ב־7 באוקטובר גויסה סיוון, עובדת הייטק בת 33 מירושלים, למילואים. אחרי ארבעה ימים חזרה הביתה ללילה אחד, "ולהפתעתי, בעלי ניסה ליזום סקס", היא מספרת. "אמרתי לעצמי, מה לעזאזל נסגר איתו? עם כל מה שקורה, מאיפה הוא מביא את זה? איך הוא מסוגל? אמרתי לו שאין לי חשק והוא הבין אותי.
"אחרי שלושה־ארבעה ימים שוב באתי הביתה והוא שוב קיבל בהבנה את הסירוב. בפעם השלישית שסירבתי הוא כבר אמר, 'נו, כמה זמן את צריכה? צריך להמשיך הלאה! לא אנחנו עברנו את זה בעוטף עזה'. עניתי לו, 'אני לא באותו מקום כמוך'. הוא הביע מורת רוח ומאותו יום הפסיק לנסות. אחרי חודש התחלתי להגיע הביתה כל ערב, ואז הוא יזם שיחה: 'מה את חושבת, שלא נעשה סקס בחיים יותר? אף פעם?' עניתי לו שלוקח לי יותר זמן לחזור לשגרה, והוא אמר: 'טוב, מתי שיתחשק לך, תיזמי'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
סיוון (כל השמות בכתבה בדויים, השמות המלאים שמורים במערכת), אמא לשניים, מספרת שבחיי השגרה שלהם היא ובעלה "די אקטיביים ומקיימים יחסים פעמיים־שלוש בשבוע". אז מה בעצם קרה לה? "במילואים נחשפתי לסיפורים וסרטונים קשים מאוד", היא מסבירה. "אמנם לא הייתי שם, אבל אני כל כך בתוך זה, אני בטראומה מהיום הנורא הזה. כשאני מגיעה הביתה החרדה עולה. אני יכולה ללכת לסופר, פתאום משהו צף בזיכרון ואני נחנקת מדמעות. גם עם הילדים אני אחרת: אם אני יוצאת איתם לגינה אני כל הזמן בכוננות גבוהה, למקרה שחס וחלילה יקרה משהו. גם בבית אני חושבת מה אעשה אם פתאום יבואו מחבלים. יש לי תוכנית מוכנה ויש לי תיק מוכן עם ציוד להישרדות למשך כמה ימים".
ואיך כל זה הוביל לחוסר רצון לעשות סקס?
"זה לא שאין לי חשק מיני, אבל ברגע שאני מתחילה לחשוב על סקס, המחשבות שלי נודדות לנשים שנרצחו ונאנסו, לילדים שעברו דברים קשים. היום למשל הייתי חרמנית וניסיתי לאונן, וגם אז עלו לי מחשבות קשות. כדי לא לאכזב את בעלי, אני לא מלטפת אותו בצורה מינית".
חשבת על טיפול פסיכולוגי?
"בהחלט. אני כרגע בהפוגה מהמילואים אחרי חודשיים רצופים, ואני מתכוונת לקבוע טיפול. אני מאמינה שלאט־לאט אחזור לעצמי".
סיוון ממש לא יוצאת דופן. מדובר בתופעה – נשים שמאז אירועי הזוועה של 7 באוקטובר לא מסוגלות לקיים יחסי מין. הסיבות מגוונות: חלקן נתונות תחת השפעת הסרטונים המחרידים והעדויות שהגיעו מן התופת, אחרות מגלות הזדהות עמוקה עם הנשים שבשבי ויש כאלה שחרדות לבן הלוחם בעזה. גם בקרב אלה שכן מקיימות יחסי מין, ניכרת השפעתה של השבת השחורה – למשל, בחוסר רצון לחוות תנוחות מסוימות. יש גם גברים שלא מסוגלים לקיים יחסים מאז, ועדיין, מרבית הנמנעות הן נשים.
"מאז פרוץ המלחמה עלו בקבוצה שלנו הרבה פוסטים על היעדר חשק מיני", מאשרת עדי אברהם־ריצ'י, מייסדת ומנהלת קהילת הנשים סקסימאמא בפייסבוק, המונה למעלה מ־190 אלף נשים. "גם כיום, חודשיים וחצי לתוך המלחמה, יש נשים שמעידות לא רק על קושי בקיום יחסי מין, אלא גם אשמה על כל הנאה שהיא. נשים שפונו מבתיהן סיפרו שהן בכלל לא חושבות על יחסי מין, 'כי איך אפשר להרגיש פרטיות במקום שהוא לא הבית שלך?'".
שיר (25) מפרדס־חנה, מוכרת בחנות, נמצאת בזוגיות כבר שנה, ומאז 7 באוקטובר גם היא לא מסוגלת לחזור לסקס. "אלימות גברית תמיד הפחידה אותי, אבל האלימות הגברית באותו יום שברה שיאים, ומאז אני קצת צריכה מנוחה מהמין הגברי", היא אומרת. "אני חושבת כל הזמן על בחורות בנות גילי שנמצאות בשבי, שוכבות על רצפה מטונפת. אולי הן נכנסו להיריון אחרי שאנסו אותן? אולי הן לא מקבלות טיפול רפואי? כל זה מוריד לי את החשק המיני".
אז אין כרגע בינך ובין בן זוגך שום מגע?
"המגע הפיזי לא נעלם, יש ליטופים, נשיקות ומזמוזים, אבל אין חדירה. אני פשוט חושבת כל הזמן על 7 באוקטובר. מה שקרה היה כמו שואה, ושואה זה דבר מאוד לא מחרמן. גם סיפוק עצמי כמעט לא קיים אצלי מאז".
איך בן הזוג שלך מתמודד עם אובדן החשק אצלך?
"הוא גם מזועזע מהדיווחים וגם החשק המיני שלו לא קרוב למה שהיה. הוא מאוד מכיל אותי ולא מביע שום מרמור בעניין".
נטלי (53), מרפאה בעיסוק, נשואה ואם לשלושה מנתניה, נמנעה מיחסי מין במשך כמעט חודשיים, ואז החליטה לבדוק אם היא מסוגלת לחזור לשגרת סקס. "אחד הבנים שלי, חייל בסדיר, הוקפץ לדרום בתחילת המלחמה", היא מספרת. "אחרי יומיים גייסו גם את הבן הגדול למילואים ונכנסתי לחרדה. בימים הראשונים הלכתי לעבודה, אבל עבדתי ב־30% מהריכוז הרגיל שלי ופחות שעות. בעלי ואני היינו מגיעים הביתה, יושבים מול הטלוויזיה, רואים את סרטוני הזוועה, מקשיבים לעדויות ואחר כך כל אחד קצת הסתגר בתוך עצמו. כשהלכנו לישון, כל אחד כיבה את האור והסתובב, אפילו בלי לדבר. אני לא חושבת שמישהו מאיתנו היה מסוגל לחשוב על סקס במשך כמעט חודשיים. זו הפעם הראשונה שבעלי אפילו לא רמז לגבי סקס במשך כזו תקופה. אף פעם לא ראיתי אותו ככה".
למה זה קורה לדעתך?
"שנינו דואגים לילדים. זה כל הזמן איתי, בכל דבר שאני עושה. המוח שלי מפוצץ בחיילים שנהרגים, בחטופים ובאזעקות וקשה לי לשחרר את הגוף. אני נורא דרוכה: אם פתאום עובר אופנוע, יש רעם בשמיים או משהו נופל, אני נבהלת. אני לא יוצאת הרבה מהבית - לא בילויים, לא טיולים, רק עבודה וספורט".
אז מה השתנה בכל זאת?
"בשבוע של הפסקת האש בעלי רצה ואני סירבתי. עדיין לא הייתי בעניין. ראיתי שהוא מאוכזב. בשלב מסוים כבר פחות פחדתי מהאזעקות והחלטתי לנסות, כדי לראות אם אני מסוגלת. הצלחתי ליהנות קצת, אבל לא הייתי שם ב־100%. יכול להיות שהייתה לי תחושה שונה בגוף. לא חזרתי להיות מי שהייתי לפני. לחלק מהגברים יש סוויץ' שהכול נעלם כשהם רוצים סקס - לי אין".
שקלת לפנות לייעוץ פסיכולוגי?
"לא, כי אני מתפקדת. אני לא חושבת שאשת מקצוע יכולה לעזור לי להירגע מהתחושות המסוימות האלה. אני מחכה שזה ייגמר ושהחיילים יצאו מעזה. ננסה להחזיר את השגרה לאט־לאט לקטע הזוגי".
לא מעט נשים פנו אליי וסיפרו שהן מתקשות לקיים יחסים כרגע", מספרת קרן גילת, מטפלת רגשית אינטגרטיבית המתמחה בטראומה וראשת בית הספר לאימון הוליסטי במכללת רידמן. "יש לי מטופלת שמאז 7 באוקטובר לא מסוגלת לקיים יחסים עם בן זוגה בתנוחה אחורית, כי זה גורם לה לטריגר ומעלה אצלה את האונס שביצעו אנשי חמאס בנשים ישראליות. הסקס היחיד שהיא מסוגלת לעשות כיום הוא כשבן זוגה מולה, מבלי לשחרר את המבט לשנייה, כדי להרגיש אהובה ובטוחה.
"יש גם נשים שבני זוגן גויסו למילואים וכל עול הבית והילדים עליהן, וכשבן הזוג מגיע לחופשה קצרה, הדבר הראשון שהוא רוצה זה סקס, ומה עכשיו סקס? איפה אתה חי? זה בכלל לא בראש שלה. אחת המטופלות אמרה לי: 'מה, אני ספקית? אני צריכה לספק לו את הצורך לפי דרישה? מה, אני מכונה? בוא נהיה סוף שבוע ביחד, תן לי להתרגל לעניין'".
איך את מסבירה את התופעה הזו, של קושי של נשים לעשות סקס עכשיו?
"כולנו עברנו טראומה, וכתוצאה מזה חלקנו נכנסות למצב של קיפאון. זה לאו דווקא קיפאון שנוגע לסקס. זו הימנעות כוללת, שנובעת מהצפי לאסון שעלול להתרחש. יש גם תופעה שנקראת 'אשמת הניצולים' - לקחת את האשמה על מה שקרה לנשים שנחטפו ולהעניש את עצמנו מתוך חובה מוסרית. אם הן לא יכולות ליהנות, איך אני יכולה לחשוב על הנאה? לרגש האשמה יש פונקציה הישרדותית, שעוזרת להחזיר מעט שליטה: אם אני אשמה, אפשר לתקן את זה".
מה תמליצי למי שקפואה מינית מאז 7 באוקטובר?
"זה תלוי. אם היא רוצה להחזיר את הסקס, כדאי לראות איך מחדשים את הפעילות הזו. אבל אם זה לא באמת הרצון שלה כרגע, אני ממליצה לחזור בשלב ראשון לפעילויות אחרות שהיא עשתה בשגרה שלפני המלחמה, בשביל לצאת מהשיתוק, שלא תורם בשום צורה לגוף ולנפש. ככל שהשיתוק נמשך יותר זמן, הוא עלול לגבול בפוסט־טראומה".
"חשק מיני מושפע מהמצב הנפשי שלנו, וזה לגמרי בסדר שיש תקופות ללא חשק", אומרת שלי ורוד, מטפלת מינית מוסמכת ומרצה למיניות. "המון נשים כתבו לי שהן לא מצליחות להתנתק מדברים קשים שראו; לא מצליחות לנתק את הראש ולעבור לעולם המיני עם בן הזוג; ויש כאלה שסיפרו שתוך כדי סקס הן מדמיינות תמונות של אונס. התקבע אצלן בראש חיבור בין משהו שאמור להיות נעים ובין דבר נורא. העולמות התערבבו, וצריך להפריד ביניהם כדי לחזור למקום שהיה בטוח והעניק לנו עונג. מאחר שעברו כבר למעלה מחודשיים, יש נשים שמתחילות להילחץ ושואלות אותי 'מתי יחזור לי החשק?' דרך אגב, יש גם לא מעט גברים שאיבדו חשק למין. חלקם אומרים לי: 'אני לא יכול ליהנות כשיש חיילים שנלחמים עכשיו'".
איך מתמודדים עם המצב הזה?
"אסור ללחוץ על מי שלא מסוגלים כרגע לחשוב על מין, וצריך לתת לנפש להחלים. בהדרגה, החשק אמור לחזור לעצמו. אם עבר הרבה זמן - ואי־אפשר להגדיר כמה זמן, כי אנחנו במצב קיצוני שמעולם לא חווינו - אפשר לבקש עזרה מקצועית, כי זה אומר שהמצב הנפשי לא טוב".
מה אמורה לעשות אישה שהגבר שלה לוחץ?
"אני חושבת שלא כדאי לרַצות גבר במין כדי להשתיק את הדרישה. יש נשים שמתנתקות ומקיימות יחסים בלי חשק, דבר שמביא אליי פניות של גברים בסגנון: 'היא לא נהנית, היא לא איתי, אני מרגיש שאני גורם לה לסבל ולא לעונג'. אם הגבר עושה פרצוף של ילד נעלב או מתנהג בצורה קרה כלפי מי שלא מסוגלת כרגע לקיים יחסים, צריך לשבת ולדבר, שיחה מלב אל לב, לא על המלחמה או על מה שגרם לך טראומה. זכרי שבן זוגך הוא לא מטפל. לזוג כזה כדאי לייצר זמן איכות בצורה קצת אחרת, עם קצת מגע, שיאפשר בהמשך להתקדם עוד קצת. אפשר לצאת לספורט ביחד, ליהנות ממוזיקה וכו'".
סיפורי האונס מ־7 באוקטובר מהווים כאמור טריגר שמרחיק נשים רבות מקיום יחסי מין. המצב הזה כמובן מקצין כאשר מדובר בנפגעות אונס. כזו היא לירון (40), מנהלת שיווק מגבעתיים, נשואה ואם לשניים, שעברה אונס לפני 15 שנה ואינה מסוגלת כעת לחזור לשגרת סקס עם בן זוגה.
"בחודש הראשון למלחמה צפיתי בכל הסרטונים שעלו לרשת, ומאז רצות לי בראש התמונות הקשות שראיתי, וחוזרות אליי בכל פעם שאני עוצמת עיניים", היא מספרת. "שלמות הגוף הפכה לחסרת ערך. מאז, אני לא יכולה שייגעו בי ולא יכולה לגעת באחר. החשק המיני שלי מת לגמרי. בהמשך שמעתי על הדברים שרואים ב'סרט הזוועות' שהוצג באו"ם. אני מסתכלת על הבת שלי, מדמיינת שהיא שם, מתחלחלת ומזדעזעת. אני מרגישה כאילו שאני בעצמי נאנסתי שם. איך אחרי כאלה דברים אני אעשה סקס? אפילו להתנשק אני לא מסוגלת, לא כל שכן לתת למישהו להתקרב לאזור הפרטי שלי".
איך בן זוגך מתמודד עם זה?
"בהתחלה הוא ניסה ליזום סקס כמה פעמים, אבל נתתי לו מבט של 'זה הדבר הכי מזעזע שאתה יכול לעשות כרגע'. הסברתי לו שאני צריכה חום, חיבוק ושיחה, ועד שלא אהיה רגועה לא אוכל לחשוב על משהו אחר. אני מודעת לזה שהוא לא יכול להמשיך ככה לאורך זמן, אבל כרגע אני לא עושה שום דבר בנושא".
איך את מתמודדת עם התחושות הקשות?
"אני לוקחת שני סוגים שונים של כדורי הרגעה. כל דבר שיכול לכבות לי את המוח הוא טוב. בנוסף ניסיתי כמה פגישות טיפול, אבל זה לא ממש הועיל. ברור לי שאני צריכה לטפל בזה מקצועית כמה שיותר מהר, אחרת זה ייתקע".
"מדובר במצב שבו הזיכרון של האונס נותר קפוא ולא מעובד", אומרת קרן גילת, "ובכל פעם שיש טריגר שמציף את הזיכרון הזה, החוויה נחווית שוב במלוא עוצמתה, כולל תגובת השיתוק. הטיפול המומלץ הוא באמצעות עיבוד, הקהיה והטמעה של חוויית האונס לתוך הזיכרון האוטוביוגרפי של השתלשלות החיים".
