בגיל 51, אחרי תשע שנים כשופטת שלום וכשופטת בפועל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לימור מרגולין-יחידי הבינה שלא תמונה כשופטת קבועה במחוזי והחליטה לתלות את הגלימה. "בצער עמוק ובשיברון לב, כי אהבתי את השיפוט אהבת נפש", היא מודה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לאורך השנים עסקה בכל תחומי המשפט - כסנגורית, כתובעת וכשופטת. היא הגנה על עברייני צווארון לבן בדרגים שונים, שפטה בפרשיות מדוברות כמו עבירות המס של קובי פרץ ואיל גולן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היום, שלוש שנים אחרי שעזבה את כס השיפוט, היא דוקטורנטית באנתרופולוגיה וגם סופרת: רומן הביכורים רחב היריעה והמרתק שלה, "לים אותו הריח", התפרסם באחרונה (בהוצאת כנרת זמורה).
4 צפייה בגלריה
מרגולין-יחידי. ''שופט פלילי נדרש להיות בעל חוסן פנימי מאופק ועמוד שדרה''
(צילום: יובל חן)
היא בת 54, מתגוררת ברמת חן שברמת-גן, נשואה למוטי יחידי, מנהל פרויקטים בבנק, אם לשני בנים ובת (24, 21, 18) "וגם לכלבה בת שמונה". היא גדלה בגבעתיים ומכיתה ד' עד ח' השתתפה ב"חשבון פשוט" - תוכנית טלוויזיה של הערוץ הראשון. עד היום יש מי שמזהה אותה משם.
בצבא שירתה כמש"קית חוויה וכקצינת חינוך בגולני, ואחר כך למדה משפטים באוניברסיטת תל-אביב וסיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות. מחצית מההתמחות עשתה במשרדו של עורך הדין הוותיק יהודה רסלר. "שם התאהבתי במשפט הפלילי, כי אני אוהבת מאוד סיפורים, וגיליתי שמאותם חומרים ומאותו סיפור כל אחד מהצדדים יוצר סיפור אחר", היא אומרת.
את המשך ההתמחות והקריירה המשפטית עשתה אצל עו"ד יהודה וינשטיין, מי שלימים היה ליועץ המשפטי לממשלה, ובהמשך אצל יעקב וינרוט המנוח, מי שהיה פרקליטו של בנימין נתניהו.
"שם גיליתי את עבירות הצווארון הלבן (שוחד, מרמה ועוד), שיש בהן עשרות גוונים של אפור ואת הסיפור אפשר לספר בשלל דרכים. זה ריתק אותי אז ולא הפסיק לרתק אותי גם בהמשך, כשופטת. כל אחד מהצדדים - התביעה מצד אחד והנאשם מצד שני - מספר אותו בדרך אחרת, ולא פעם, כשופטת, נתתי פסק דין שמספר סיפור שלישי, כי זה מה שראיתי מכול מה שהביאו לפניי".
במקביל לניהול קריירה כעורכת דין הקימה משפחה. בגיל 27 נישאה ובגיל 30 ילדה את בנה הבכור.
"כשהייתי אמורה לחזור אחרי הלידה למשרדו של וינרוט הרגשתי שלא אוכל להיות אמא טובה מספיק בגלל המשרה התובענית, ועברתי לפרקליטות תל-אביב למיסוי וכלכלה. שם עסקתי כתובעת במשפטי צווארון לבן וניהלתי תיקים שיש בהם עשרות ארגזים של חומר, אלפי דפים של עדויות ותחקור של מאות עדים. למעשה, עסקתי באותו סוג תיקים משני צדי המתרס".
איך היית מתארת את ההבדל בין היותך סנגורית להיותך תובעת?
"התובע צריך לספר את הסיפור שמראה כי מה שכתוב בכתב האישום נכון וכי הנאשם עבר עבירה. הסנגוריה צריכה להיכנס בתוך החריצים והסדקים של הסיפור, להרחיב אותם ולעורר ספק סביר שמה שהתביעה מספרת בכתב האישום אינו נכון. השינוי הזה בחשיבה היה קל ופשוט מבחינתי. כשהייתי בצד התביעה השקעתי בהוכחת הסיפור בהתאם לכתב האישום, וכשהייתי בסנגוריה הייתי מושקעת כל כולי במציאת הסדקים לערעור התביעה".
כסנגורית, באמת האמנת לנאשמים שייצגת?
"בדרך כלל סנגורים לא שואלים נאשם אם עבר את העבירה או לא. תפקידם להגן עליו בכל דרך משפטית אפשרית".
"להיות שופטת זה מחייב כללי התנהגות מסוימים 24/7 - גם כשאני בנופש באילת וצריכה להחליט איזה בגד ים אלבש, וגם כשאני רוקדת בחוג"
ב-2007, לאחר שמונה שנים בפרקליטות, הגישה מועמדות לשיפוט. "אחרי שעשיתי גם מזה וגם מזה נראה לי טבעי להתיישב על הכיסא שצריך לקבל את ההכרעות", היא אומרת. לאחר שעברה את ההליכים הדרושים, כולל שבוע של קורס מיון אינטנסיבי וראיונות מול הוועדה למינוי שופטים, נבחרה לשופטת בבית משפט השלום בתל-אביב.
מהן התכונות הכי חשובות לשופט פלילי?
"עמוד שדרה, חוסן אישי פנימי, הכרה בחשיבות ובאחריות של התפקיד ובאפשרות האנושית לטעות והצבת הערך של הוגנות בראש סדר הערכים. עבורי, תפקיד השיפוט ומי שאני כאדם וכאישיות משולבים אחד בשני ואי-אפשר להפריד ביניהם".
במה זה מתבטא?
"בעיניי, להיות שופטת מחייב כללי התנהגות מסוימים 24/7, גם כשאני רוקדת בחוג וגם כשרצתי בעבר בפארק אחרי בני כשהיה בן שלוש וצעקתי: 'אני תנין גדול ואני בולעת אותך!' - משהו שמישהו ראה אותי עושה וסיפר לי על זה בדיעבד - וגם כשאני צריכה להחליט איזה בגד ים אלבש.
"פעם, אחרי חופשה באילת, נאשם שאל אותי אם נהניתי באילת. כלומר, כל הזמן הייתי בידיעה שרואים אותי בכל מקום ונמנעתי מלבוש שחשבתי שיהיה מביך אם מי שמופיע באולם שלי יראה אותי לבושה בו. לעולם לא ביקשתי הנחה משום סוג שהוא, גם לא בשוק הפשפשים ולא הייתי חוצה מעבר חצייה באדום. המבחן שלי היה מה עשוי להשפיע על מי שעשוי להופיע בפניי מול מה שאני חושבת שמתאים לי או לא".
אני לא יכולה להימנע מהעלאת שמה של השופטת לשעבר, אתי כרייף, שערערה את הדימוי של השופט המורם מעם בעיני הציבור.
"אני לא מכירה אותה, והסיפור שלה בתקשורת היה אחרי שפרשתי מהשיפוט. אני כן יודעת ממה ששמעתי שהיא עוררה סערה בקרב השופטים בהתנהגותה, בתקופה שגם ככה שופטים מרגישים חשופים לביקורת מוצדקת יותר או פחות".
מה עמדתך בדיון הציבורי הנוכחי לגבי פסקת ההתגברות?
"אני משיבה כאזרחית ולא כשופטת בדימוס, משום שבשלוש השנים האחרונות אני מנותקת מהעולם המשפטי, וגם כשופטת לא עסקתי בסוגיות שנדונות בבית המשפט העליון. כאזרחית, אני מאמינה בחשיבות קיומה של רשות שופטת עצמאית, לא מתגוננת, שמכריעה על סמך עקרונות משפטיים בעניינם של אזרחים, תושבים, וכל מי שחייו מושפעים ממוסדות השלטון בישראל.
"אני רואה חשיבות רבה בשמירה על זכויות האדם היסודיות של חירות, שוויון, כבוד וזכויות יסוד נוספות, גם באמצעות פיקוח שיפוטי על החלטות וחוקים שלא יפגעו באופן לא סביר ולא מידתי במיעוט ובמי שנזקק להגנה, וזאת בשם עקרונות של משילות הרוב. אני חושבת שבמציאות הקיימת, מאז חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפני כ-30 שנה, האיזונים והבלמים בין החופש והעצמאות של הרשויות השונות נשמרים באופן מאוזן".
בין המקרים שנדונו אצלה כשופטת בעבירות שוחד, מרמה והלבנת הון היו בכירים בקופת חולים מאוחדת; בעבירות כלכליות - בכירים בפניקס; ובעבירות פליליות נאשמים מ"לה פמיליה" - שם, בין היתר, הופיע אצלה כסנגור איתמר בן גביר.
איך התרשמת מאיתמר בן גביר כסנגור?
"כעורך דין הוא היה פיקח, יסודי ובה בעת פרגמטיסט וענייני - ואני מקווה שגם כנבחר ציבור ושר הוא לא יזנח את המאפיינים האחרונים. הוא נהג להתבדח איתי על כדורגל, הניח (בצדק) שבביתי אוהדים את 'הפועל תל-אביב' והיה בודק עד כמה אני מעודכנת בנושא. דרך אגב, תיק 'לה פמיליה' בהקשר של הנאשמים שהיו במעגל השני של חומרת העבירות, התאפיין בצורך המורכב לאזן בין חומרת המעשים ובין הליכי חרטה ושיקום של הנאשמים, בעיקר הצעירים שבהם".
אחד התיקים המפורסמים שבהם שפטה הוא זה של הזמר קובי פרץ, שהורשע בעבירות מס בהיקף של כ-5 מיליון שקל. מרגולין-יחידי דנה אותו ל-24 חודשי מאסר בתוספת קנס כספי, ובית המשפט המחוזי הפחית את העונש ל-18 חודשי מאסר.
לא פשוט לפסוק בתיק כזה.
"הוא הואשם בעבירות מס חמורות ואני ידעתי כמובן מיהו, אבל מעולם לא ראיתי הופעה שלו, מה שאולי היה גורם לי לשקול לפסול את עצמי בתור מי שיש לה אהדה מיוחדת לנאשם. כך נהגתי, לדוגמה, כשהייתי צריכה לדון בתיק עבירת בנייה של מסעדה מפורסמת בתל-אביב שבה נהגתי לשבת. פסלתי את עצמי מלדון בעניינה.
"אצל פרץ ההליך היה מאוד טעון ואמוציונלי, כי הוא הרגיש כל הזמן שעושים לו עוול, ואני יכולתי להבין ולראות שזה מה שהוא חווה, אך היה לי תפקיד - לנהל משפט באופן ההגון ביותר, על פי הראיות".
העובדה שהוא מפורסם השפיעה על גזר הדין?
"כמו אצל כל נאשם, יש מרכיבים שבהם מתחשבים להקלת העונש או להחמרתו. העובדה שאדם מפורסם או 'סלב' אינה גורם שאמור להשפיע על העונש".
בית המשפט המחוזי שינה את החלטתך. זה לא גרם לך תסכול?
"ברור שהאגו מרוצה יותר כשערכאת הערעור מאשרת ומשבחת את פסק הדין. אבל גם כשהיא הופכת אותו או מתערבת בעונש, הידיעה שיש מעליי שלושה שופטים מנוסים שבוחנים את ההכרעה בזהירות אפשרה לי לישון טוב יותר בלילה. דווקא כשערכאת הערעור החמירה בעונש, הרגשתי שאולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
כשופטת, הבטן כאבה לך לפני מתן גזר דין חמור?
"כן, בהחלט. הבטן כואבת לפני החלטות גדולות, תקדימיות, והיא כואבת כשהעונש כבד. הרבה פעמים היא כואבת למשמע סיפורי חיים קשים שהביאו את הנאשמים לאן שהם נמצאים, וכשכתב האישום עלול לקטוע או להרוס תהליך שיקום ארוך. הכאב שכרוך במשפט פלילי קורע את הלב מכל העברים: כאב הנאשמים, הפגיעות שנפגעו קורבנות העבירה והכאב של הציבור שמבקש לחיות במקום מתוקן שבו לא יילקח שוחד, לא תהיה העלמת מס ולא תהיה אלימות ברחוב".
"ידעתי כמובן מי זה קובי פרץ, אבל לא הייתי בהופעה שלו, מה שאולי היה גורם לי לפסול את עצמי. ההליך היה טעון, כי הוא הרגיש שעושים לו עוול, ויכולתי להבין שזה מה שהוא חווה"
קרה שאיימו עלייך?
"פעם שלחו לי הודעה אנונימית עם שמות ילדיי. הרגשתי אי-נוחות. במקרה אחד, לאחר גזר דין, הוגבר לתקופה קצרה פיקוח סביב ביתי. קרה לא פעם במהלך השנים שבני משפחה של נאשמים שנגזר עליהם מאסר הטיחו בי הערות מעליבות באולם ומחוצה לו. מדובר ברגע מטלטל בחיים של אדם ומשפחתו, ולמרות שחזיתי בו פעמים רבות, אני בספק אם אוכל באמת להבין את הכאב של מי שסבורים שנעשה להם עוול בכך שהורשעו, ואת תחושת האימה מהעונש והחשש מהשבר המשפחתי והכלכלי הכבד.
"באחד התיקים המתוקשרים, בן משפחה כועס של הנאשם כינה אותי 'גרמנייה נאצית'. נעלבתי, אך כיבדתי את הכאב והבלגתי, מתוך אמונה פנימית שלי, שאחרי הליך פלילי שהתנהל בהגינות, יש מקום להכרעה, וכשהגעתי למסקנה שהנאשם ביצע את העבירות והן מצדיקות עונש מאסר, מוטל עליי מתוקף תפקידי להכריע ולגזור את העונש. כדי לעמוד בעומס הנפשי הכרוך בכך, נדרש בהחלט חוסן פנימי מאופק".
שפטת גם את איל גולן לפני כעשור.
"כתב האישום המקורי שלו היה חמור (פחות מהאישום של קובי פרץ, ועדיין חמור), אבל המדינה והסנגורים שלו הגיעו להסדר טיעון מוסכם של תיקון כתב האישום והסכימו על העונש. בכתב האישום המתוקן, האחריות של גולן לעבירות הופחתה משמעותית: משותף שמבצע עבירות מס חמורות, למנהל שאחראי בכך שלא מנע מעשים של אחרים, שזו אחריות הרבה יותר קלה. דרך אגב, מנהלים אחרים בחברה הורשעו במעשים ועליהם נגזרו עונשי מאסר בפועל.
"ברגע שמשנים את העובדות בכתב האישום, בית משפט גוזר את הדין לפי כתב האישום המתוקן, המקל, וכך עשיתי. הצדדים הסכימו ביניהם גם לגבי העונש, מאסר על תנאי, עבודות שירות וקנס. גולן הביע חרטה על מעשיו בפניי וביקש שאכבד את ההסדר. ציינתי בגזר הדין שהעונש שהסכימו עליו מקל, אבל לא במידה כזאת שמחייבת לא לכבד את ההסדר, וכיבדתי את ההסדר. ברגע שכיבדתי אותו לא היה לאף צד צורך בערעור".
נחשבת לשופטת מקלה או מחמירה?
"השתדלתי להיות הגונה, נדמה לי שנחשבתי קשוחה, בקיאה בפרטים, אחת שקשה 'לסובב' אותה. במבט לאחור ברור לי שהמשמעות היא שופטת מחמירה יותר, אם כי כשנאשמים העלו טענות שנוגעות לתקינות של הליכי החקירה והמשפט נתתי משקל רב לטענות האלה".
ההחלטה האחרונה שלה כשופטת הייתה בתיק של איתמר שמעוני, לשעבר ראש עיריית אשקלון, שהורשע בלקיחת שוחד, בהפרת אמונים ובעבירת מס ונדון למאסר. במשפטו עלה הנושא של קבלת טובת הנאה באמצעות פרסום אוהד.
"עד אז לא הייתה שום פסיקה שאמרה כי שימוש באמצעי תקשורת אוהדים יכול לבסס טובת הנאה שהיא שוחד. אבל היות שבכל חיי המקצועיים עסקתי בעבירות שוחד, הכרתי פסקי דין של בית המשפט העליון ממקרים קודמים ואת ההגדרה בחוק ששוחד יכול להיות כל טובת הנאה אחרת - המחוקק לא בחר להגביל.
"על סמך העובדה של חשיבות אמצעי התקשורת בחברה מתוקנת, כתבתי החלטה שבה קבעתי כי גם שימוש בכלי תקשורת לפרסום אוהד יכול להיות, במקרים מסוימים, טובת הנאה. הקביעה הזו בהחלט עוררה גלים והדים במערכת המשפט ובאמצעי התקשורת", היא אומרת.
יש איזושהי החלטה שאת מתחרטת לגביה?
"יש שני תיקים שאני לא חושבת שהייתי מחליטה בהם אחרת, אבל ההחלטות בהם הכבידו עליי. הנאשמים, שהיו אנשים חולים, נפטרו כמה חודשים אחרי שנתתי החלטה, ובני משפחותיהם, במצוקתם האישית, הפנו אליי אצבע מאשימה. יש כללים לגבי נאשמים חולים והמחלה לא פוטרת בדרך כלל מההליך הפלילי, וגם בעניין שלהם היו דיונים בנושא הזה, ונתתי החלטה שמבחינה משפטית אני שלמה איתה, אבל ברמה האישית-אנושית זו סיטואציה מצערת וכואבת".
כשפרשה, בסוף 2019, עזבה את עולם המשפט בלי להביט לאחור. "החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהתחיל בדברים חדשים לחלוטין, יצירתיים, אומנותיים, חברתיים ומאוד לא שיפוטיים. באותו שבוע כבר הלכתי למפגש של סדנת הכתיבה 'המגירה' ונרשמתי לאוניברסיטת תל-אביב, לתואר שני בנושא שחדש לי לגמרי: אנתרופולוגיה. רציתי לחקור אנשים במרחב שלנו מנקודת המבט האישית-תרבותית שלהם.
"נסעתי ברחבי הארץ, ראיינתי סופרים, מחזאים ותסריטאים ערבים אזרחי ישראל שבוחרים ליצור גם בעברית, על מקומה של השפה הזו בחייהם. על העבודה הזו זכיתי בפרס על שם יצחק רבין. היום אני דוקטורנטית לאנתרופולוגיה".
"בספר מסופר על מתנדב ישראלי שמסיע ילדה פלסטינית חולה ואת אמה, מהמחסום ליד עזה לבית החולים בתה"ש ובחזרה. החלטתי להגשים את מה שכתבתי עליו, ומאז כמה פעמים בחודש אני מסיעה ילדים פלסטינים ואת משפחותיהם מתה"ש למחסומים שלאורך הקו הירוק"
במקביל החלה לכתוב את ספרה, "לים אותו הריח", רומן סוחף שעלילתו מתפרסת על פני עשרות שנים, משלטון המנדט בארץ ועד ימינו. הרומן עוסק בשתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, ושזור בו סיפורו של שופט אוסטרלי ששירת כאן מטעם המנדט הבריטי. העלילה נעה בין מקומות, תקופות, זמנים ודמויות רבות רבדים, ומספרת סיפורים שיש בהם בחירות אנושיות, גורל שמתעתע בגיבורים, סיפור אהבה מוחמץ וקשרים סמויים בין הדמויות שאינן יודעות על כך מאומה.
מה מהיותך שופטת בדימוס השפיע עלייך כסופרת?
"כשופטת עסקתי בתיקי ענק ופיתחתי יכולת גם להביט מלמעלה על התמונה הכוללת וגם לרדת לפרטים. ביכולת הזו השתמשתי בזמן התכנון והכתיבה. מאחר שאני באה משנים רבות של תפקיד שמביא לשיפוטיות גם בחיי היומיום - לא פעם הילדים שלי אמרו לי: 'די, אני לא בחקירה נגדית עכשיו!' - היה לי חשוב שהספר יבוא מנקודת מבט אנושית ולא שיפוטית, אשר מביאה בחשבון את המורכבויות שהחיים מזמנים לנו".
יש בספר סממנים אוטוביוגרפיים?
"מעטים בלבד. אבל הספר דווקא השפיע על האוטוביוגרפיה שלי: מסופר בו, בין השאר, על מתנדב ישראלי שמסיע את יסמין, ילדה פלסטינית חולה ואת אמה, מהמחסום ליד עזה לבית החולים בתל-השומר ובחזרה. אחרי שהספר כבר היה בהוצאת 'כנרת זמורה' שמעתי מבעלי שעמותת 'בדרך להחלמה', המסיעה ילדים חולים והוריהם מהמחסומים לבתי חולים בישראל, זקוקה למתנדבים. החלטתי להגשים את מה שכתבתי עליו בספר, ומאז אני מתנדבת בעמותה וכמה פעמים בחודש מסיעה ילדים פלסטינים ואת משפחותיהם מתל-השומר למחסומים שלאורך הקו הירוק".
עכשיו, כשהספר כבר בחנויות, מה הלאה?
"בנוסף לעבודה על הדוקטורט - טיוטת ספר נוסף, שונה חלוטין, כבר נמצאת בשלבי סיום. יש לי רעיונות בלי סוף, כאילו שסתום נפתח במוח שלי, ואני מרגישה שכסופרת - אני פה כדי להישאר".
איזה תיק שטיפלת בו ריגש אותך במיוחד?
"הייתה נאשמת צעירה שהתינוק שלה נלקח ממנה על ידי רשויות הרווחה. היא סבלה מהתמכרויות, הואשמה בעבירות תקיפה חמורות, והייתה צפויה לעונש מאסר. חשבתי שאפשר לשקם אותה, התעקשתי על הליך שיקומי ארוך, עם עליות ומורדות, ובזכות מתנדבת מבוגרת שליוותה אותה וכוחות נפש עצומים שלה, היא השתקמה, התחילה לעבוד בתחנת רדיו, קיבלה את בנה בחזרה, ובהסכמת המדינה, באופן חריג בגלל חומרת העבירות, ההליך בעניינה נגמר בלי הרשעה פלילית.
"כעבור כשנה היא באה לאולם שלי והראתה לי כתבה בעיתון עליה ועל סיפור חייה, ולי זלגו דמעות של התרגשות ביחד איתה. בשנים שחלפו מאז אני חושבת עליה ומקווה שהיא שומרת על הדרך החדשה".
