פטריק שומאכר היה חברה הקרוב ושותפה לדרך של זאהה חדיד, מהאדריכליות המובילות בעולם אם לא המובילה שבהן, עד לפני שש שנים כשנפטרה בפתאומיות מהתקף לב, אז ירש ממנה את אחד המשרדים הבינלאומיים הידועים בעולם. הוזמנו לראיין את שומאכר במשרדי החברה בלונדון הנמצאים במרחק של כארבע דקות הליכה מהגלריה של המשרד, המציגה את עבודתם ושיתופי הפעולה שלהם ושוכנת ברחוב גוסוול הנמצא בשכונת קלרקנוול שבמרכז לונדון. שמענו רבות על דמותו של שומאכר, על הרעיונות הפרובוקטיביים ועל הדעות הקיצוניות שלו, אך גילינו אדם נעים הליכות, חייכן ואינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, מה שגרם לנו לרגע להטיל ספק בדרך בה מוצגים דברים בתקשורת שלנו ובתקשורת בכלל.
לאחר ביקורים בתערוכות שונות ועבודה רבה שכבר ביצענו ביבשת, אנחנו נהנות סופסוף להיות במקום בו אנגלית היא השפה המדוברת ברחוב ושומאכר מבין לליבנו ומספר מניסיונו על החברות הגרמניות אותן הוא מכיר מקרוב. “זה קשה היום. אם אתה חלק מתחום מדעי מקצועי, כל הספרים והמאמרים באנגלית, אתה חייב את השפה. אני במקור מגרמניה, ואפילו החברות שם מוותרות על השפה הגרמנית בתקשורת הפנימית של החברה, בגלל העבודה המרובה שלהן עם חברות בינלאומיות” אומר האדריכל והתיאורטיקן פטריק שומאכר. “גם בישראל זה קורה” אנחנו מספרות לו והוא נדהם לשמוע וצוחק לנוכח העובדה שהוא מבין שזו מגמה שמתהווה בעולם כולו.
(פטריק שומאכר בריאיון ללג'יט)
אם אנחנו כבר בענייני שפה, המשרד שאתה מוביל יצר שפה חדשה בעולם, זה לא משהו שקורה כל יום.
הוא מתלבט לרגע לפני שהוא עונה, עוצם עיניים וחושב ואז אומר “כן, זו אמת, אבל אני מתייחס למונח ‘שפה’ פשוטו כמשמעו וזו מערכת תקשורת שהיא לא בהכרח סיסטמטית והיא לא ‘הדבר’ שאנחנו יוצרים במשרד. זהו רק מאין רפרטואר של צורות שאולי אפשר לקרוא לו שפה אמנותית אבל אין בו לא סמנטיקה ולא דקדוק” הוא מסביר ודואג להשאיר אותנו במתח “אבל, הנה למשל אנחנו עובדים על פרויקט כזה כפרויקט מחקרי. יש לנו פה קבוצת מחקר שעובדת על פרויקט שאנחנו קוראים לו סמיוטיקה פרמטרית העוסק במידע סביבתי. אנחנו בונים ומעצבים את הסביבה כמערכת ולמעשה היא יודעת להגיד למשתמשים בה איפה נמצא מה, מהם הייעודים השונים שלה ואיך כדאי לפעול בה. ברור שכבר היום יש התחלה של שפה כזו. אתן יכולות לראות את ההבדלים בין חנות למסעדה לדוגמא, הן מסודרות בצורה שונה” הוא חושב על דוגמא נוספת וממשיך בצחוק “לפעמים יש גם סימנים מבדילים בין מקום מגורים למשרד, אבל בימינו כבר לא תמיד”.
שומאכר הוא אחד המפתחים הגדולים של האדריכלות הפרמטרית, גישה עיצובית הנגזרת מאדריכלות דיגיטלית ומשתמשת באלגוריתמים כדי להגדיר צורות אמורפיות שלעיתים אף מגיבות לתנועת האנשים במרחב. לאורך השנים, ועד היום, הוא מקפיד לתת מקום למחקר ולפיתוח של הרעיון הזה שכבר הפך למציאות של ממש.
“כדי לאפשר פרויקט כזה בסביבה שלנו, אתה צריך להפוך את הערים ליותר קלות לניווט. היום אתה לא יודע מה יחכה לך מעבר לפינה וכל ההשתנות של החומרים, הצבעים, הצורות והסטייל, יוצרים הרבה שוני בלי הרבה משמעות. ומהצד השני, יש הרבה משמעות, חידושים ושינוי הנובעים מתוך מחשבה. שני הצדדים הללו נפגשים בתוך הערים שלנו ומעורבבים בצורה רנדומלית שלמעשה מחלישה אותנו. בסוף, הפרויקט המחקרי הזה יהפוך את מה שאנחנו עושים כאן לשפה אמיתית”.
בהסתכלות של חמישים שנה קדימה, ישנם קולות שונים בקהילת האדריכלות בישראל, חלקם מדברים על פיתוח הפריפריה והצד השני טוען שיש לפתח דווקא את הערים, מה אתה חושב שיותר חשוב בנקודת הזמן הזו?
“אני מאמין שלפחות בכמה העשורים הקרובים, בזמן שאני עוד בסביבה, ייווצר יותר ויותר ריכוז בערים” הוא פותח וממשיך לפרוס בפנינו את המניפסט שלו לגבי מה קורה ומה צריך לקרות בערים ובעיקר בלונדון, דעות עליהן חטף הרבה ביקורת בשנתיים האחרונות. “אני קורא למה שהפכנו להיות ”חברה מרושתת’ הזקוקה לתקשורתיות ולגירויים. החיים שלנו כבר לא מופרדים לעבודה ובילוי, הם כבר לא ישיבה אל מול אותו שולחן עבודה מתשע עד חמש במשך עשרים שנה. הכל הפך להיות הרבה יותר עצמאי וזה משנה את הרקמה האורבנית והחברתית”.
לפני ארבע שנים, בפסטיבל האדריכלות העולמי בברלין, הוא הציג את התוכנית שלו לתיקון משבר הדיור הלונדוני וזה לא מצא חן בעיני הרבה מאוד אנשים, ביניהם ראש עיריית לונדון ומקורביה של חדיד עצמה. לדבריו, שלעיתים לא ברור האם הוא באמת כה קיצוני או מנסה לפתח דיון בצורה זו, יש להסיר את הרגולציות מקנייה ובנייה ולאפשר צורות שונות של מגורים בין אם בדירות קטנות או במבני co-living (דיור שיתופי). ניכר כי הוא קפיטליסט בראייתו אך התחושה היא כי הוא לא באמת רוצה להרע לאיש, אלא להפך, לאפשר לאנשים הסטנדרטיים, אלו שלמדו, עובדים למחייתם והיו רוצים להתפתח – לגור במרכז לונדון. הוא רואה במגורים בפריפריה ובהתניידות אל מחוץ לעיר, נטל שלא מאפשר לאותם אנשים לפרוץ קדימה ולכן חושב שעדיף שהם יוכלו להרשות לעצמם מגורים במרכז העיר על פני אנשים החיים בו בדיור מוגן.
“אנחנו סוקרים הכל, כל הזמן, אנחנו חייבים לקחת הרבה יותר שיקולים לתוך מערכת ההחלטות שלנו כי הכל יכול להיות רלוונטי” שומאכר מספר על עצמו ועל דרכיו “כמעט בכל יום אני לוקח חלק בפתיחה חדשה של משהו, בפגישות, בסיעורי מוחות, בשיחות באוניברסיטאות ובארוחת צהריים עם עמיתיי, מה שאומר שמה שאעשה בשבוע הבא יהיה שונה ואחר כי הוא יהיה מושפע ממה שעברתי ומכל האינפורמציה שסביבי. אם אנחנו עובדים כרגע על חמישים פרויקטים במקביל, אני פתאום שומע משהו חדש ושלושה או ארבעה מהם יכולים פתאום להשתנות”.
הוא מוודא שאנחנו מבינות שמדובר על תנועה של אנשים ולא רק עליו באופן אישי. “זה לא רק אני” הוא אומר “רוב האנשים שלנו הם כאלה”. ובמילה “כאלה” הוא מתכוון שהם מבינים שהם חייבים לחיות במרכז, מרכז העיר, מרכז ההתרחשות, במקום הכי מרכזי שיש, כי אחרת הם מבזבזים יותר מדי זמן. “הם לא יכולים להעלם לפרברים בשש בערב, זה זמן שבו הרבה מהתקשורת ביננו עדיין מתרחשת. הם יפסידו יותר מדי את השיחות היותר אישיות, את האירועים שקורים בערב, וזה מביא את כולם להבנה שאם הם יבחרו לצאת לפריפריה, בגלל המחיר הכספי או בגלל שזה קל יותר מסיבה אחרת, זה יעצור את ההתקדמות האישית שלהם ואת הקריירה שאולי הייתה יכולה להיות להם”.
ואיך זה באמת משפיע על העבודה?
שומאכר נדרך וברור מתגובותיו כי העניין הזה מטריד את מנוחתו כבר זמן מה. “זה גרם לי להיות עסוק בלהסיר את המכשולים הפוליטיים מהדרך, שהם כל כך לא מוצדקים ומלאים באינטרסים” הוא מסביר את הכעס שלו “נראה כי יש פה איזושהי תרמית והרבה סטנדרטים כפולים שלא במקומם”. שומכר מדבר על ה GLA, הרשות המנהלת את לונדון ופרבריה, הכוללת גם את ראש העיר. “נוצרה פה מערכת שמקדמת במהירות את כל הבנייה של דירות גדולות ולא מאפשרת בנייה של צורות מגורים שונות במקצת, קטנות יותר, שמתאימות לאנשים עם הכנסה נמוכה יותר. הם ממש מונעים כל בנייה חדשה שמורכבת מיחידות דיור הקטנות מחמישים מטר רבוע. יש ערימה ענקית של פרויקטים שמחכים בתור, ביניהם הרבה פרויקטי co-living של אנשים שיחזקו את החברה ואת הרשת שאנחנו בונים”.
מה האינטרס שלהם בעצם?
“זה יחשוף את העובדה שאנשים יכולים לחיות בצורה שונה. אנשים יגלו שהם יכולים להוציא פחות כסף ולהיות באותה רמה של פרודוקטיביות. למה להם לרצות לחשוף דבר כזה? הם מונעים בכוונה את כל מה שקשור לאישורים של חללי מגורים קטנים כי הם לא רוצים שבעלי ההכנסה הנמוכה יגלו כי הם יכולים להרשות לעצמם להעתיק את חייהם אל תוך העיר”. נראה כי הוא כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות לנוכח המצב אליו הוא מרגיש כי נקלעו בעיר הבריטית העצומה. “הם טוענים שזה לא אנושי לגור בדירת סטודיו בגודל של עשרים וחמישה מטרים אבל אם תסתכלו מה הביקוש הכי גדול היום בלונדון, זה לדירות כאלה”.
מה עושים עם דבר כזה, נשמע כאילו אתם מנסים להזיז הרים.
“אנחנו חוברים לכל מיני יזמים צעירים שנלחמים בדבר הזה ונראה היה שהם סופסוף מקשיבים ומשחררים קצת את החבל אבל עכשיו הם החליטו ‘להסדיר’ את הסקטור הזה עם המון רגולציות חדשות. הם רוצים להישאר בשליטה ולהיות בעלי הכוח. לי זה הגיע ‘עד כאן’ מה שנקרא. אבל אנחנו נמשיך בשלנו”.
לא רק אדריכלות
יש לכם גם הרבה פרויקטים שאינם ממש אדריכלות ובנייה. אתם הופכים להיות גם משרד לעיצוב תעשייתי?
“לא ממש” הוא צוחק “אנחנו משתדלים להתרחב בכל הכיוונים”. הוא נותן לדוגמא את הפרויקט של שדה התעופה במומבאי וממשיך לצחוק כשאנחנו שואלות על שלט החוצות הענק שעיצבו ושניצב במרכז לונדון. “תראו, כל המעצבים שלנו נמצאים בתוך אותו השיח ואותה התקשורת הוויזואלית והצורנית. זה תמיד דיון מאוד עדין בין צורה לפונקציה אבל אני דואג להדגיש את הפונקציה החברתית ושם התקשורת באמת נכנסת לתמונה. המדיה החדשה עוזרת לנו בכל הדברים האלו. הפרויקטים האורבניים שלנו מראים את זה בצורה הכי טובה כשמסתכלים על מתודולוגיה וכלים ועל ההתמודדות עם פרויקטים גדולי ממדים”.
שומאכר מספר קצת על פרויקטים שנמצאים בעבודה. “אנחנו בדיוק בעיצומו של פרויקט קמפוס בגודל של מיליון מטר רבוע שבו כבר זכינו והבא אחריו שאנחנו עובדים עליו הוא של שני מיליון מ”ר, שם יש עוד תחרות. אנחנו לא יכולים להפוך את הצורה לחסרת משמעות, לכל חלק בפרויקט יש אופי משלו. לא הכל יכול להראות אותו דבר. זה יכול לעבוד רק עם מתודולוגיה מובנית מאוד ומידול פרמטרי עליו אנחנו עובדים. הלקוחות רוצים לראות את העתידנות הזו במציאות שלהם ובעזרת מציאות מדומה הם רוצים להיות בתוך המקומות האלה עוד לפני שהם קיימים כדי לקבל את ההחלטות שלהם ולהרגיש מה יעבוד עבורם. כך הם יכולים לדמיין את תהליכי החיים שלהם.”
וזאהה חדיד אדריכלים מאפשרת את הדבר הזה.
“אכן, זה משהו שאנחנו יכולים לתת ולכן אנחנו גם מתרחבים לכל הכיוונים ובמהירות. אנחנו יוצרים סביבות עבודה, שדות תעופה, תחנות רכבת, בנייני מגורים אבל אנחנו גם יוזמים סביבות חדשות לעבודה שהן לא בהכרח עבור רווח, יותר עבור העניין, כמו לדוגמא באמת co-living ומגורים סטודנטיאליים. בכל הקשור לפרויקטים אורבניים העוסקים בתכנון עירוני יש לנו גם הרבה רעיונות איך אתה מגיע למשהו שהוא לא משעמם וסטרילי מדי אבל גם לא ערימת זבל אורבנית ורנדומלית שבסוף היא חסרת זהות לחלוטין”.
שומאכר ממשיך ןמספר כי הם גם ברי מזל שכן יש להם כמובן גישה לכל מיני גופים מחקריים מעבר למה שהם מחזיקים בחברה וגם שיתופי פעולה עם אוניברסיטאות מהמובילות בעולם. “הפיתוח עם הסטודנטים הוא משהו מיוחד” הוא אומר “להביא אותם אל תוך התחרות ולמעשה לקדם אותם לשורה הראשונה זה יתרון מאוד גדול”.
לוקלי גלובלי
כשאנחנו מדברות על הגלובליות וההתרחבות בשטח אל מול ההתרחבות בתחומים השונים הוא לא מסתיר את אכזבתו מאירופה שלדבריו בעשר שנים האחרונות לא התפתחה או גדלה ולו במעט בפרודוקטיביות שלה בכל הקשור בחשיבה על בנייה ואדריכלות. “זה סקנדל בפני עצמו” הוא אומר וממשיך לספר על השוק הבריטי שרץ כבר הרבה זמן, שהוא לא פשוט בכלל. “יש בו הרבה שחקנים וותיקים וזה הופך את הכל לקשה יותר. הדרך שלהם להתחמק מכל אלו, היא לצאת את גבולות אירופה ולמצוא טריטוריות חדשות. אנחנו למשל, התחלנו לעבוד באסיה וגילינו את אוסטרליה וניו זילנד לא מזמן. אנחנו מסתכלים על אינדונזיה עכשיו תוך כדי שאנחנו נכנסים להודו וגם לאמריקה הלטינית. צריך ללכת רחוק. הבעיה היא, שלעיתים תכופות מעגלים כלכליים ופוליטיים מחסלים את הפוטנציאל הגלום במקומות האלה. בנייה לוקחת זמן ולא תמיד ישנה מספיק יציבות מצד כל האלמנטים האלה כדי לאפשר תהליך כזה. ההכנות, הקנייה, הבנייה ועד לסיום של פרויקט, יכולים לקחת סדר גודל של עשר שנים וגילינו את זה בדרך הקשה. המשבר בדובאי לדוגמא, הפך את הקערה על פיה. האביב הערבי עצר הרבה מאוד פרויקטים, המדינה היחידה שתמיד ממשיכה לדפוק כמו שעון זו סין”.
זה ממש מתסכל. איך ממשיכים לעבוד ככה? איך מצליחים להמשיך ליצור כשכל דבר כזה יכול לעצור הכל?
“זה באמת מאוד מתסכל אבל בגלל זה אתה צריך להיות בכל מקום מסביב לעולם. אם אתה שקוע יותר מידי במקום אחד, זה יהרוג אותך” הוא מזהיר “חברות רבות שריכזו את העבודה שלהן למשל פה בלונדון, עבודתם נחתכה ב25-30%”. ודואג שיהיה ברור שזה קורה גם בארצות הברית וגם לזאהה חדיד אדריכלים. “בדיוק התחלנו שני פרויקטים חדשים ואנחנו כבר רואים שהם מתחילים להיעצר. אחד במיאמי ואחד בניו יורק. הצלחנו להעביר אותם לאישור אבל אין המשכיות, הכל עצר. השוק משתנה בשני המקומות. דרך אגב, בדרך כלל זו התערבות פוליטית. הם לא רצו שעוד כסף דרום אמריקאי ייכנס למיאמי אז הם הופכים את זה למסובך ומורכב יותר. יכול להיות שזה גם יקרה לנו באוסטרליה שם זורם הרבה מאוד כסף סיני. הם משקיעים בנדל”ן והממשלה האוסטרלית חלוקה בדעותיה לגבי האם זה תקין אבל מתחילה לעצור את זה ולשים הרבה הגבלות על כל מי שמגיע מהשוק הסיני. החלטה כזו יכולה להפיל את השוק כהרף עין. פרויקט במקסיקו דווקא זז יפה אבל בגדול, כשדברים כאלה קורים, זה רק אומר שאנחנו צריכים לזוז למקום אחר”.
אולי לישראל?
“אני אוהב מאוד את ישראל. אני חושב שהיא מעין מנוע שגשוג של העולם הזה. הייתי שם והיא מאוד אנרגטית בעיני, מלאה בדרייב, מתוחכמת. אתם משקיעים בטכנולוגיה. אני מאוד אוהב את תל אביב, העיר הלבנה, סגנון החיים שלכם ותרבות הסטארט אפ. זה אחד הסיפורים היותר חיוביים כשמדברים על פיתוח חברתי כלכלי” הוא אומר בזהירות “אני חושב שעוד לא חוויתם משבר נדל”ני גדול. ברור שיש בעיות אחרות, פוליטיות, אבל אם שמים את זה בצד, אתם עפים קדימה כרגע. תמיד יש תנודתיות, אי אפשר לדעת מה יקרה” הוא מזהיר, ועל עבודה בישראל אומר ש”כרגע עוד אין לנו שם עבודה אבל אנחנו עובדים עם משקיעים ישראלים במקומות אחרים בעולם”.
נראה כי יש לך הרבה הסתייגויות מפוליטיקה ומעבודה ממשלתית.
“הייתי רוצה שכל הממשלות יפסיקו להתערב ואז נוכל לתכנן יותר טוב והכל יהיה רציונאלי יותר. ריכוז אורבני ימשיך להתקיים בצורה הגיונית ונוכל להשקיע בזה כי זה מאוד קשה לחזות מתי מפלגה ממשלתית כזו או אחרת תשים לנו רגליים. יש הרבה אי וודאות והפרעות לתהליך כשהממשלות מתערבות”.
איך אתה מרגיש לגבי זה שעבודות האדריכלות שלכם, ממש כמו אמנות, עשויה לשנות את פני ההיסטוריה? היא נשארת אתנו מאות שנים.
“אני מאמין שאדריכלות היא למעשה תקשורת. הדרך בה מוסד בוחר להביע את עצמו דרך האדריכלות הופך הכל להגיוני יותר. הם רוצים להבדיל את עצמם אבל גם להתיישר על פי טרנדים תרבותיים ולהתאים לקהל שלהם”. הוא מספר על פרויקט בהתהוות במוסקבה של בניין משרדים שבו כל החברות שלוקחות בו חלק מצאו דרך משותפת “וזה מאוד חשוב אני חושב. בטח במבנים ציבוריים. מגיע להם להיות בולטים לעין. אין לי בעיה עם זה שהבניינים הופכים איקוניים. הבניינים שלנו, הדרך בה אנחנו מעצבים אותם, אנחנו נותנים לכל הדברים האלו לקרות לא כי זו אג’נדה עיצובית. לעיתים הפתרון באמת יוצא פחות ‘נורמלי’ אבל אני לא אוהב להתייחס לבניין כמטאפורה, כאייקון בפני עצמו שבולט לעין, שרק לאחר מכן מכניסים את החיים לתוכו. צריך את החופש לפסל את החלל, למצוא את הקצב שלו ואת התפקוד החברתי שבו לפני שהוא הופך לאייקון, אם כולם יעבדו בצורה הזו נוכל להימנע מערימות הזבל שדיברתי עליהן קודם לכן”.
שומאכר לא לוקח בלעדיות על השפה הצורנית ומדגיש כי “זו לא השפה שלנו. זו השפה של המאה העשרים ואחת השייכת לדור שלם שגילה מתודולוגיה חדשה לעיצוב תהליכים והבין שמורכבות ברמה כה גבוהה היא משהו שאנחנו צריכים והיא מותרת לנו. אנחנו רק צריכים לוודא שהמשתמש לא ילך לאיבוד בתוך כל העיקולים שאנחנו יוצרים. הרפרטואר של מה שאתן קוראות לו ‘השפה שלנו’ הוא משהו שמתפתח בניסוי וטעייה. התנסינו בו שוב ושוב והכנסנו בו טכניקות חדשות וזה התקדם והצליח כי המשכנו לזכות בתחרויות, והקהל פתאום הבין שקורה פה משהו מעניין שהוא יכול להבין ולהכיל”.
לפני עשרים שנה היו שאמרו שאת העיצובים של זאהה חדיד אי אפשר להפוך למציאות ונראה כי הקו הזה ממשיך גם היום עם סיפוריו של שומאכר על הקשיים בהם הם נתקלים. “בחלק מהבניינים אנחנו ממש מותחים את מה שאפשרי במציאות בהצעות שלנו ואנחנו מפתיעים אפילו את עצמנו אבל הרבה פעמים זה נעצר בכל מיני ענייני בטיחות באש ודברים כאלו” הוא צוחק ואומר שאם אתה מוכן להסתכן בבניין שיעלה באש, בהחלט אפשר לבנות אותו כבר היום.
אצל חדיד כמו אצל חדיד
אם אני רוצה לעבוד בזאהה חדיד אדריכלים, מה אני צריכה שיהיה בסל הכלים והערכים שלי?
נראה כי השאלה תופסת את שומאכר קצת לא מוכן אבל הוא חושב על זה רגע ועונה. “אנחנו צריכים אנשים בעלי מיומנויות שונות למרות שאנחנו מכשירים את העובדים שלנו בעצמנו. האמת שזה אתגר די גדול עבור האוניברסיטאות. הן לא מספקות את המיומנויות הנדרשות. הם כמובן צריכים להיות עצמאיים בשטח, מוכשרים ויודעים לתקשר היטב כי אנחנו רוצים להתרחב וצריכים עוד ועוד מנהיגים ביננו. אנחנו אוהבים שלאנשים יש קשרים במקומות שמהם הם מגיעים. הם בדרך כלל מאוד גאים לקחת פרויקטים בחזרה לאיפה שהם התחילו. כשאנחנו אלה שהולכים ומלמדים באקדמיות הכי גבוהות כמו הארוורד למשל, אנחנו גם מקבלים את האנשים האלה לשורותינו אחר כך. אלו שהתפתחו והפכו לדמויות יזמיות ושרואים את הגלובוס כמגרש המשחקים שלהם. הם מגיעים בסוף ללונדון ולכן לא היינו מי שאנחנו אם היינו בוחרים לשבת במקום פריפריאלי או אפילו בכל עיר אחרת באירופה. אין סיכוי, זה יכול לעבוד רק כאן בעיר הזו. כמובן שנדרשת גם אמביציה ועבודה קשה. ואנחנו משלמים טוב” הוא צוחק אבל מסביר כי הוא לגמרי רציני “זה השוק, יש לנו הרבה תחרות עם משרדי אדריכלות גדולים אז אנחנו צריכים לתת הזדמנויות והכנסה, את התרבות וההתרגשות”. ולמי ששאל את עצמו האם הם מחפשים עובדים הוא אומר כי הם בהחלט מתרחבים גם במובן הזה. יש הרבה פרויקטים על הפרק והם כל הזמן מחפשים עובדים. “העובדים שלנו תמיד מגיעים מכל העולם, מה שהופך לכל מיני בעיות הגירה שהממשלה מערימה עלינו. הם מגנים על עצמם, מה שאולי יעזור להם לשנה שנתיים, אבל בעוד עשר שנים הם, יתחילו לשאול את עצמם מה היה יכול להיות פה אם היינו נותנים לאנשים האלה להיכנס לשוק שלנו”.
נראה כי העולם נמצא לרגליו של שומאכר והוא לא מפחד לעשות בו כרצונו. עובר מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מפרויקט לפרויקט ועושה את הכל כששמו אפילו לא נמצא על הקיר ואנשים רבים לא מכירים את דמותו. אם תהיתם איך הוא מרגיש לגבי זה, ברור לו שאולי בפני העולם שבחוץ הוא בלתי נראה תחת צילה של זאהה חדיד, אבל הוא יודע שבעבודה בשטח הוא תמיד היה שווה ערך ושותף אמיתי.
נשמע שאתה מטייל הרבה.
“כן, בהחלט אפשר להגיד” הוא עונה ומסביר שאין מקום ספציפי האהוב עליו להיות בו. “אני אוהב לנסוע למקומות חדשים. אני לא רוצה לנסוע לניו יורק בפעם ה-25 ולבייג’ין בפעם ה-50. ברגע שיש יעד חדש על הפרק אני בעניין. בסין יש כל כך הרבה ערים לדוגמא שכל פעם אני מגלה מקום חדש. כל שבוע שני אני רואה עולם במקום אחר”.
זאת דרך מדהימה להעביר את חיינו כאן, ישנן עוד דרכים שמובילות את פטריק שומאכר?
“האמרה ‘חיה ותן לחיות’ אני חושב מובילה את חיי. זו הקריאה שלי לחופש שתמיד, כמובן, מגיע עם אחריות אישית. אתה צריך לדעת גם לעמוד אל מול ההשלכות של מעשייך”.
