אי שם בשנת 2004 קיבל המעצב הישראלי אלבי צרפתי טלפון לסטודיו שלו בתל-אביב. מהצד השני דיברה מישהי באנגלית, שהתבררה כשליחתה של ג'ניפר אניסטון, כן, זו מהוליווד. אניסטון ביקשה לקנות ספסל עור באלפי דולרים לכבוד יום ההולדת של בן זוגה – בראד פיט. צרפתי עדיין זוכר היטב את השיחה: "בראד פיט אוהב עיצוב, וג'ניפר אהבה את העבודה שלנו ורצתה לפנק אותו בפריט של החברה. רק שהיא רצתה שנעצב לו פריט מיוחד תוך שבוע בדיוק – דד-ליין קשה מאוד. הסכמנו, והספקנו, אבל לא הייתה כתובת למשלוח. ג'ניפר לא הסכימה לחשוף את הכתובת המדויקת שלהם, ושברנו את הראש איך לשלוח לנקודת איסוף ללא כתובת. בסוף מצאנו פתרון שגרם לכך שרק השילוח עלה יותר מהעבודה עצמה, שלא הייתה זולה בכלל. מאז עשינו עוד הרבה מנורות לעשירי חו"ל, בין היתר לתפאורות בסדרה 'סקס והעיר הגדולה' וב'אקס מן', למלך סעודיה, לכוכבת 'משחקי הכס' ועוד. "אנחנו כבר 30 שנה בשכונה".
ועוד איזו שכונה – בת-ים פינת לוס אנג'לס פינת מיאמי, אם תרצו. צרפתי (61), שחוגג בימים אלה 30 שנה לעסק שלו, הוא אחד מהמעצבים הישראלים הכי חשבים ומצליחים בעולם. העיצובים שלו לא רק נחשקים על ידי כוכבי הוליווד, אלא גם הוצגו ומוצגים בירידי עיצוב בניו יורק, מילאנו ופרנקפורט ובמוזיאונים וגלריות ברחבי העולם, ונמכרים במאות חנויות במחירים שנעים בין אלפי לעשרות אלפי דולרים. את הסטודיו הוא הקים ביחד עם אשתו לשעבר איילה צרפתי, מעצבת ישראלית מצליחה בפני עצמה. לפני תשע שנים נפרדנו דרכיהם המקצועיות והאישיות, וצרפתי הפך למעצב הראשי. הסטודיו שלו נמצא באזור התעשייה בבת ים, שם אנחנו נפגשים ומגוללים 30 שנה אחורה את הסיפור שלו.
התגלות בתוך המים
הוא נולד וגדל בירושלים. "המשפחה שלי ממרוקו ואני האח היחידי מחמישה שנולד בארץ", הוא מספר. מעל השולחן שלו תלויה תמונה של אמו. "היא אחת הנשים הכי מעוררות השראה בחיי. אמא הייתה עקרת בית, אבא עבד בהוצאת ספרים. היו לי המון מורים. אח שלי היה אוצר תערוכות בבצלאל, אח שני שלי הוא שען, אחות אחת אקדמאית. כל אחד לימד אותי דברים והפך אותי להיות מי שאני היום".
בצבא הוא שירת כצלם בחיל האוויר, ואחרי הצבא נסע לעבוד בלונדון כצלם, "ושם למדתי הכל. מעולם לא למדתי במוסד אקדמי. זה לא התאים לי", הוא מספר. "בלונדון עבדתי כצלם פרסומות ודוגמנים ועשיתי אחלה כסף כבר בגיל 21,
אבל היה חסר לי עוד משהו. חשבתי: מה, זהו, זה החיים שלי? משעמם. אז יצאתי לדרך חדשה, ולקח זמן עש הפעם הבאה שעשיתי כסף. בלונדון הבנתי מהר מאוד שחלל גדול ויפה זה שם המשחק, לא משנה למה מנצלים אותו. אם יש לך חלל – אתה עובד. אז התחלתי לשכור סטודיואים ועשיתי בהם כל מיני דברים: היה סטודיו שצילמתי בו, והיה סטודיו שהכנתי ומכרתי בו מנורות יפניות".
אחרי כמה שנים הוא חזר לארץ והתחתן עם איילה. "קנינו חלל גדול ברחוב מזא"ה בתל-אביב, שגדל עם השנים עד ל-500 מ"ר. שם היה הסטודיו הראשון שלה ושלי. ואז, כשאיילה הייתה בהריון הראשון היינו בסיני, עשינו שנורקלינג, ואיך שהיא יצאה מהמים, היא ציירה ציור של רהיטים תת ימיים. היא ראתה שם במיל את כל הדי.אן. איי של חברת אקווה, בידיוק לפני 30 שנה.
"התחלנו לעצב בחלל ששכרנו רהיטים בהשראת הים, אבל לאנשים בארץ זה היה יקר לקנות, אז החלטנו למכור אותם בחו"ל. צילמתי את הדגמים הראשונים ושלחתי לכל המגזינים של עיצוב בעולם, וכולם פירסמו את התמונות. התחלנו לקבל טלפונים והזמנות מניו-יורק, אירופה, מהמזרח, וראינו שזה אמיתי. לאט-לאט המנורות שעיצבנו תפסו חזק, וכל הזמן היינו על הקו בין חו"ל לישראל".
הפריצה הגדולה הייתה ב-1997, כשהם הציגו בתערוכת העיצוב הבינלאומית הגדולה במילאנו. העבודות היו ייחודיות, בלטו מאוד וזכו לביקורות מעולות כתבו עליהם בעיתונים וראיינו אותם בטלוויזיה האיטלקית. משם החלה צמיחה מטאורית בינלאומית. צרפתי: "ב-2013 נפרדנו, עם שלוש בנות משותפות. היום איילה מעצבת תחת השם שלה מנורות ורהיטים, ויש לה גלריה בניו-יורק שעובדת איתה קבוע. אני עושה רק מנורות. יש לי 25 עובדים פה".
ב-2017 הוא פתח חנות ברובע הסוהו בניו-יורק. "זו הייתה חנות מדהימה", הוא אומר. "במשך שנתיים מכרנו רק מנורות של החברה, אבל מכרנו אותה כי זה לא הסתדר. בין היתר כי הבניין היה מיועד להריסה". שנה אחרי גירושיו הכיר את בת זוגו היום, דניאל דוידי, אדריכלית. הם גרים בבת-ים ויש להם שתי בנות משותפות.
4 צפייה בגלריה
אלבי צרפתי על רקע העבודה שלו "לוטוס לייק", שמוצעת למכירה ב-180 אלף דולר
(קובי קואנקס)
כתבות קשורות:
מסרים באמצעות האור
העיצובים של אקווה קלאסיים ויוקרתיים, ורובם יועדו לקהל שהממון בכיסו. חלקם אפילו לא נמכרו אלא רק הוצגו בגלריות ובמוזיאונים. המאפיינים הבולטים הם מוטיבים מהים ושימוש בחומרים יוצאי דופן כמו משי פראי – שעשוי קורים של תולעי משי שמגדלים בסין בטבע. את המשי אורגים ביד, בכפר קטן ליד בנגלור שבהודו, שרובו מתפרנס מאריגה עבור אקווה. יריעות הבד, כל אחת באורך כ-25 מטר, נצבעות ואז מקופלות ביד על ידי משפחה בניו-דלהי, משם הן נשלחות לישראל.
אחת העבודות הראשונות והכי מוכרות של החברה היא מנורת "מורנינג גלורי", שנמכרה בכמויות עצומות. מדובר במנורה גדולה שדומה לאלמוג או לצמח ונראית כאילו היא נושמת בתוך מים. צרפתי: "השנה המורנינג גלורי בת 30, אז לכבודה עשינו קולקציה מיוחדת של 30 מנורות במגוון צבעים. את אחת מהן נציג בתערכות העמנות השנתית 'ארט באזל מיאמי', שם אציג ב-30 בחודש למשך שישה ימים. זו תערוכה שרק עבור מועמדות להתקבל אליה לוקחים סכום התחלתי של 2,500 דולר, ואם אתה מתקבל אתה משלם עשרות אלפי דולרים על הספייס. אין ישראלי שהציג שם, אנחנו הראשונים. בנוסף אני לוקח לשם עבודות מיוחדות שלי, מנורות שנקראות אגמים, שהכי גדולה בהן מגיעה למחיר של 150 אלף דולר ואני עובד עליה קשה כבר תקופה. לתצוגה קוראים "Light on water".
ספר על האגמים.
"בעקבות הקורונה, כשהכל נעצר, ישבתי בבית והחלטתי שאני רוצה להעביר מסר על ידי העיצובים שלי. לקחתי את זה כפרויקט, שנקרא 'ההארה של אלבי'. העבודה הגדולה ביותר נקראת Lotus Lake. זה עיגול שעשוי ממנורות בצורה של אגם Dorian בגבול יוון ומקדוניה הצפונית, שהולך ומתייבש. אגמים מתייבשים בכל העולם, המון ילדים מתים שאין להם גישה למים, וחייבים להתחיל לעצור את זה. יש בתערוכה גם מנורה שנקראת Lake chad, בצורה של ימת צ'אד באפריקה, ב-95% משטחה התייבש מאז 1960, וזה גורם לרעב, אלימות והגירה בקרב אוגלוסייה של 30 מיליון אנשים שחיים בסביבה. עבודה אחרת היא מנורת שולחן בצורת בטן שבתוכה יש עובר, וזה כמחאה על מה שקורה בארה"ב עם חוק ההפלות. אני הולך להציג את העבודות במיאמי ולהביא את המסרים לאנשים העשירים ביותר בעולם, וככה אולי להשפיע ולהאיר נקודות חשוכות. אנשים קונים אמנות מגוחכת במאה מיליון דולר לציור, אנשים חזקים שעסוקים בעצמם. אולי כך נגרם להם לראות מחוץ לקופסה".
מנורה בקוטר 15 מטר
לאחרונה, אומר אלבי, מחירי הפריטים שלו הפכו טיפה יותר נגישים. "יש לנו מנורות בטווח מחירים מ-3,000 שקל. הקהל שלנו משתנה כל הזמן ואנחנו רוצים לתת תשובה לכולם. עם זאת, עלויות הייצור שלנו מאוד גבוהות והמחיר לא יכול לרדת יותר מדי. עם השנים העיצובים הפכו פחות קשורים רק לעולם המים, אבל הם תמיד יהיו קשורים לעולם הטבע. 'עיצוב אורגני', זו הסיסמה שלנו, כי גם החומרים שלנו הם ברובם אורגניים, נייר משי, לבד".
איפה אפשר לקנות את הפריטים?
"באתר האינטרנט שלנו, וגם בחנות 'אלמנטו' ברמת החייל בתל- אביב. בחו"ל זה בעיקר הזמנה באתר, אבל יש גם 200 חנויות מסביב לעולם שאנחנו עובדים איתן. את העבודות אנחנו מוציאים אחת אחת לפי הזמנה, לא מייצרים סתם ככה לשיווק המוני".
מה העיצובים שהישראלים אוהבים?
"הקהל הישראלי הפך לסופר-מעודכן. הרבה ישראלים מגיעים אליי לתצוגות במיאמי, פונים אליי באנגלית רהוטה, או כותבים לי למייל באנגלית, אבל אני עונה להם ישר: הלו, זה אלבי מבת-ים', וזה מאוד מצחיק. מה שממש ממש אוהבים בארץ זו הסדרה של ה'טוטם' – מנורות שעשויות מתכת שחורה שמרוססת בלבן. בארץ פחות נועזים. איטלקים לוקחים מנורות נועזות, בצבעים מיוחדים. פה זה או שחור-לבן או צבעים בהירים כמו בז' וקרם. יש הרבה מורנינג גלורי בבתים מסוימים בארץ. קונים גם קבלנים של פרויקטים שרוצים להשקיע בעיצוב, מכרנו לכל מרכזי הייעוץ של בנק הפועלים, וגם סטארטאפיסטים שרוצים להתפנק עם משהו שווה. זה לא רק האלפיון העליון. יש אנשים שמחכים הרבה וחוסכים כדי לקנות משהו משלנו. בשבילי זו המחמאה הכי גדולה, יותר מרכישה של בעל הון, להבין שעוררתי רגש אצל מישהו עד כדי כך".
תן דוגמאות למחירים?
"מנורה מסדרת טוטם עולה 3,000 שקל. המורנינג גלורי במהדורה מיוחדת עולה 15,000 דולר. רגילה עולה 8,859 דולר. לוטוס לייק נמכרת ב-180,000 דולר".
עצות למעצבים מתחילים?
"תמיד להיות מקורי. לעשות עוד ממה שקיים לא ייקח אותך רחוק. כשרון יכול להכניס אותך למקצוע, אבל רק משהו מקורי ישאיר חותם. השקיעו את השנים הראשונות בלמצוא קול מקורי שלך, וזה ישתלם".
אחד מהפריטים יוצאי הדופן באוסף של אקווה היא המנורה הכי גדולה וכבדה שייצרו בחברה אי פעם, שנמצאת בפארק התרבות והמדע בוולנסיה, ספרד. הקוטר שלה הוא 15 מטר, והיא שוקלת 1.8 טון. היא תלויה מרחפת באוויר בין שתי קומות מעל מסעדה יוקרתית. כדי להחליף נורה באחת מ-51 המנורות שבה, שבכל אחת מהן 20 נורות לד, מזמינים מטפס הרים.
גם הסטודיו בבת-ים הוא חלל יוצא דופן. הוא מורכב מהרבה חדרים, שבכל אחד יושב מישהו ועובד: תופרות שרוקמות על הבדים שמכסים את גופי התאורה שהתקינו הפסלים בחדר ליד, מעצבות שנבחרו בקפידה על ידי צרפתי, שמסייר במוסדות ללימודי עיצוב ובוחר מעצבים טריים שנכנסו לו ללב, ולבסוף – המשרד שלו, שלא תחום בקירות אלא בהמון מנורות. אחד הפרטים הכי מרתקים הוא השולחן שעליו הוא מצייר, כותב ואוכל, שעשוי כמצבה שלו – אבן גדולה שעליה חרוט בענק שמו, שעם הזמן התלכלך בכתמי צבע, דיו וקפה. "אני לא רוצה סתם אבן נקייה", הוא אומר. "אני רוצה שכל החיים שלי, העבודה, היצירתיות, האכזבות, השמחה – יהיו חלק מהאבן. אקווה היא החיים שלי, ואיתה אני רוצה להישאר לנצח".
רוצים להתעדכן בכל פעם שעולה כתבה? עקבו אחרינו באינסטגרם
פורסם לראשונה: 10:10, 27.11.22
