בשיא מגפת הקורונה, כשהסגרים היו חלק משגרת החיים שלנו, חקרה הצלמת מיטל דור את תחושת הסגר ונכנסה אל המחלקה הסגורה במרכז לבריאות הנפש 'לב השרון'. שם, תיעדה דור בסדרת צילומים בשם 'ENCLOSED' את עבודתו המסורה והמשמעותית של הצוות המטפל וגילתה נתינה ואהבה באנשים שכל כך תלויים בהם.
איך היית מתארת את העבודות שלך?
"זו בהחלט שאלה מורכבת עבורי. המון זמן לקח לי להבין או להגדיר אותן בעצמי, ולעצמי. אני חושבת שהן עוסקות בעיקר בנושא של אמת. בצורך שלי לומר ולדבר אמת. הדחף הגדול הזה החל בתחילת שנות הארבעים שלי, אני זוכרת שבזמן גלישה ברשתות החברתיות, אי נוחות פנימית הייתה מציפה אותי על כל ה-"Happy Happy" ששטף את העולם. הייתי נרעשת ומוטרדת כי ידעתי שיש אמת אחרת לספר והיא לא ניכרת בכל התמונות הבוהקות והסיפורים המנצנצים שהוצגו שם בחוץ. אני לא מנסה לייפות את המציאות ומעוניינת להפנות את המבט למקומות הפחות מקובלים, והנושאים שבהם אני נוגעת לא תמיד נוחים לצפייה. החיבור לעבודות שלי מלווה לרוב בטריגר רגשי כלשהו. לעיתים מספיקה לי מילה או משפט על אדם או נושא שמסקרנים אותי ומשהו בי מופעל. בטן מתהפכת או דופק גבוה רומזים לי שאני במקום הנכון".
איך התחיל הפרויקט הזה? למה בחרת לתעד דווקא את המחלקה הפסיכיאטרית?
"האמת שהרעיון לפרויקט התחיל במהלך 2020, בתקופת הקורונה, ממחשבה תמימה שלי על אנשים החיים במקומות סגורים. ימי הסגר המרובים והממושכים פגשו גם אותי באי שקט, בתחושת מחנק ובחוסר אונים. המחשבה על מחלקה סגורה ועל מתמודדי נפש לא הייתה הראשונה שעלתה לי בראש. מבחינתי, "מחלקה סגורה" הייתה הדבר הכי מתבקש ואינטואיטיבי כשחושבים על מקומות סגורים, ואני ניסיתי להביא משהו אחר. להביט על פן אחר של מחלקה סגורה ולשים את הפוקוס דווקא על הצוות המטפל. המבט על האדם הנזקק, החולה, החלש, הוא טבעי לנו יותר כחברה, אבל אנחנו נוטים לשכוח לתת מקום ונראות גם לדמות המטפלת, זו שהעשייה שלה היא כמעט מובנת מאליה ואפילו שקופה. נוצר קשר ביני לבין ענת כרם אנג'ל, מתנדבת במרכז לבריאות הנפש "לב השרון" ויחד סיכמנו שננסה לתעד 24 שעות של שגרת יום. היה קו אחד ברור לתיעוד - אסור לחשוף את זהות מתמודדי הנפש".
על המחלקות האלו יש דעות קדומות רבות, עם איזה רושם הגעת ואיך יצאת משם לאחר הפרויקט?
"כמו בכל פרויקט אליו אני מגיעה בפעם הראשונה, אני בוחרת לתת לאינטואיציה שלי ולסקרנות שבגילוי להוביל אותי בתוך התהליך. אני מניחה שידעתי על מחלקות סגורות בערך כמו שכולם יודעים, דרך התקשורת, סרטים או מכתבות בעיתון מההתרשמות הכללית שלי ציפיתי לפגוש במקום סוער, סהרורי, מוטרף, וגם אולי לחוות סוג של הזנחה. אבל לא נתתי לתמונה שדמיינתי להשתלט עליי. בחרתי להגיע עם ראש ולב פתוחים ואולי זה מה שאפשר לי בעצם גם להישאר במקום. אילולא הרצון החזק שלי לשים את הפוקוס על עבודת הצוות, יש אפשרות שהייתי נבהלת ובוחרת בפרויקט אחר. מהרגע הראשון שבו נפתחה בפניי דלת המחלקה ידעתי שפה גם אני אהיה מוגנת. אנשי הצוות תיווכו לי את תגובת מתמודדי הנפש הנרגשת, כשהם עטו עליי כמו ילדים מכל כיוון ורצו להכיר את האורחת החדשה. לימים הבנתי כמה הם שמחים לאורחים, שכמעט ולא מגיעים. לא ביומיום ועל אחת כמה וכמה בימי מגפה וסגר".
איך היה המפגש עם אנשי הצוות במקום?
"בהתבוננות שלי על אנשי הצוות, שבתקופה הזו היה מאוד מצומצם ושחוק, יכולתי לראות ולהרגיש שעל אף ה'אין', מורגש שם המון 'יש'. בפעולות היומיומיות, במחוות הקטנות והאנושיות שלהם, היה דחף ורצון גדול לשמור על מתמודדי הנפש ועל זהותם על אף המשאבים המצומצמים. ממרטה מור, שהייתה אז אחראית המחלקה, למדתי כמה זה פשוט לסדר חום ואהבה על צלחת פלסטיק לבנה שבה מוגשת ארוחת הצהריים. מפרום, פירה, עוף, כרוב מבושל, היא לא ויתרה על דיוק מרקם, טעם וצבע שיגרה את העין ואת התיאבון. בפעולות העדינות של נטע, המטפלת בגינון, נזכרתי כמה סבלנות ורוך נדרשים כדי לגונן ולגנן, להקים יחד גינה ולהשקות שתילים, וכמה הקשבה נדרשת בכדי להבין את הרצון והקצב של כל מתמודד נפש.
כל הסדרה מוצגת בשחור לבן? אילו מסרים ניסית להעביר דרכה?
"הסיבה הראשונית להפיכת הסדרה כולה לשחור לבן היא העובדה שהיא נוצרה ממספר מפגשי צילום לאורך תקופה של 7 חודשים. מקור האור המשתנה, העונות ושעות היום שבהן שהיתי במחלקה, אילצו אותי לערוך אותה בשחור לבן כדי לייצר אחידות. במפגש הסיום שלנו הצגתי בפני אנשי הצוות וההנהלה מקבץ תמונות. הייתה בהם התרגשות גדולה כשהם ראו תמונות צבעוניות המשקפות מגע אנושי חם, יופי ופעילות קבוצתית מלאת התלהבות וחיוכים. וכשעלתה מולם תמונה חזקה בשחור לבן השתרר פתאום שקט באולם. בסוף המפגש ניגש אליי איש צוות ואמר כי התמונות נפלאות, אבל אלו שבחרתי בשחור לבן קשות מדי, ובמחלקה שלהם יש המון שמחה ואהבה, ואני הבנתי מאוד לליבו. נדמה לי שהם התעייפו מלראות את המורכבות והקושי שהם חווים יום יום, בנפשם וגם על בשרם. בבחירה בשחור לבן רציתי למקד את הצופה בפעולה או בסיטואציה האינטימית שמולו ושהצבע לא ימשוך את מבטו לפרטים, שאינם בהכרח נחוצים. לגרום לו לעצור ולהרגיש. להרגיש את המקום החומל שיש בו גם הרבה לבד, את המקום הסוער שיש בו גם המון רגעים של שקט. להוציא את הצופה מאזור הנוחות ולשלוח אותו הביתה עם חומר למחשבה, ולא להסתפק רק בתמונה נעימה לעין. אני שמחה שהצלחתי להשאיר לאנשי הצוות תמונות מלאות צבע למזכרת ובאותה נשימה להביא גם מבט אחר שמנסה להגיד משהו לעולם. מסר יותר בועט, נוקב, מעורר".
כתבות קשורות:
במשך חודשים ביקרה דור את הצוות ומטופל, התקבלה בזרועות פתוחות ובעיניים סקרניות. "נכנסה ככה בשקט, ברוך ובחמלה כבשת את ליבנו", מסכם צוות המחלקה. "התמקמת בינינו ברגעי קיצון בקצוות של היום והלילה בנקודות המגע האנושיות, בפעולות שכבר נעשות כמעט בלי משים אך הן עולמנו ועולמם של מטופלינו: הרשית לנו לְהֵירָאוֹת.
מגזין לג'יט שמח לקחת חסות בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה-10 Photo Is:rael, שיתקיים במתחם מרכז ענב וגן העיר תל אביב בין ה-23.11-3.12. מוזמנים להשתתף בפעילות שלנו "תופסים השראה", לתייג אותנו באינסטגרם ולהגריל פרסים מתנת 'Photo Is:rael'.
רוצים להתעדכן בכל פעם שעולה כתבה? עקבו אחרינו באינסטגרם
פורסם לראשונה: 09:21, 04.12.22
