15.02.2022
סדרת הכתבות שלנו ‘מקשקשים’ מציגה הפעם את העבודות היפהפיות של המאיירת הספרדייה סוניה אלינס (Sonia Alins). עם טכניקה ייחודית, היא מתמרנת חומרים פשוטים ומעניקה לעבודות הדו ממדיות שלה עומק נסתר. הדמויות הנשיות ברובן, מציצות החוצה מסביבתן הימית ומספרות סיפור פיוטי מלא בקסם.
ספרי לנו בקצרה על הרקע שלך. מי את ומה המוטו שלך?
“איור מופיע כבר בזיכרונות הילדות הראשונים שלי, פעילות שליוותה אותי כל חיי. להיות מאיירת זה חלק מהותי ממי שאני; בעזרת האיור אני יכולה להראות את הרגשות שלי, אבל גם לצלול לתוך העולם הפנימי שלי. מבחינת השכלה אקדמאית סיימתי תואר ראשון באמנויות ותואר שני באיור. לאחר מכן, התחלתי את דרכי המקצועית כמאיירת עצמאית. 15 שנים מאוחר יותר, הרגשתי צורך להתחיל קריירה אישית, אמנותית יותר, היה לי מה לספר והצורך לשתף את זה. כמו שביורק אומרת ב’ונוס כנער’, אני גם מאמינה ביופי ואני מתמקדת בלייצג את זה באמנות שלי”.
איך היית מתארת את העבודות שלך למישהו שלא ראה אותן מעולם?
“אני אוהבת לתאר את הסגנון שלי כשילוב של סוריאליזם, רומנטיקה, מינימליזם ושירה ויזואלית. העבודה הנוכחית שלי היא קולאז’ים תלת ממדיים עדינים ומעודנים שמכילים דמויות אקספרסיביות מאוד היוצאות מסביבה מימית. אני משחקת עם רעיון השקיפות והטשטוש, מבססת רמות שונות של תפיסה ומכניסה עומק לחלקים, הודות לשילוב חומרים מינימליסטים (נייר, חוטים, בד ופלסטיק בעיקר). אני נהנית לתמרן אותם כדי להשיג תפיסה עדינה של תלת ממד ואווירה אתרית”.
באילו נושאים את בוחרת להתמקד ומה המסר המועבר דרך יצירות האמנות שלך?
“ביצירות שלי אנשים יכולים לגלות את המחשבות שלי, הפחדים, הרגשות והרצונות שלי, שבאים לידי ביטוי בצורה סמלית. כאישה, נושאים כמו נשיות, אימהות, פמיניזם ואהבה נוכחים תמיד, נחקרים באמצעות סגנון חלומי ופיוטי”.
ספרי לנו על יצירה/תערוכה חדשה שלך
“תמיד הרגשתי מוקסמת ומלאת השראה מאמנותו של אמן הרנסנס אל בוסקו ובמיוחד, הטריפטיכון (יצירת אמנות שמורכבת משלושה חלקים) שלו ‘גן התענוגות הארציים’. אני עובדת כבר זמן מה על ייצוג של גן תענוגות ויצירת המופת הזו תמיד נוכחת בראשי”.
יש לך איזה פרויקט אהוב במיוחד?
“אחד הפרויקטים האהובים עליי הוא גם אחת העבודות הכי מאתגרות שהשגתי וזה העיצוב שלי עבור Moleskine. המותג האיטלקי ביקש משישה מאיירים מרחבי העולם ליצור עיצובי מחברות ייחודיים ומעוררי השראה. הרגשתי אחריות גדולה בגלל היוקרה של המותג (שמאז ומתמיד אהבתי). לבסוף, יצרתי שלוש יצירות אמנות גדולות בעבודת יד עבור הכריכה והעטיפות הפנימיות של המחברת שלי. אחרי כל המאמץ בעבודה על הפרויקט, זכיתי בפרס הטוב ביותר: אנשים אהבו את זה. בנוסף, עיצוב המחברת קיבל גם הכרה בינלאומית ובשנת 2021 זכה במדליית זהב מאגודת המאיירים בניו יורק ובפרס הזוכה בתחרות השנתית של אמנויות התקשורת”.
איזו עבודה עוררה הכי הרבה תגובות או לייקים? מהי לדעתך הסיבה?
“אני אסירת תודה כי אנשים באינסטגרם וברשתות חברתיות אחרות מתעניינים מאוד באמנות שלי ויש כמה עבודות שזכו למשוב יוצא דופן: ‘השחיינים’, ‘שחיינים יפניים’, ‘אוקיינוסים I’ או ‘הבנות של סלעים’. אני חושבת שהסיבה היא שכולן קומפוזיציות מלאות בדמויות, עם משחקים של נפחים, עומק וקצב והן מעבירות אנרגיה ייחודית לאנשים”.
עם אילו חומרים וטכניקות את הכי נהנית לעבוד?
“בעבודה שלי אני מנסה להשיג ביטוי אמנותי מסוים באמצעות התנסות בחומרים. אני נהנית לשלב דיו, צבעי מים ואקריליק (כלים נפוצים של מאיירים) עם חומרים פחות רגילים כמו בד, חוטים ופלסטיק. הודות לשילוב הזה, אני יכולה ליצור יצירות אמנות עם אישיות מוזרה. זה תהליך טוב ומרגש שאני נהנית ממנו מאוד ועדיין גם לומדת ממנו”.
איך נראה תהליך העבודה שלך?
“תהליך העבודה שלי מתחיל בסקיצות עד שאני מוצאת את הקומפוזיציה הסופית למה שיש לי בראש. לאחר מכן, אני מציירת את הדמויות ומפתחת את הרקע בנפרד. לבסוף, אני מאחדת את הכל יחד כדי לקבל את היצירה הסופית”.
מאיפה את שואבת השראה?
“כמעט מכל דבר; חוויה אישית, רושם ונוף, מעוררים בי השראה וסביר להניח שיהפכו לחלק מיצירת האמנות שלי, גם המשפחה שלי וחלומות. יש ימים שאני מתעוררת עם רפרטואר טוב של רעיונות מהחלומות שלי. לפעמים אני חושבת שהמוח שלי ממשיך לעבוד גם כשאני ישנה”.
“כמובן שיש גם אמנים שמהווים עבורי מקור תמידי להשראה; גויה, פיקאסו, אל בוסקו, ג’וזף קורנל או איב קליין. חוץ מזה, אני לגמרי מחוברת לסוריאליזם והעניין שלי בציור נשים מתחבר לאיקונוגרפיה הנשית של העידן הרומנטי, כמו אודליסקים של אינגרס או אופליה של ג’ון אוורט מילאיס, תנועת הארט דקו (תמרה דה למפיקה) או גוסטב קלימט. צילום, ספרות, בעיקר שירה ומוזיקה הם גם השפעה גדולה עבורי”.
מטרה שאת רוצה להשיג בעתיד הקרוב?
“המטרה העיקרית כעת היא ליישם את הממצאים שלי על יצירות אמנות בסדר גודל גדול ולהשיג את אותה תחושה כמו ביצירות הקטנות יותר. מכיוון שהן נעשות בעבודת יד, חלקים גדולים יותר דורשים עבודה מדויקת יותר, הן בדמויות והן ברקע. זהו אתגר”.
