5 צפייה בגלריה
''הסרט גרם לי לא רק לסלוח, אלא גם להבין''. מתוך ''7 ברכות''
(צילום: מריה ברודקין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בגיל 23 גילתה לראשונה אבלין שלום (66), חשבת שכר מטירת-כרמל, שהיא לא הבת הביולוגית של הוריה. עד אותו יום חשבה שאמה הביולוגית, ג'ולי, היא דודה שלה. אבל אז התברר לה שכשהייתה בת 40 יום, ג'ולי מסרה אותה לאחותה מדלה, שהייתה חשוכת ילדים. כשעמדה להתחתן ונרשמה ברבנות, נחשף הסוד. "זה היה השוק של החיים שלי", היא אומרת.
איך גילית?
"שני הצדדים לקחו אותי לשיחה וסיפרו לי. לא הייתה להם ברירה, הם היו אנשים דתיים, ועל פי ההלכה אם יודעים מיהם ההורים הביולוגיים חייבים לרשום אותם בכתובה. אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת, לא הייתי יודעת עד היום".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבלין, גרושה, אם לארבעה וסבתא ל-13, נולדה בתוניס, בת שישית לג'ולי ויוסף. "אמי הביולוגית הייתה בהיריון שישי, בבית היו לה ארבע בנות ובן, ואילו אחותה לא הצליחה להיכנס להיריון במשך 13 שנה", היא מספרת. "אחותן הגדולה הציעה לה שאם תיוולד לה בת, שתמסור אותה למדלה, וכך תציל אותה מגירושים.
"אני לא יודעת אם זו הייתה דרישה או רק בקשה, אבל היא הסכימה. אחרי שנולדתי היא היניקה אותי במשך 40 יום ואז מסרה אותי ונסעה לישראל עם משפחתה. כאן נולדו לה עוד שני ילדים. אחותי הגדולה, שהייתה בת שמונה כשנתנו אותי, סיפרה לי שאמא שלי בכתה שנתיים אחר כך, היא הייתה ממש בדיכאון מזה".
"אמי הביולוגית היניקה אותי במשך 40 יום ואז מסרה אותי ונסעה לישראל. אחותי סיפרה לי שאמא בכתה שנתיים אחר כך"
בעוד הוריה נאבקים בקשיי הקליטה ומגדלים שבעה ילדים, אבלין גדלה בתוניס עד גיל ארבע ואז עברה עם הוריה המאמצים לצרפת, שם חיו עוד שבע שנים בטרם עלו בעצמם לארץ והתמקמו בקריית-ים.
"היו לי עוד דודות והרבה בני דודים, אבל את דודה ג'ולי אהבתי במיוחד", היא מספרת. "אפילו שהם גרו בירושלים ואני בקריית-ים תמיד רציתי ללכת לשם. יכול להיות שזה גם בגלל שההורים המאמצים שלי אהבו אותם במיוחד, אולי בגלל המתנה שהם קיבלו מהם".
איך הרגשת כשנודע לך הסוד?
"הייתי בהלם, פתאום אמא שלי היא לא אמא שלי ודודה שלי היא אמא שלי. הייתי בת יחידה ופתאום יש לי שבעה אחים, אבל אני אגיד לך את האמת? לא עשיתי מזה דרמה. כל כך אהבתי את ההורים שלי, לא רציתי להכאיב להם. עד שהם הלכו לקבר לא דיברתי איתם על זה בכלל. הם היו אנשים מאוד עדינים וטובים, חייתי איתם כל כך טוב, שלא רציתי לפגוע בהם".
לא כעסת על זה ששיקרו לך, שוויתרו עלייך?
"לא, לא הרגשתי שוויתרו עליי. אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, וזה מה שהיה אמור לקרות. ההורים הביולוגיים שלי עשו טוב לאנשים נפלאים שלא היו להם ילדים, אז למה לכעוס? להפך, שמחתי בשביל ההורים המאמצים שלי שקיבלו אותי. הייתי ילדת מתנה וגדלתי ברווחה גדולה.
"היום האחים שלי, ברוך השם, כולם מסודרים, אבל כשהם הגיעו לארץ הם סבלו, גרו בשכונת מוסררה בירושלים בבית עם עוד משפחה, בעוני, ואני חייתי כמו נסיכה. כשהסיפור יצא, אחת האחיות שלי צחקה ואמרה, 'חבל שלא מסרו אותי'".
מסירת ילדות בתוך המשפחה הייתה מנהג נפוץ בצפון אפריקה, ממרוקו ועד לוב. המנהג נועד להציל נשים חשוכות ילדים מחרפת הגירושים, שכן באותן מדינות היה חוקי אז להתגרש מאישה שלא מצליחה ללדת אחרי עשר שנות נישואים.
המנהג הזה עומד במרכז הסרט "7 ברכות", שזכה לפני שבועיים בעשרה פרסי אופיר ושעומד לייצג את ישראל בתחרות האוסקר. את הסרט ביימה איילת מנחמי על פי תסריט של אלינור סלע וריימונד אמסלם, שגם משתתפות בו.
במרכז הסרט - סיפורה האמיתי של מארי (ריימונד אמסלם, שזכתה על כך בפרס השחקנית הטובה), שנמסרה בגיל שנתיים לדודתה וגדלה כבתה. היא ידעה שהושאלה ואף על פי שחייתה ברווחה בהשוואה למשפחתה הביולוגית, רצתה לחזור לשם כל חייה.
הסרט נפתח כשמארי חוזרת לארץ בגיל 40 כדי להתחתן עם דן, שאותו הכירה בפריז, ובשבע הסעודות שמתקיימות אחרי החתונה במסגרת "7 ברכות" היא מתחשבנת עם שתי האמהות שלה. מתברר שכל חייה התמודדה עם הכאב העמוק של פצע הנטישה.
אבלין, שמופיעה לרקע קט על המסך בסוף הסרט והגיעה לפרמיירה יחד עם בנותיה וכמה מאחיה, התקשתה להזדהות עם כאבה של מארי. "ציפיתי למשהו אחר לגמרי מההתחלה עד הסוף, היו קטעים שהרגשתי לגמרי זרה לסיפור", היא אומרת.
5 צפייה בגלריה
מימין: הדודים המאמצים של אבלין שלום, מדלה ומאיר. משמאל: ההורים הביולוגיים, ג'ולי ויוסף
(צילום: אלבום פרטי)
זה לא הסיפור שלך?
"לא ראיתי את עצמי שם, היו קטעים שאפילו הרגשתי קצת בושה ליד האחים שלי שהיו איתי בסרט, אבל אמרתי לעצמי, 'אין לי במה להתבייש, אני לא אשמה, זה מה שקרה וזהו'".
למה ציפית?
"ציפיתי לראות את סיפור המסירה ואת מה שקדם להחלטה, את הלבטים של ההורים, את הקושי שלהם. ציפיתי לראות אמא שמתקשה למסור את הבת שלה ובכל זאת עושה את זה כדי להציל את אחותה. אני גם אף פעם לא הרגשתי כמו גיבורת הסרט. היא מתוסכלת ומרירה, ואני אף פעם לא עשיתי מזה עניין, גם אחרי שנודע לי הסיפור בגיל 23".
איך הגעת לפרמיירה?
"גיסתי היא חברה טובה של אלינור סלע. היא חיפשה נשים עם סיפור דומה וככה היא הגיעה אליי. אחרי ההקרנה עמדנו בחוץ שעה ארוכה, אנשים ניגשו אליי עם המון שאלות ולכולם אמרתי שמארי היא לא אני ושזה לא מה שהרגשתי. פעם רצו לעשות עליי סרט ואמרתי להם, 'אצלי לא הייתה דרמה'".
איך הקשר שלך עם האחים שלך היום?
"אנחנו גרים די רחוק אחד מהשני, נפגשים בעיקר בחתונות ובאירועים. לפני הקורונה הייתי נפגשת עם האחיות שלי לפחות פעמיים-שלוש בשנה בבית מלון והיינו מבלות כמה ימים ביחד, אבל עוד לא חזרנו לזה. גם הייתי חלק מהירושה של ההורים הביולוגיים. לפני שאמא שלי נפטרה היא אספה את כל הילדים וביקשה מהם להתחלק איתי. כשישבנו שבעה, אחותי הגדולה סיפרה לי, ואת יודעת איך התרגשתי? אמרתי לה שאני מוותרת, כי אני כבר קיבלתי ירושה מההורים המאמצים, אבל הם התעקשו כי זאת הייתה המשאלה של אמא שלנו".
את מרגישה שהם אחים שלך לכל דבר?
"אני אוהבת אותם מאוד, אבל לדעתי אין לי איתם אותם יחסים כמו שיש ביניהם, בכל זאת לא גדלתי איתם. יש לנו קבוצת ווטסאפ של כל האחים, והרבה פעמים יש למישהו מהילדים או הנכדים יום הולדת או שנולד תינוק וכולם אומרים 'מזל טוב', ולפעמים אני לא יודעת מי זה שחוגג ואני מתביישת לשאול. אני בטוחה שאם הייתי חיה איתם, הייתי מכירה את כולם. לפעמים זה קצת מפריע לי, אבל אני שמחה שיש לי אותם".
כמו בסרט "7 ברכות", גם תחת חופתה של בטי אורן (62) מהיישוב קדומים, מורת דרך בארץ ובצרפת, עמדו לצידה שתי אמהותיה: פולט שילדה אותה והלן שגידלה אותה עד גיל שש. בהזמנה לחתונה היא כתבה את שמותיהם של שני זוגות הוריה, "כי הרגשתי שאני לא יכולה שלא להכניס את ההורים שגידלו אותי מגיל שנה עד שש", היא אומרת.
בטי, שנשואה לאליקים אורן, יועץ השקיה, אם לחמישה וסבתא ל-16, נולדה בפריז בשם ביאטריס, בת בכורה לפולט והנרי שמלה. בגיל שנה נמסרה לדודים שלה, הלן ורמונד סמדג'ה, שגרו בתוניס והיו נשואים אז כבר 16 שנה ללא ילדים.
"ההורים שלי היגרו לפריז ועבדו קשה לפרנסתם", היא מספרת. "הייתה לי מטפלת לא יהודייה מגיל שלושה חודשים שגרה מולנו. כשהייתי בת שנה בעלה חלה בשחפת, ההורים חששו שאדבק במחלה ולא ידעו מה לעשות איתי, אז הם שלחו אותי לדודים שלי, שהיו אנשים אמידים, בעלי מסעדה בתוניס".
האם, פולט שמלה, מספרת: "הייתה סיבה טובה, הבת שלי גדלה אצל השכנה ששמרה עליה, בחורף היא אפילו ישנה אצלה, כי אנחנו עבדנו כל היום. כשבעלה חלה בשחפת פחדתי לקחת אותה לשם, ובדיוק אחותי באה לבקר בפריז ואמרה, 'את לא צריכה לחפש מי ישמור על בטי, אני אקח אותה איתי לתוניס'. גם הרופא אמר שיש לה עצמות רכות והיא צריכה שמש.
"אמרתי: 'טוב, בתוניס יש הרבה שמש, שתלך איתה ותבריא שם'. היה לי קשה מאוד להיפרד ממנה, אבל אחותי גידלה אותה כמו הבת שלה, וידעתי שהיא בידיים טובות. ביקרתי אותה כל כמה חודשים והיא באה אלינו. כל שבוע שלחנו לה גלויות עם תמונות של חיות, אחותי לימדה אותה כמה אותיות בצרפתית, והיא כתבה לנו בחזרה".
בטי: "זו הייתה עסקה טובה, דודה שלי הייתה מאוד אמידה, גדלתי כמו נסיכה. היא הייתה תופרת הוט קוטור וקיבלתי כל יום שמלה חדשה. בכל יום הולדת עשו לי מסיבה כמו בת מצווה עם תזמורת. הייתי נורא מפונקת, כל דבר שרציתי קנו לי. ליום הולדת חמש קיבלתי טבעת יהלום".
איך קראת להלן שגידלה אותך, אמא או דודה?
"קראתי לה דודה ולאמא אמא. ידעתי מי אמא שלי, זה לא היה סוד, אבל במהות דודה שלי הייתה אמא לכל דבר. באותן השנים, עד גיל שש, היא הייתה האישה המשמעותית ביותר בחיי".
פולט: "אף פעם לא חשבתי להשאיר אותה שם, זה פשוט יצא ככה. אחרי כמה שנים אחותי נכנסה להיריון, נולדה לה בת, ואמרתי, 'זה זמן טוב לקחת את הילדה בחזרה'. בטי ידעה מי דודה ומי אמא, ולי היה ברור שזו ילדה בהלוואה. גם אמרתי לאחותי מראש שזה רק לכמה שנים, היא ידעה שזה לא לתמיד".
בטי אורן: "עד היום אני בודקת את אמא שלי כל הזמן, למי היא נותנת מה. אני בטוחה שהיא אוהבת אותי, אבל אני צריכה כנראה אישורים מדי פעם"
בגיל שש נשלחה בטי חזרה להוריה בפריז, ולא רק מכיוון שדודתה הצליחה ללדת בת משלה, אלא גם בגלל המהומות שפרצו בתוניס נגד היהודים בעקבות הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים.
"בדיוק כשנולדה לדודה שלי בת בכורה, התחילו פרעות של ערבים ביהודי תוניס, שברו לדוד שלי את כל המסעדה", היא מספרת. "הם רצו לברוח, אבל לבת התינוקת עוד לא היה דרכון, אז הם שלחו אותי במטוס הראשון לצרפת ואמרו שהם יצטרפו בהמשך. נחַתי בפריז וההורים שלי איחרו, אני זוכרת את עצמי מסתובבת שם לבד וחושבת שאולי הם לא רוצים אותי, שאולי הם לא יגיעו".
איך הייתה החזרה הביתה?
"טראומטית בצורה קיצונית, ברוטלית אפילו. גיליתי שיש לי שתי אחיות שנולדו בהיעדרי, אחת בת שנה ואחת בת שלוש, שלא ידעתי בכלל על קיומן. התרגלתי להיות בת יחידה ומפונקת עם חדר לבד, ופתאום אני צריכה לחלוק חדר עם שתי אחיות. הגעתי לבית קטן, מאוד צנוע, לא היו שירותים בבית אלא רק בקומה. כל הזמן חשבתי למה שלחו אותי".
כעסת על הדודים שלך ששלחו אותך בחזרה?
"אני לא זוכרת שכעסתי עליהם, כעסתי על ההורים שלי שלקחו אותי בחזרה. כל הזמן אמרתי להם, 'תחזירו אותי לדודה, אני לא אוהבת אתכם', עשיתי להם צרות צרורות, כי הם לא קנו לי את כל מה שאני רוצה. בתוניס היו לי צעצועים ואופניים, ובפריז לא היה לי כלום".
פולט: "כשהיא חזרה היה לה קשה, היא הייתה מפונקת שם, כל מה שרצתה נתנו לה, ואנחנו לא יכולנו".
בטי: "לקח לי זמן לפתח אמון. הייתי זרה ונוכרייה בביתי לתקופה ארוכה. רק בגיל 16 אמא שלי תפסה את המקום המרכזי בחיי. תמיד העסיקה אותי השאלה: אם לא הייתה פורצת מלחמה בארץ, הייתי נשארת עם דודה לתמיד? אין לי תשובה, שאלתי את אמא והיא ענתה: 'ברגע שאחותי ילדה בת, תכננו לקחת אותך'".
איך החוויה הזאת השפיעה על חייך?
"יכול להיות שהתקרבתי ליהדות בהשפעת הדודים שלי, כי הם היו דתיים וההורים שלי לא היו דתיים בכלל, אפילו נרות שבת לא הדלקנו בבית. אולי זה היה חלק מהגעגוע שלי לבית שבו גדלתי עד גיל שש. גם היו לי הרבה חוויות של חרדת נטישה, זה השפיע עליי לאורך כל חיי. כל השנים עשיתי להורים שלי מבחנים, עד היום אני בודקת את אמא שלי כל הזמן, למי היא נותנת מה, כדי לדעת אם אני חשובה מספיק או לא. כמה שאני מגרשת את זה, זה כל הזמן מופיע. אני בטוחה שהיא אוהבת אותי, אבל אני צריכה כנראה אישורים מדי פעם".
אילו מבחנים את עושה לה למשל?
"לפני כמה שנים גרתי בפריז, וכשהייתי מגיעה לארץ ישנתי אצלה. פעם באתי ומצאתי בחדר שלי את בן דוד שלי מפריז, שבא לישון אצלה. הוא אמר לי, 'ראיתי שנכנסת לחדר שלי', ואמרתי, 'סליחה, זה החדר שלי'. הלכנו לשאול את אמא שלי של מי החדר והיא אמרה שהוא שלו. הייתי בשוק, התפרקתי מזה, כל כך נעלבתי שלא הסכמתי לדבר איתה שבוע. היא התנצלה כמובן, טענה להגנתה, 'אנחנו מכבדים את האורחים', אבל לא יכולתי לסלוח לה על זה. הכעס שלי לא היה פרופורציונלי, יכול להיות שאם היא לא הייתה נותנת אותי בגיל שנה, לא הייתי לוקחת את זה ככה".
הצלחת לסלוח לה על כך שמסרה אותך?
"הסרט גרם לי לסלוח, ולא רק לסלוח אלא גם להבין. כשילדתי ילדים שאלתי את עצמי, 'איך זה יכול להיות?', ממש לא הבנתי איך היא יכלה למסור את הבת שלה, ועוד בת בכורה, אבל עם הזמן הבנתי שהיא רצתה את טובתי: לתת לי חיים נוחים יותר עם רווחה כלכלית. אחרי שצפיתי בסרט הבנתי שזה היה מנהג של אלטרואיזם. זה התאים לתקופה ההיא, היום יש פתרונות אחרים".
פולט: "זה היה מקובל בצפון אפריקה, אני מכירה הרבה נשים כאלה".
בטי, איך הגעת לסרט?
"הכרתי את אלינור סלע, יוצרת הסרט, באיזה יום עיון, היא הופיעה בתור סטנדאפיסטית, וכשהיא סיפרה על הסרט שלה, ניגשתי אליה וסיפרתי לה את הסיפור שלי. היא הזמינה אותי להקרנת הבכורה, ושם גם דיברתי לפני הקהל. זה סרט חזק ומטלטל".
את מזדהה עם מארי, הגיבורה?
"כן ולא. בחתונה דודה שלי הייתה איתי בחופה יחד עם אמא שלי ואבא שלי, כמו בחתונה שלה, אבל אין בי את הצער שיש לה על מה שקרה ואני לא מתחשבנת, כי באיזשהו מקום זכיתי בשתי נשים חזקות וטובות, ויש לי אהבה גדולה לשתיהן".
