09.11.2021
האמן החזותי, דיוניסיו גונזלס (Dionisio Gonzalez) הוא צלם ספרדי עטור פרסים ושבחים, שהחליט שלא די לו לתעד את נופי העולם דרך עדשת המצלמה, אלא חיפש ליזום, לנקוט עמדה ולהתערב בהם. על ידי מניפולציות בצילומיו, גונזלס מטמיע בהם מבנים אדריכליים דמיוניים, בעזרתם הוא בוחן את היחסים בין אדריכלות לחברה וממציא את הנוף המקומי מחדש.
בטיולו הראשון לברזיל, התרשם גונזלס מהפאבלות, ערי הפחונים, שבנויות כמו קבוצות מתבודדות ומנותקות מהחברה והממשל המקומי. ללא חוק וסדר, התושבים בונים בחופשיות ומרחיבים את דירותיהם ללא תכנון קודם. גונזלס הופתע לגלות שכל התערבות אדריכלית שקשורה לפאבלות, נגמרת בתוכניות עיור שכיוונו להריסת מחוזות אלה. ביצירתו, הוא מציע תוכנית חלופית, מציג את שכונות העוני האלימות כבעלות תרבות ייחודית, ממשיך את האי סדר, הצפיפות והערכים האסתטיים שמאפיינים אותן ומשלב בהן את מבניו העכשוויים.
בעבודה אחרת, התמקד גונזלס בפארק הכי מוכר בניו יורק, הסנטרל פארק. הפארק תוכנן ב-1857 כפיסה ירוקה כנגד הצפיפות וההתפתחות העירונית של מנהטן. כדי ליצור את החלל הריק הקסום הזה באמצע העיר הסואנת, היה צורך להפקיע אדמות ולפנות קהילות, אוכלוסיות חלשות שחיו בצניעות במקום. דרך עבודתו, מתקומם גונזלס על הדרך בה נעשים פרויקטים ציבוריים מסוג זה, בהם מעורבים הרס וגירוש, במקום שאותם התושבים יהוו בסיס ליצירה וישולבו בה. הוא ממלא את המרחב במבנים שנראים כאילו נחתו מכוכב אחר ושימושם פתוח לאינטרפרטציה של הקהל בין אם זה להתבודדות או לחוויה משותפת.
בעבודת צילום דיגיטלי אחרת, כולה בשחור לבן, הוא מדגיש את הרדיקליות של הנוף האורבני על ידי הוספת שבילי הולכי רגל גבוהים, שטחים ירוקים על גגות גורדי השחקים ורכבות מהירות שנוסעות מעל ראשי התושבים.
ביצירתו Wittgenstein’s Cabin, ממשיך האמן ליצור סדרות בתי מגורים, שממוקמים הפעם בפיורדים הנורבגיים. נקודת המוצא של העבודה היא בקתתו של הפילוסוף האוסטרי- בריטי לודוויג ויטגנשטיין מ-1914; בית עץ מבודד, שמטרתו למצוא שם את שלוותו ללימודיו ועל מנת להגיע אליו נדרש לחצות את המים בסירה. גונזלס ראה בבקתה כמקום להרהור והסתגרות, ובהשראתה בנה מפלט מימי. בדגש על היחסים בין אדריכלות והמים, בפילוסופית ‘דו חיים’, מבניו יכולים להימצא באדמה או במים וכהשתקפות על העולם הם עצמם משתקפים על פני המים.
העבודה ‘הלונג’ עוסקת בנושא האוטופיה או כמו שהאמן מצוטט את האנתרופולוג הצרפתי מארק אוג’ה ‘בצורך לא לחלום על יצירתה, אלא לגשת אליה כאמצעי להמצאה מחדש של חיי היום-יום שלנו’. מפרץ הלונג ביי בווייטנאם, נכנס לרשימת המורשת העולמית של אונסקו ב-1994. מאז, המקום ‘התגלה’ לעיני כל והאיים הקטנים היפיפיים והצוקים שנישאים מעל פני המים זוכים לתיירות רבה. התיירים מגיעים ובונים בתי נופש ובני המקום, שחיים בעיקר על המים, נדחקים והופכים למושא התבוננות. העבודה מעבירה ביקורת על ביקור במרחבים שאינם שלנו, שיכול להוליד רעיונות נפלאים, אבל יחד עם זאת, עלול לשבש את האזור.
דוגמה נוספת היא התערבותו באי דופין שמצפון למפרץ מקסיקו במדינת אלבמה, ארה”ב. האי, שסובל מהוריקנים הרסניים חוזרים, היווה מקור השראה לגונזלס לבנות מבנים דמוי מבצרים ברי קיימא. מבניו עשויים ברזל ובטון יציבים במטרה להגן על התושבים מנזקי הטבע. גונזלס התרשם שם מפעילות הבנייה המתמשכת של המקומיים שלא מתייאשים לנוכח אסונות הטבע שפוקדים את מגוריהם והתערב איפה ששרידים מעידים על נוכחות קודמת, ברעיון לשקם את האזור עם מבנים ברי קיימא, חסכוניים באנרגיה שעשויים מחומרים ממוחזרים וצופים אל הטבע.
עבודותיו השונות עוסקות בנושא המגורים והמורכבויות שהוא מביא עימו, כשהוא נושא את דגל הצדק החברתי. מבניו הבדיוניים מטשטשים את הגבול בין מציאות לבדיה, משתלבים בסביבה, מעוררים דיונים ומביאים את קולם של התושבים המקומיים.
