17/06/2021
בחלל המרכזי בקומה השנייה של מוזיאון יפו העתיקה אנחנו פוגשים את ‘ליצן החצר’ בכבודו ובעצמו. צחי נבו, אמן, מעצב ויזם, יושב על ספה עתיקה ומסביבו תלויות עשרות יצירות אותן דמיין, עיצב ויצר במיוחד לאירוע הזה, תערוכת היחיד הראשונה שלו ‘ליצן החצר’.
כל קיר מדבר נושא אחר ומציג חוויה אחרת למתבונן שיכול לדבריו להיות בכל גיל. יש בעבודותיו אלמנטים של משחקיות ופופיות שקשה להתעלם מהם ושיכולים לדבר לקהל הצעיר, אך ניכר מקירות המוזיאון וגם מהתחושה הכללית שלנו כי גם בני שבעים יוכלו להלך להם בהנאה בחלל ולהתרשם מהעבודות. במרכז החלל, מוצבת משפחה של טוטמים בגובה של בני אדם, שחוברו טוב טוב לרצפה, על מנת לוודא שהמשחקיות שימצאו בהם הילדים שיגיעו לתערוכה, לא תמוטט אותם.
נבו רחוק מלהיות אמן מיוסר או אחד כזה שמסתכל על יצירותיו בהשתאות עם לבבות בעיניים. הוא אמנם יוצר את מה שהוא מגדיר ‘אמנות שימושית’ והוא רוב הזמן היחיד שהוגה ומעצב אותה בסטודיו שלו, אבל הוא נמצא יותר במקום החושב, העסקי, מנסה להבין איזו מסכה או פריט אחר יכולים לעבוד מסחרית, למה ומה יהיה המוצר הבא שיעבוד גם כן. הפריטים שלו נמצאים בכל העולם והוא הספיק כבר ליצור עבור גוגל, ווייז, מיקרוסופט, אמזון, איביי, לואי ויטון, ווי־וורק, אפל, מרכז פומפידו וגלרי לאפאייט בפריז.
“לא.” עונה נבו כשאנחנו שואלים אם הוא מתרגש לקראת פתיחת התערוכה הראשונה שלו אחרי שהוא עוצר לחשוב על זה רגע. “לא כי אני איזה גיבור גדול, בצורה הכי כנה אין לי מושג למה, הכנתי קלונקס לערב.” הוא אומר. יובל סער לעומתו, שאצר את התערוכה, נשמע נרגש לראות את התהליך שלקח כמה חודש מגיע לרגע השיא “כשצחי פנה אליי לעשות את התערוכה, ממש הרגשתי שהוא מתפוצץ מרעיונות ובשביל זה הוא צריך אוצר, מישהו שיעבוד איתו כדי לעשות לו סדר בראש, להבין מה יכול לעבוד ומה לא” הוא מספר על איך הכל התחיל.
“היו המון התייעצויות, יכולנו לעשות תערוכה פי שבע יותר גדולה בסוף זיקקנו אותה לעולמות של ליצן החצר. מצד אחד אלה העולמות של האומן, מצד שני אלה העולמות של ליצן החצר, צחי לא בהכרח הולך עם החולצה הזו או שיש לו את הצעצוע הזה, הם שייכים לדמות שבראנו פה” מסביר סער.
כל אחד צריך אוצר
איך נראית עבודת האוצר עם אדם שהראש שלו מתפוצץ מרעיונות?
“היה המון עם מה לעבוד ופשוט צריך לדייק, כל אחד צריך מישהו לעבוד איתו. כל יום כמעט היינו מעבירים ווטסאפים, סקיצות, הוא שואל ‘מה אתה אומר על זה? כן? לא?’ ואז אני אומר ‘אני אוהב, אני לא אוהב, זה נראה לי טוב’, בסוף הוא מחליט, זו התערוכה שלו כמובן, לא היינו צריכים לכופף אחד לשני את הידיים ולא הגענו למצב שאני אומר לו ‘על גופתי המתה’ על משהו.” מספר סער ופותח את ההתכתבויות הרבות שלהם כדי לתת הצצה לתהליך שעברו יחד לקראת התערוכה.
אז יש גם המון דברים שלא נכנסו.
“המון, המון. בהתחלה הפרחים נראו כאלו ואחרי זה הפכו לאחרים, הכל היה חלק מהתהליך, השארנו הרבה דברים מאחור וכמו כל דבר טוב, יש דד ליין, שאמנם נדחה בגלל המלחמה אבל יצא בול, ממש בעיתוי מדהים.” הוא אומר ומתייחס לעובדה שהתערוכה של ‘איש המסכות’ נפתחת בשבוע בו הסרנו את המסכות שליוו אותנו בשנה+ האחרונה.
איזה פריט פה בתערוכה אתה הכי אוהב?
“קשה מאוד לבחור. דבר אחד זה הHall of fame, צחי לא אוהב שאני קורא לו ככה אבל זה הקיר עם רבות ממסכות העבר שהפכו אייקוניות, זה בדל של בדל מהדברים שהוא עשה ולי היה מאוד חשוב שמי שמגיע לפה יראה שזה לא נולד אתמול, זה לא מישהו שקם ואמר יש לי רעיון, בוא נעשה ווקמן או חולצות, זה באמת נשען על שנים של עבודה, לא מאות שנים אבל שש שנים, אפשר להראות את המגוון והחומרים והבסיס ממנו זה נוצר. בעבודות החדשות מה שאני אוהב אלה הפרטים בפנים, האייקון על החולצה, המסכה שמסתכלת עליך מתוך הנינטנדו.”
ואם אתה חייב לבחור עבודה אחת?
“נראה לי שאני הכי אוהב את הגלידה. אני לא יודע למה אפילו, יש בה משהו ג’וסי וכייפי ופאן, אחד הדברים שהיו חשובים לנו זה שיהיה כיף, תערוכה בגובה העיניים, לא מנסה להיות משהו שהיא לו.”
התערוכה הזו מוכוונת לילדים?
“זו קצת קלישאה אבל אנחנו פונים לכולם. היה לנו חשוב שהפריטים לא יהיו ילדותיים, הם יכולים להיות משחקיים, כמו הרבה מהמסכות של צחי, אבל זה על המתח שבין צעצועים מעוצבים למבוגרים לבין צעצועים לילדים, ילד יבוא לפה והוא יעוף, יש פה דברים מהממים! אני רק קצת בלחץ מזה שכולם ירצו לגעת וללטף ולראות איך זה עשוי.”
נבו לא שוכח מאיפה הגיע
הקשר בין האוצר לאומן חשוב ביותר לתהליך הלא פשוט של יצירת תערוכה שכזו ונראה כי סער ונבו נהנו מאוד מהעבודה יחד. הם הכירו לפני כמעט שש שנים, ממש בתחילת דרכו של נבו, כשניתן היה עוד לספור את כמות המסכות שנמכרו, וכשלנבו לא היה מושג לאן הדבר הזה הולך לקחת אותו.
צחי נבו סיים לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל ב 1990 והחליט לא להפוך אותו למקצוע. “יש לי שתי ידיים שמאליות” הוא אומר ומסביר כי אז בימים ההם לא היו את האמצעים הטכנולוגיים שיש היום ורוב העבודה נעשתה בידיים. מי שלא היו לו ידיים טובות, לא יכול היה ממש להצליח. הוא נכנס לתחום מכירת שטחי פרסום לטלוויזיה ומספר כי ניהל צוות בynet והיה בחדר כשהחליטו לקרוא לו ynet. לאחר מכן היו לו שני סטרטאפים טכנולוגיים שלא המריאו והוא מצא את עצמו לפני עשר שנים גר על יאכטה מתפרקת במרינה, עובד כשליח פיצה ובלי כסף לאוכל.
הוא הכיר את זוגתו השנייה שבהמשך נתנה לו את הגב הכלכלי החזק שאפשר לו לפתוח את העסק ולהגיע איתו לממדים של היום “מה שיפה זה שזו היתה הכרות תמימה, בג’יידייט, כתבתי שאני אוהבת לנסוע על אופניים והיא נדלקה, היא לא ידעה שאין לי כסף לאוטו.” צוחק נבו. “אני אף פעם לא מאמין לסיפורי יזמים שהתחילו עם שקל בכיס. תמיד בסוף יש שם איזה דוד עשיר שמשקיע” מכריז נבו, “היום אני יודע שאם לא היה לי את הגב זה, לא הייתי יכול. אני מבין בגילי המופלג שאם אין את הגב הכלכלי, זה לא אפשרי.”
המקום ממנו מגיעים רעיונות
העסק גדל וצמח והמגפה העולמית רק עזרה לו. עובדים היום בסטודיו של נבו בין 10-20 איש, תלוי בתקופה אך כרגע הוא המעצב היחיד “העסקתי פעם מעצבת שהתחילה לעבוד עם יד חופשית וברגע שראיתי את זה אמרתי לה תפסיקי מיד. אני מפחד לאבד את השפה המיתוגית שלי.” הוא אומר ומזכיר את הספר ‘רק הפרנואידים שורדים’ של אנדי גרוב, מייסד אינטל. “אני מאוד פרנואיד.” הוא מוסיף.
הראש של נבו כל הזמן עובד. הוא כל הזמן חושב, ממציא, רודף רעיונות, תהליך יצירה יכול לקחת 10 דקות ויכול לקחת גם חודשים, העבודה מאוד כאוטית אבל בסוף הופכת לפריטים מקוריים ויפים שמגיעים לבתים וחללים מסחריים בכל העולם. רוב העבודה שלו נמצאת בצרפת, והוא כבר מתכונן לתערוכת Maison&Objet שמתקיימת בספטמבר בכל שנה וחוזרת מהפסקת הקורונה שלקחה.
פעם אלה היו רק מסכות, היום יש עוד פריטים רבים בחלל והם עשויים מחומרים שונים בטכניקת חיתוך לייזר, עצים דקים, פורמייקות, פלסטיק, פורניר, פרספקט, mdf “כל החומרים יכולים להיות במסכה אחת” אומר נבו. את ההשראה לצבעים הוא מספר כי פעמים רבות הוא לוקח מספר שנמצא לידו בסטודיו שנקרא Accidentally Wes Anderson, שחוגג את האסתטיקה המיוחדת של הבמאי המפורסם.
“אני אוהב למכור. אני כמו סוחר בשוק ברמלה. עם הגב הכלכלי החזק שיש לי יכולתי גם לעשות מסכה בחודש ולמכור רק כדי להראות שאני מוכר. שבעים אחוז ממה שאני עושה בכלל לא מצליח. מעט פריטים נמכרים בכמויות.” הוא מבהיר “אבל אני מנסה להעביר את הידע שלי, לכל מי שרוצה, כשאנשים צעירים שבאים אליי אני שמח לעזור.”
הביטחון בעיצוב
איזו מסכה ראית בצעירותך והביאה אותך עד הלום?
“לא היתה כזו. לא היה להורים שלי אוסף של מסכות אפריקאיות, אני יכול להגיד לך שכן בתוך העיצוב עצמו יש הרבה דברים שמהדהדים דברים שראיתי אבל זו החלטה נורא מושכלת, לא יודע מתי היא קרתה אבל היא מושכלת.”
למה אתה חושב שאנשים כל כך מתחברים לפרצופים?
“אנשים אוהבים להתחבר לדברים מוכרים. הם רואים את החברים שלהם, את הדודים שלהם, את המורה שלהם לגיאוגרפיה, כל אחד רואה משהו אחר, אבל זה כל הקטע בפרצופים אבסטרקטים שאתה רואה בהם מישהו, שאתה מתחבר עליהם. כשאתה מסתכל מה אנשים שמים בבית על הקירות שלהם ואני מסתכל המון, מתוקף התפקיד, זה מתחלק לנוף ופרצופים.”
מתי היה הרגע שבו החלטת לחזור לתחום העיצוב אחרי 25 שנים?
“בתקופות הכי שחורות שלי, כפי שהבנת כבר היו כאלה, תמיד אמרתי לעצמי ‘אתה מעצב ואי אפשר לקחת את זה ממך’. קחו את הכסף, קחו הכל, את זה אי אפשר לקחת. אז כן, ידעתי כל הזמן שאני רוצה לחזור לזה. לא ידעתי איך לעשות את זה אבל הגעתי לנקודה אחרי שהיה לי סטרטאפ שני בתחום של משחקי מחשב, הבנתי שהקרקע לא יציבה ואני לא מבין אותה ופה בעיצוב אני מרגיש בטוח.”
עם העיניים קדימה
איך נראה היום תהליך היצירה?
“תהליך היצירה מתחיל באייפד שלי, יש לי אחד בסטודיו ואחד בבית, דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיע הביתה, אני מתקלח ונשכב במיטה, לוקח את האייפד ומקשקש. אני עושה את זה כל יום לפחות שעתיים שלוש במצטבר, זה המקום הכי אינטימי, אחרי שאני עושה את זה ומרגיש שיש מספיק בשר אני מעביר למחשב, חותך ומרכיב.”
על מה אתה עובד עכשיו?
“מבחינתי התערוכה הזו כבר נגמרה, שכחתי ממנה. יש לי מיז’ו אנד אובג’ט בספטמבר והתערוכה הזו נורא מאתגרת מעצם זה שאנחנו אחרי קורונה ולא ברור מי יגיע, הדיבור הוא שכל החנויות הצרפתיות כן יגיעו והשוק הצרפתי זה השוק הכי חזק שלי. אני חייב לבוא לשם ולהראות להם ‘תראו כמה חשבתי, תראו כמה דברים חדשים יש’ הם לא ראו אותי שנה וחצי, נורא חשוב לי לבוא עם דברים חדשים. יש עכשיו את מה שנקרא ‘אמנות וון ליין’ ואני נורא אוהבת אותה, אני רוצה לקחת ממנה דברים אבל השפה שלי אחרת אז צריך לבנות את זה, אני משחק עם זה, סקיצה שאתמול היתה אחה”צ באייפד נמצאת איתי פה עכשיו בתלת ממד.”
יש גם סדרות של מוצרים שלקח לך יותר זמן לפתח.
“נכון. הטבע לדוגמא לקח לי המון זמן. המון זמן. המון זמן. האלמנט המסחרי מאוד חשוב לי. אני חי בנישה מסוימת ומצד אחד אני צריך להמשיך לחדש מצד שני לא התפזר, מה עוד אפשר למכור לחנות שנכנסת אליה ועדיין לשמור על הקו שלי, אני לא אתחיל לעשות כדים. עולם הפרחים נמצא בקונטקסט של הום דקור, של טרנדים, הרגשתי שאני חייב לעשות שם משהו אבל אל מול החומרים שלי, זה היה לי נורא נורא קשה.”
יש רק פיצה אחת
למה אתה לא עובד עם מעצבים אחרים בסטודיו?
“היתה תקופה שהעסקתי מעצבים, זה מאוד טריקי, מצד אחד אני המעצב, מצד שני אני מת לעבוד עם עוד מעצב אבל מישהו שייכנס בדיוק לראש שלי וזה נורא קשה. הרבה פעמים מעצבים שעבדו איתי מצאו את עצמם קצת ביצועיסטים והתבאסו מזה. בכל זאת, הם סיימו ללמוד. עכשיו אני בתקופה בלי מעצב וזה יישאר ככה בחודשים הקרובים.”
מה מייחד את העבודות בתערוכה?
“נכון שיש כאן את הקיר של המסכות והן בעצם מוצרי מדף אבל כל שאר העבודות הן פיסים, את יכולה לקנות את הפיצה הביתה אבל זהו, יש אחת כזו. הייתי מת להגיד לך שיהיו יותר פיצות כי זה אומר שיש פוטנציאל לפיצות אבל אני לא יודע. אלה עולמות תוכן אחרים, ועוד פעם, מתוך הצד האנליטי והמחקרי שעשיתי לחפש, מה מוכרים, אני לא חושב שזה יגיע למדף. הפריטים בתערוכה הם דברים שהיה בא לי לעשות ואני מאוד אשמח שיקנו אותם אבל אין עוד כאלה כרגע.”
חלמת שתגיע לכאן?
“לא היה לי מושג. אני מאוד חרדתי, מנסה להסתכל קדימה אבל וואלה לא יודע מה יהיה מחר, יכול להיות שתיכנס לי הג’ננה ואני אסגור את הכל.”
כמישהו שלמד עיצוב, מה היית אומר לסטודנטים שמסיימים תכף לימודים?
“תקוו שיהיה לכם מזל קצת אולי. אני לא יודע מה להגיד, כל משפט שאומר מעצב מצליח יש בו הרבה אחריות. אני יוצא מנקודת הנחה שמי שסיים ללמוד מוכשר. ואז הוא צריך רוח יזמית אבל הוא צריך גם גב שייתן את הדחיפה הזו, אולי לכו עם האמת שלכם. אני לא יודע, זה מהמקום הכי אותנטי שאני לא רוצה לקחת אחריות על זה.”
אהבת את תקופת הלימודים שלך?
“זו היתה תקופה מאוד יפה, בצלאל היתה מחלקה מדהימה, אין לי מילה רעה להגיד עליה. זו היתה תקופה נהדרת ובית הספר מצוין. קאופמן לימד אותי את שנה א’ ויושב לי בראש מהיום שפתחתי את העסק ועד היום, אני מאחל לכולם קאופמן כזה, הוא איתי מהשנה הראשונה ללימודים, הוא נכנס והתיישב לנו במוח וזה מדהים.”
רגע פני שסיימנו את הריאיון, חשב פתאום נבו על משפט שדווקא היה רוצה להגיד לבוגרים הטריים ממחלקות העיצוב התעשייתי השונות בארץ “אני חושב שלמדתם את המקצוע הכי יפה בעולם, אני אף פעם לא התחרטתי שהלכתי ללמוד אותו.” הוא אמר וחתם את הריאיון.
תערוכת ‘ליצן החצר’ מוצגת במוזיאון יפו העתיקה, פתיחה: 17.6 20:00, נעילה: 17.7
