קוק בריאיון מיוחד שערכנו איתה, "היצר האימהי היה צריך להיות לי טבעי, אבל האמת היא שהייתי מותשת. הייתי אז בת 39 והתלבטתי אם להביא לעולם ילדים בעצמי. הלילה הזה חיזק בי את התחושה שאני באה משושלת ארוכה של נשים לא מאוד אימהיות. אם יש משהו שנקרא אינסטינקט אימהי, הייתי די בטוחה שאין לי אותו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לרגל צאת ספרה החדש Bitch – A Revolutionary Guide to Sex, Evolution & the Female Animal, מסבירה קוק (52) שהגיע הזמן לנפץ כמה מיתוסים הקשורים למין הנשי ולעשות זאת דווקא דרך היכרות לעומק עם מגוון ההתנהגויות בטבע. "תמיד הרגשתי, גם באקדמיה וגם במסעותיי ברחבי העולם, שבעלי חיים ממין נקבה לא מיוצגות כראוי. האם באמת כולן פסיביות, מונוגמיות, אימהיות, כמו שנהוג היה לחשוב בקונצנזוס המדעי? ממש לא. עולם הזואולוגיה עובר בעשורים האחרונים מהפכה, כזאת שמשליכה על תפקידי המין הקלישאתיים, אם רק נהיה מוכנים לקבל אותה", היא אומרת ומאתגרת את החשיבה המסורתית על תפקידי הזכר והנקבה בטבע. כל קשר למציאות האנושית אינו מקרי בהחלט.
5 צפייה בגלריה
''אם יש משהו שנקרא אינסטינקט אימהי, הייתי די בטוחה שאין לי אותו''. לוסי קוק
(צילום: David Dunkerley)
זהו ספרה השני (הראשון היה "האמת המפתיעה על בעלי החיים") של קוק, מוסמכת בזואולוגיה מאונ' אוקספורד שניתבה את המומחיות שלה לתחום היצירה הדוקומנטרית הטלוויזיונית בערוצים National Geographic BBC ו־ITV. אבל ספרה החדש מגיע ממקום אישי יותר. "הרגשתי דחף לכתוב אותו ויצאתי למסע מחקרי של שלוש שנים", היא מספרת. "אני אוהבת לחקור את הדברים בעצמי ולפגוש את המדענים בשטח. הרגשתי שיש פה סיפור גדול, אבל אפילו אני הופתעתי לגלות עד כמה החיות הנקבות מיוצגות באופן מסולף על ידי המדע. לפני שהקורונה סגרה את כולנו, הספקתי לסיים את המסע האחרון שלי בהוואי, שבו צפיתי בקהילת האלבטרוסים. היה זמן נהדר לכתוב ולראיין לעומק הרבה מהחוקרים שהיו גם הם מקורקעים ופנויים לגמרי".
מה גילית?
"עולם שלם של מחקר שמשנה את התפיסה המקובלת. צ'רלס דרווין - הגאון והגיבור שלי - שם בתיאוריית הברירה הטבעית חיץ בין הזכרים לנקבות על ידי ההתמקדות בהבדלים ביניהם. הזכרים תוארו כדומיננטיים, תחרותיים ומניעים את האבולוציה, והנקבות כמשניות, פסיביות וחלשות. אבל צריך לזכור את התקופה הוויקטוריאנית השמרנית שבה הוא פעל ואשר עיצבה הרבה מהתפיסה הזו. מה שמגלים כעת החוקרים, ובעיקר חוקרות פורצות דרך שלא זוכות להכרה מספקת, הוא שההבדלים המגדריים אצל בעלי החיים הם הרבה יותר תרבותיים מאשר ביולוגיים. למעשה, אנחנו הרבה יותר דומים זה לזה מכפי שחושבים. אנחנו אותן חיות בעצם. אני בעד להסתכל יותר על הדמיון בין המינים ולא על ההבדלים, ואז נלמד יותר על עצמנו ונסתדר טוב יותר יחד".
"כבר כשהייתי סטודנטית לזואולוגיה", מספרת קוק, "החוק הביולוגי הדרוויניסטי, שלפיו הזכרים מופקרים ומפיצים את זרעם לכל עבר והנקבות בררניות וצנועות - נראה לי לא הגיוני. איך יכול להיות שזכרים כל כך שונים מנקבות? אחרי הכל, עם מי הזכרים עושים סקס בעצם, אם הנקבות כולן כל כך חסודות? ואיך מסבירים את התנהגות הלביאות, שתועדו כמזדווגות עד 100 פעם ביום עם זכרים רבים במהלך הייחום? ובכן, מתברר שהלביאות אינן היחידות שפעילות מינית בממלכת החיות".
אחת הדוגמאות הבולטות מגיעה מעולמם של השחרורים (Blackbirds), ציפורי שיר שנחשבו תמיד למודל של מונוגמיה כשנצפו פועלים במשותף בבניית הקן והאכלת הגוזלים. פטרישיה גוואטי, חוקרת אבולוציה בולטת מאוניברסיטת ג'ורג'יה, צפתה בשחרורים בצפון אמריקה ומצאה כי הזכרים פוליגמיים - זכר אחד מגן על טריטוריה של שמונה נקבות.
אבל הגילוי המעניין יותר הגיע לאחר ששחרורים זכרים עוקרו למניעת פגיעת הציפורים בתבואה. למרות העיקור, מספר הצאצאים לא ירד. התברר שהנקבות קיימו יחסים עם זכרים מטריטוריות שכנות, ולביצים בכל קן נמצאו בבדיקות גנטיות אבות מרובים. "זה היה הגילוי הגדול ביותר בביולוגיית הציפורים זה 50 שנה", אומרת קוק. "נמצא שהציפורים אכן מונוגמיות בהיבט החברתי, אך לא בהיבט המיני. אבל כשגוואטי הציגה את הממצא לעמיתיה בכנס, היא זכתה לתגובות שערורייתיות ממדענים שהטיחו בה שהיא טועה, וטענו שהדרך היחידה לקבל את הנתונים שלה כפי שהם, היא להניח שהנקבות נאנסו. בהמשך כבר הוכח מחקרית שהנקבות רוצות מין והן לא קורבנות, ועכשיו מקובל וידוע בקרב הקהילה המדעית שרק 7% מהציפורים מונוגמיות".
כיום נוטים חוקרים בעולם לקבל את העובדה שנקבות מחפשות באופן אקטיבי סקס עם זכרים רבים בטבע, אבל הסיבה לכך עדיין נתונה במחלוקת. את אחד ההסברים המעניינים מציעה האנתרופולוגית שרה בלפר הרדי, שחקרה את אוכלוסיית השימפנזים. בניגוד לתיאוריה שמונוגמיה היא האסטרטגיה הנשית הטובה ביותר מכיוון שהיא מבטיחה את הדאגה של הזכרים לצאצאיהם, מצאה הרדי כי הקופות הנקבות השתמשו בסקס דווקא כדי ליצור רשת רחבה של זכרים, שמביאה איתה רוטינה של בייביסיטינג וטיפול בצאצאים שהם גם של זכרים אחרים. כלומר, המין המרובה נובע מצורך אבולוציוני להישרדות של צאצאים שצריכים טיפול של יותר מהורה אחד עד שהם מגיעים לעצמאות.
"במשך עשורים רבים נחשבו הביציות לסמל של פסיביות נשית בשל ממדיהן הגדולים יחסית והסטטיות שלהן, לעומת הזרע הזריז והזעיר", אומרת קוק. "התיאורים בספרי המדע כאילו נלקחו מסיפור אגדה ביולוגי על הנסיכה הביצית חסרת הישע, המחכה לנסיך הזרע הגיבור שיימצא את הדרך להציל אותה. אבל יש עדויות רבות שהביצית יכולה למעשה לבחור איזה זרע יפרה אותה והיא למעשה זו ששולטת בתהליך".
אחת החוקרות הבולטות בתחום היא ד"ר פטרישיה ברנן מאונ' מסצ'וסטס, שלקחה על עצמה משימה לא שגרתית: לתעד את עולם הווגינות של בעלי החיים. "ראיתי שהמחקר הביולוגי מתמקד בווריאציות הפין ולא בווגינות", היא סיפרה לקוק במהלך כתיבת ספרה. "הדעה הכללית הייתה שאיברי המין הנקביים הם לא יותר מצינורות להכלת הזרע, שלא משפיעים על האבולוציה בשום צורה. אבל אני אישה ויש לי וגינה, וחשוב לי לשנות את החשיבה הזאת", אמרה לקוק. השאיפה של ברנן היא ליצור את הספרייה הפיזית הראשונה של וגינות של חיות ולקטלג את הצורות והתפקוד שלהן. במעבדה שלה כבר מתועדות וגינות של לאמות, נחשים, ברווזים, דולפינים וכרישים.
ברנן מתעניינת ב"התאמה החושית" של החלקים הנקביים והזכריים במהלך סקס, ובוחנת בעבודתה האקדמית גם את תפקוד הדגדגן בקרב הנקבות. בין היתר מצאה במחקריה על נקבות דולפינים, שהדגדגן שלהן נמצא בפתח הווגינה (בדומה לרוב היונקים ובניגוד לנשים, שאצלן הוא נמצא מחוצה לה). "ייתכן שגירוי איברי המין הנשיים ביונקים מתפקד כסוג של חיזור, כדי לעזור בהעברת הזרע. מידת ההנאה המינית יכולה להיות דרך נוספת שבה נקבה מחליטה בתת־מודע אם הזכר יפרה את ביציותיה או לא. זו בחירה נקבית", מדגישה ברנן. השליטה הנקבית, מתברר, פועלת אפילו כשהזכרים בעלי עוצמה פיזית רבה. כך, לדוגמה, מצאה ברנן במחקר שערכה על דגי יתוש, שהזכרים מפתחים איברי מין ארוכים יותר כדי לשלוט בנקבות, אולם הן מצידן מגדלות מוח גדול יותר במטרה להערים עליהם.
מחקרים זואולוגיים עדכניים סותרים את המיתוס שלפיו כל הנקבות נולדות אמהות טבעיות, בעלות אינסטינקט אימהי שגורם להן להיענות לצורכי צאצאיהן, מה שמשליך על מידת האחריות שלהן לגידולם. בקרב ציפורים, למשל, קיים טיפול הורי משותף ב־90% מהמקרים. בקרב דגים, האבות מטפלים בלעדית בדגיגים בכמעט שני שלישים מהמקרים, כשהאמהות לעתים רק תורמות ביציות ונעלמות. אצל סוסי הים, הזכרים אפילו יולדים.
בקרב הדו־חיים יש אסטרטגיות שונות של טיפול הורי, מאבות יחידים לאמהות יחידות ועד להורות משותפת. החוקרת לורן אוקונל מאוניברסיטת סטנפורד בחנה את מוחות הצפרדעים ומצאה סוג מסוים של נוירון בהיפותלמוס, שמייצר התנהגות הורית זהה אצל זכרים ונקבות. הממצא אושש גם במחקר על עכברים, שהראה שעכברים זכרים שהיו אגרסיביים כלפי גורים, הפכו לאבות מסורים על ידי גירוי אותו נוירון.
"זה כמו מתג להורות", מסבירה קוק. "וזה כנראה נכון גם לגבינו, בני האדם. ההיפותלמוס הוא אזור עתיק של המוח, האחראי להתנהגויות כמו שינה, אכילה ומין. הבנה עמוקה של התהליך תוכל לסייע בטיפול בהפרעות כמו דיכאון אחרי לידה ונטייה לפגוע בתינוקות, ואולי יהיה אפשר לפתח תרופות שימנעו הפרעות כאלה".
החוקרת קתרין דולאק מאוניברסיטת הרווארד מצאה שהפרשת האוקסיטוצין במוח האמהות לאחר הלידה מפעילה את מתג ההורות הזה באופן מיידי. אולם לצד זה קיים מנגנון היקשרות שני, ארוך טווח, שלא קשור רק להורמונים והוא יכול לפעול אצל אמהות, אבות, קרובי משפחה רחוקים יותר ואפילו הורים חורגים. כך, למשל, היא מצאה במחקריה כי נקבות חולדות בתולות, שהיו באופן טבעי עוינות מאוד כלפי גורים, הפכו ליותר ויותר אימהיות, ככל שנחשפו אליהם יותר בצורה מבוקרת.
"האינסטינקט האימהי שעליו דיבר דרווין טמון באופן רדום אצל כולנו. זה לא בלעדי לנקבות", מדגישה קוק. "לוקח זמן להעיר ולקדם אותו, וזה מסביר גם את התעוררותו בקרב הורים מאמצים. הגמישות הזאת של ההיקשרות מפחיתה את הנטל המוטל על אמהות ומאפשרת מעגל טיפול רחב הרבה יותר בצאצאים. שיתוף נטל הטיפול חשוב אבולוציונית".
תכירו את גרני, הסבתא הגדולה של לווייתני האורקה בצפון אמריקה, שנפטרה בגיל שיא מוערך של 75 עד 105. הדבר המרתק לגביה לא היה הגיל, אלא העובדה שהפסיקה ללדת צאצאים סביב גיל 40, אבל חיה כמה עשורים אחר כך ונהנתה מקריירה של מנהיגה, שנמשכה שנים רבות אחרי שחדלה להיות פורייה.
מנופאוזה היא תופעה נדירה מאוד בממלכת החיות. על פי תיאוריית הברירה הטבעית היא מיותרת, שכן אם המטרה של בעלי החיים היא הישרדות, אין סיבה שחיה תישאר בחיים אם היא אינה פורייה. חיות מפורסמות שהאריכו ימים, כמו צבי גלפגוס, תוכי מקאו ופילים אפריקאיים, המשיכו כולם להיות פוריים כמעט עד סוף ימיהם. מבין 5,000 מיני היונקים, היחידים שחווים מנופאוזה הם ארבעה מיני לווייתנים, שביניהם האורקות ובני האדם.
"כאישה שחווה את גיל המעבר, הסיפור של גרני דיבר אליי מאוד", אומרת קוק. "חשתי צורך לפגוש את האורקות ולגלות ממה נובעת הסינכרוניות בינינו, למרות שלכאורה אין בינינו כמעט שום דבר דומה מבחינה ביולוגית. רציתי לבדוק איך הסבתא הזאת הביסה את הברירה הטבעית והפכה למנהיגה ומה גרני יכולה ללמד אותנו על מנהיגות ומנופאוזה בבני אדם".
ההסברים האבולוציוניים למנופאוזה מכסים ספקטרום שלם, שבקצה האחד שלו יש את מה שקוק מכנה "היפותזת יו הפנר" - המנופאוזה הנשית היא תוצאה אבולוציונית של העדפת הזכרים את הנשים הצעירות. בקצה השני קיימת הגרסה הפמיניסטית של "היפותזת הסבתא" - נשים יוצאות ממעגל הפריון כדי לרכז את האנרגיה שלהן בתמיכה בילדיהן (ובנכדיהן) ובכך מגדילות את סיכויי הישרדותם.
המחקר בקרב האורקות שולל את האפשרות הראשונה. אין עדות להעדפה של אורקות זכרים לנקבות צעירות, להפך: אורקות בפוסט־מנופאוזה נהנות מחיי סקס עם לווייתנים זכרים צעירים. אולם האפשרות השנייה נראית הגיונית. על פי החוקרים, האורקות הם בעצם "ילדים של אמא", שמבלים את רוב חייהם בשחייה בקרבה אליה, והציד שלה עוזר להם לשרוד. החוקרים גילו שאם אמו של האורקה מתה לפני שהגיעה לגיל 30, סיכוייו למות שנה לאחר מכן קופצים פי שלושה. אם היא מתה אחרי שהגיע לגיל 30, סיכוייו לשרוד גדלים פי שמונה.
"המחיר החברתי של אמהות מספק את הבסיס האבולוציוני לאורקה הנקבה להפסיק להיות פורייה באמצע החיים, כך שתוכל להשקיע בבנים ובנכדים שלה ולא תתחרה בבנותיה ובנכדותיה", מסבירה קוק. "המניע הזה לא קיים אצל פילים, למשל, כי הצאצאים שלהם, כמו של רוב היונקים, בסוף עוזבים את קבוצת הלידה שלהם. לכן אמא פילה יכולה להמשיך להיות פורייה עד מותה".
ואיך מוסבר המעמד החברתי הגבוה של האורקות בפוסט־מנופאוזה? ההסבר המדעי שולח אותנו לתחום הקוגניטיבי. מוחות האורקה נחשבים לחדים, מורכבים, הכי כבדים בעולם (כשבעה קילו) ועצומים (פי 2.6 ממה שהיה מצופה מיונקים בגודל כזה ופי חמישה ממוח האדם). המוח של אורקות נקבות גדול יותר ביחס לגופן מאשר אצל הזכרים, מה שמסביר את יכולת המנהיגות והחיברות שלהן, המצריכה כישורים קוגניטיביים.
"האורקות דומות לנו, אבל בכנות, הן טובות יותר", אומרת קוק. "יש להן חלקים במוח שאפילו לנו אין. הן יכולות לתת לנו השראה וללמד אותנו איך בעצם הכל אפשרי ואיך נשים בוגרות יכולות וצריכות לתפוס מקום מרכזי בחברה".
