זה התחיל לפני ארבע שנים בהזמנה של חבר חוקר מוח לבוא ולהשתתף בניסוי מדעי. במהלכו, נטלה האמנית מעיין שחר סם מסוג קטמין במנה מדודה של חומרים משני תודעה. אחריה, מוחה נסרק במכונת MRI; אותן הסריקות היו למעשה הטריגר לתערוכת יחיד חדשה בגלריית ארטפורט. "החוויה תחת השפעת הסם זכורה לי כחוויה רכה ונעימה. יצאתי עם דיסק שממנו הדפסתי כמה דימויים, תליתי אותם בסטודיו ושכחתי מכל העניין. לקראת התערוכה, כשהבנתי שהסריקות הן חומר שאני רוצה לעבוד איתו, התיישבתי לקרוא על סוג הסם והתופעות שלו" מספרת לנו שחר. "מה שתפס אותי זה היכולת שלו לייצר חוויה דיסוציאטיבית, מעין חוויה חוץ גופית שהבנתי שאני מזדהה איתה. חוויה שקשורה לנקודת מבט חיצונית שאני שואפת לתחזק בעבודה שלי בסטודיו. אני מנסה להתבונן כמו בפעם הראשונה על כל אובייקט רדי-מייד שאני עובדת איתו ולבנות לו שכבת משמעות חדשה. מתוך המחקר וההבנות האלו, עניין אותי להסתכל על הראש שלי מבחוץ וגם על הידיים שלי. אותן ידיים שהפכו בהמשך ליציקות מחומרים שונים, הן גם הידיים המגששות, הידיים היוצרות שמכוונות לי את הדרך".
מה מצאת בסריקות שעורר בך השראה?
"הדימויים שהיו תלויים בסטודיו שלי התחילו עם הזמן להידמות יותר לפרצופים שמסתכלים עליי. אותן סריקות שנלקחו מ'מבט על' על המוח שלי הפכו לפנים פרונטליות שלרגע נראו כמו כתם רורשאך ולרגע כמו סוג של מפה מדומיינת, כל סריקה הפכה לדמות אוטונומית עם אישיות מובחנת. זה גרם לי לחזור לחשוב על עבודה שהשפיעה עליי מאוד במהלך השנים - 'דרוקסלנד' של מיכאל דרוקס. בעצם ברגע שהבנתי שאני מסתכלת על הראש שלי ש'מסתכל עליי' בחזרה, הבנתי שיש פה חומר שמעניין אותי להמשיך להתעסק בו".
התערוכה נקראת 'אישונים מתרחבים בחושך', מה מייצגת האפלה עבורך?
"מצד אחד, החושך הוא מרחב שלא רואים בו ומצד שני הוא מגלם בתוכו את כל האפשרויות. בתור אמנית יוצרת אני מרגישה שזאת הדרך בה אני הולכת כבר עשור, אבל אולי זאת הדרך של כל אדם- ההליכה באפלה אל עבר הלא ידוע. כל צעד מגלה רק את עצמו ומעבר לזה אין לי מה לנסות להבין. ככה התחלתי לדמיין את הידיים שלי מגששות באפלה, אני סומכת עליהן שיובילו אותי גם ביצירה וגם בחיים. אני מנסה לשחרר ולגלות את עצמי תוך כדי תנועה, צעד צעד. בעקבות זאת נוצרה הסדרה 'ללוות את היד' שהיא מעין שביל רמזים וסימני דרך שבנוי מקונוסי תנועה, אספלט, יציקות ידיים ואורות קטנים, ונע על הסקאלה שבין אחיזה להרפיה. מעבר לכך, אני מבינה שאני חיה ונושמת בתוך גוף עם תחושות, מחשבות ורגשות, אבל ללא גישה למה שקורה בתוך הגוף הפיזי וללא גישה לאזורים תת-הכרתיים שקשורים לזיכרון או טראומה. אני חיה בתוך גוף שבעצם אני יודעת עליו מעט מאוד. זאת מחשבה מפחידה, מוזרה ומעניינת בו זמנית".
כתבות קשורות:
ראשה נסרק מקודקוד ועד עמוד השדרה והדימוים הפכו בידיה לרישומים ולפסלים כשהצבע השחור שולט בכל מיצגיה במרקמים לצד גוונים שונים. את החתכים שהתקבלו מהמכונה, כפרוסות-פרוסות היא שחזרה את אותן השכבות לחיתוכי לייזר בזכוכיות אקריליות. אבני אספלט, מקבלות אצל שחר, טיפול כאבני חן נוצצות ואזיקונים הופכים לחיווטים עדינים; היא יוצרת בעזרת אובייקטים וחומרים מסביבתה, דברים שהיא מוצאת ברחוב ובחנוית בנייין ונותנת להם משמעות חדשה.
מה עומד מאחורי הבחירה שלך לעבוד עם חומרים מענף הבנייה והרחוב?
"ככל שהזמן עובר, אני מבינה שאני פועלת כמו מכונת קלט ופלט. אני סופגת את המרחב סביבי, שבשנתיים האחרונות הוא מרחב מאוד אורבני ותעשייתי, ומה שנקלט עובר תהליך עיכול פנימי עד שנפלט חזרה אל המציאות בצורה מעט שונה. זה סוג של מטבוליזם שאני מנסה לאפשר לו לעבוד בלי לשאול עליו יותר מידי שאלות אלא להתבונן ולהסתקרן ממנו. אני לרוב פועלת מתוך אינטואיציה, עד שהחומרים, האובייקטים והצורות מחלחלים ואני מתחילה להבין את המשמעות שלהם עבורי. הייתה לי ערימת אספלט שנחה בסטודיו לא מעט זמן. אני חושבת שמשהו ביומיומיות של החומר הזה ומשהו בדחיסות השחורה שלו התאימו מאוד למהלך העבודה שהתפתח. הם פתאום הפכו לאבני חן שחורות ונוצצות ששיבצתי בפסלים. בנוסף, דלי בניין הוא אובייקט שמלווה את העשייה שלי כבר כמה שנים. הפעם הדליים הפכו למעין שני ראשים שמנסים למצוא איזון בעבודה 'מאזניים'".
לצד המידע הרב שזמין לנו, אנחנו עדיין לא מכירים עד הסוף את גופנו, והתודעה למשל, נותרה מיסתורית ומסקרנת. בתערוכה, יוצאת שחר למסע אל הלא נודע כשעיניה מתרגלות לאט-לאט לראות בחשכה. "כשמבקר נכנס לתערוכה הוא כמו מבקר בתוך העולם האסוציאטיבי של חיווטי המוח שלי. הייתי מציעה לו לקחת רגע שקט, לשהות במרחב ולצלול איתי אל מרחבים מופשטים שנמצאים מתחת למילים. אם זה דרך שביל הקונוסים, סאונד השרשראות שעולות ויורדות בקצב עדין ומונוטוני או התנועה הכמעט בלתי מורגשת של בעבוע המים".
'אישונים מתרחבים בחושך', באוצרותה של נעמה הנמן
גלרית ארטפורט, בתל אביב, עד ה-28.8
רוצים להתעדכן בכל פעם שעולה כתבה? עקבו אחרינו באינסטגרם
