כרמל גילן גילתה את העולם המופלא של עבודה עם ניירות בגיל 11 ומאז דרך הלימודים, הקריירה, הלקוחות ואיך לא- מגפת הקורונה וחלה אחת מנייר היא יוצרת עבודות קטנטנות עם יצירתיות ענקית וכובשת.
מתי נולד הסטודיו ומה היה החלום?
"מאז ומתמיד אהבתי לצייר וליצור, אבל התחלתי באופן רשמי לעסוק בזה ישר אחרי הלימודים בבצלאל ב-2013 .עבדתי במקביל כשכירה; בתור ארט-דירקטורית במשרדי פרסום, לאחר מכן כמנהלת קריאייטיב אין-האוס בחברת האופנה קסטרו וגם כמייקרית של פרויקטים של פייפר-קראפט למיניהם עבור לקוחות שונים. לקראת סוף 2020 התפטרתי מקסטרו והפכתי לעצמאית. אני עדיין משלבת בין עשייה קריאייטיבית על סוגיה לבין מלאכת-הנייר".
כמה אומץ נדרש להתחיל דבר כזה?
"רוב חיי המקצועיים הייתי שכירה ולכן עיקר האומץ היה בהתפטרות שלי. הייתי בחל״ת מספר 2 ממקום העבודה והתחלתי לקבל הצעות עבור פרויקטים פרילנס למיניהם, כולל דברים שדורשים עבודה קראפטית. עבור לא מעט עבודות נאלצתי לסרב כי הן דרשו התחייבות בלוח זמנים שלא ידעתי אם אעמוד בה ואז פתאום הבנתי שהחיים מנסים לומר לי לשנות כיוון ושאולי כדאי לי להקשיב. באופן כללי הקורונה השפיעה עליי מאד מבחינת מחשבות קדימה וזהות עצמית ובדיעבד, אני מבינה שזה תהליך שהייתי צריכה לעבור כך או אחרת. התפטרתי תוך כדי חששות שלא אמצא עבודה (בכל זאת, עדיין תקופת הקורונה), אבל לשמחתי התחלתי לעבוד כעצמאית בדיוק 6 ימים אחרי ההתפטרות הרשמית שלי".
מה הפרויקט הכי מגניב שעשית ואיך קיבלת אותו?
"'האקדמיה לביוטריות' של סופר-פארם ואחריו גם פרויקט ההמשך שלו. בשנת 2016 סופר-פארם יצאה במהלך מאד ייחודי, פתיחת אקדמיה פיזית עבור נשים שרוצות להתמקצע כיוטיובריות בתחומי הביוטי. הבריף הגיע אל אחד ממנהלי הקריאייטיב בבאומן בר-ריבנאי, משרד הפרסום בו עבדתי אז והוא עלה על הרעיון שבעצם יצירת תוכן ביוטיוב זה סוג שלDIY (עשה זאת בעצמך), שיכול לבוא לידי ביטוי בקמפיין שלם עשוי נייר. הקמפיין הראשון וכל המיתוג היו עשויים נייר ובוצעו בסרט סטופ מושן, שאפילו תועד מאחורי הקלעים. הקמפיין השני כבר השתכלל עוד יותר גם עם קרטון, חיתוך לייזר, מנגנונים בנויים, תאורות בילט-אין וצילומים בלייב אקשן".
מה היה הפרויקט הראשון שלך ועל מה את מצטערת בו?
"אני לא ממש יודעת להצביע על פרויקט ראשון אחד, אבל אני חושבת שבשנים הראשונות באופן כללי לא השכלתי להשתמש מספיק בתלת-ממד שהנייר יכול להעניק והרבה מהדברים יצאו שטוחים יותר ממה שהייתי עושה אותם היום, גם מבחינת עבודת השכבות וגם מבחינת אופן הטיפול בנייר עצמו".
מה החלום המקצועי הכי גדול שלך ומה את עושה היום כדי להגשים אותו?
"החלום המקצועי הכי גדול הוא או לעשות קמפיין עבור חברת אופנה, לעצב חלל/חלון ראווה או לעשות עבודה שוטפת קבועה עבור מותג כלשהו. עבודה בפייפר קראפט, עם כל היופי והייחודיות שבה, היא טכניקה שהיא מורכבת ולוקחת לא מעט זמן ולפיכך גם אינה זולה, ולכן למותגים קשה להתחייב אליה. אני מקווה שבעתיד יותר לקוחות ירצו להשקיע זמן וכסף בתוצר וואן-אוף, שהוא ייחודי רק עבורם. בינתיים אני עובדת על שיווק עצמי, נטוורקינג ושיכלול הטכניקה כל הזמן".
מה בחיים לא תעשי?
"לא אפרסם סיגריות ולא שום דבר שתומך במסרים שבעיני הם אלימים/גזעניים/שוביניסטיים/מקטינים אוכלוסייה מסוימת".
איזה יתרון יש לדעתך לסטודיו צעיר על פני סטודיו ותיק?
"אני לא יודעת אם בפן של העשייה עצמה יש לי יתרון, כי דווקא אני מחבבת יותר את העבודות המאוחרות שלי מאשר את המוקדמות, אבל אני כן חושבת שכצעירה אני יותר חשופה לרשתות חברתיות ולפוטנציאל הגלום בהן ואיך זה יכול להשתלב בפן המקצועי. אחד היעדים שלי למשל ל-2022 הוא להביא יותר את העשייה שלי לטיקטוק ולנסות לצמוח דרך הפלטפורמה".
מהו נאום המעלית שלך?
"היי, אני כרמל- אשת קריאייטיב ופייפר-קראפט. אני אוהבת פרויקטים שמשלבים רעיונאות ואסטרטגיה יחד עם עשייה ידנית לכדי יצירת סיפור מעניין, יפה וכייפי לאללה".
את מי את מעריצה?
"Rochat Pablo, הוא יוצר ואמן, שאני אפילו לא יודעת להגדיר במדויק מה הוא עושה, אבל הוא פשוט מבין אינטרנט. יש שם שילוב של הומור, יצירתיות והבנת התנהגויות אנושיות ברמה מאד גבוהה ויוצאת דופן והוא גם מצליח לתרגם את זה לידי קמפיינים עבור מותגים כמו בלנסיאגה, נייק והרמס. Duhamel Valee הוא סטודיו קנדי, שמשלב אימג׳-מייקניג עם עשייה סופר מעניינת ואני ממש אוהבת את כל מה שהם עושים. לבסוף, עמוד האינסטגרם של הרמס הוא אחד ממעוררי הקנאה, ההשראה וההערצה הגדולים וחלום שלי לעשות יום אחד משהו עבורם כלקוח".
צבע, חומר או מהות, מי הכי חשוב ומי הכי פחות?
"אני חושבת שבמקרה הזה החומר הוא כמובן הכי חשוב כי הוא בעצם בסיס העשייה. לרוב אני עובדת עם ניירות מסוג קנסון או פבריאן, אבל עדיין יש הבדלים בטקסטורה של הנייר ובמשקל שלו שמאפשרים תנועתיות וגמישות שונה בחומר; האם הוא ניתן לקיפול בקלות, האם ניתן לעגל אותו, עם אילו מספריים הכי נוח לגזור אותו. אני חושבת שהמהות היא משהו שמשתנה מעבודה לעבודה וזה לא שהיא לא חשובה, אלא היא בילט-אין בתוך הדבר עצמו, איפה שנשאלת השאלה בנוגע ל'הצדקה' לשימוש בנייר. נייר יכול לתת הרבה תחושות כמו תחושה תמימה, מתוחכמת או 'הום-מייד' וכאשר ניגשים לפרויקט בנייר, לרוב יש משהו שהוא ה'מחולל' שיוצר את העניין; גודל (או קוטן), הנושא עצמו, שימוש בסטופ-מושן או עבודה בשכבות. אני חושבת שהרבה פעמים, במיוחד בפרויקטים אישיים, אני פשוט מתחילה לעשות והמהות מתגבשת תוך כדי התהליך".
מיהו הלקוח החלומי?
"לקוח שייתן לי יד חופשית ויבין את הדבר עצמו. לא ינסה ללטש או לייפות מעבר למה שזה, כי יש משהו גולמי גם בעשייה ידנית, בניגוד לחיתוך לייזר למשל".
מה החלק האהוב עלייך ביותר בתהליך העבודה?
"החלק שבו אני מרגישה שהכל מתחיל להסתדר וקשה מאד לשים את האצבע על מתי בדיוק הוא קורה. הרבה פעמים בעבודה עם ניירות ההתחלה יכולה להיות קצת מקרטעת, לא תמיד הגדלים מסתדרים, לא תמיד זה עובד לפי הסקיצה, לפעמים הדבק לא זורם ולפעמים אני לא סגורה על שילובי הצבעים עד ממש הרגע האחרון. באיזשהו שלב כמעט תמיד יש את התחושה של 'אוקיי, הבנתי את זה, הנה זה מתחיל לקרות' וזו התחושה שאני מחפשת, שעושה לי הקלה גדולה, אז אני פשוט ממשיכה לרוץ כמו שד טזמני על הפרויקט”.
מה הכי היית רוצה שנדע על הסטודיו שלך?
"שהשירות שאני מעניקה הוא שילוב בין קריאייטיב 'מסורתי' לעשייה ידנית, כלומר אני שמחה להיות נוכחת בפרויקטים מהשלב של פיתוח הרעיון ולא רק בשלב של הביצוע. הרקע שלי הוא באומנות, אבל רוב הניסיון שלי כשכירה היה בתחומי הפרסום והקריאייטיב. אני מרגישה שהעשייה שלי היא מעין הלחמה בין שני העולמות".
איך היית מתארת את הסטודיו ב-6 מילים בדיוק?
"שילוב של עשייה ידנית וחשיבה קריאייטיבית".
מה מתחשק לכם היום? קרואסון, חלה או שקית צ'יפס? מנות נוספות ועבודות מעוררות השראה תמצאו באתר וחשבון האינסטגרם הצבעוני של גילן-כנסו
