פסטיבל 'אינטימדאנס' מתקיים בפעם ה- 23 בתיאטרון 'תמונע', ובפעם הראשונה במהדורה פיזית מאז שפרצה מגפת הקורונה. הקונספט? לימבו, שנולד בין גל אחד לשני, שמבטא את המרחב של הבין לבין, של אי הוודאות לוודאות חדשה.
בין הסידורים והריצות האחרונות לקראת הפסטיבל, ישבנו לשיחה קצרה עם מירב דגן וסתיו מרין המנהלות האמנותיות (הנרגשות) של 'אינטימדאנס'.
תארו במשפט את הפסטיבל למי שלא מכיר
"זה פסטיבל של מחול עכשווי שמתקיים בחסות תיאטרון הפרינג' הכי גדול בישראל – 'תמונע'. הפסטיבל תמיד פועל באיזושהי תמה רלוונטית וברורה שמובילה שבה האמנים צריכים לעסוק".
איך נבחרת התמה?
"אנחנו דואגות לעשות סיעור מוחות ולשאול שאלות.'על מה חשוב לדבר עכשיו?, מה בוער היום?' וכשאנחנו מבינות מהם הנושאים שמדייקים את התקופה אנחנו בוררות אחד שיהיה ספציפי אבל גם מספיק רחב להכיל אמנים מגוונים ויצירות שונות".
אז מה זה לימבו בעיניכן?
סתיו: "כשהתחלנו לחשוב על הנושא, ההרגשה הייתה שאנחנו באיזשהו משחק של בין לבין. הקורונה והאי ודאות ערערו הכל. המקום של האמנות מאוד במרחבים האלו. עלו שאלות של 'איך מתמודדים עם אמנות בתקופה כזאת?' הלימבו הוא ביטוי לגמישות. הוא דורש מהגוף להיות מאוד גמיש כדי לעבור את זה. חשבנו איך כל הזמן היינו במצב של גמישות מול הדבר ואיך לא נמצאים בתקיעות, איך מוצאים את הדרך לעבור?"
מירב: "הלימבו הנוצרי מתאר מצב בין גן עדן לגיהינום. מצב של תקיעות ולא מוחלט אבל גם כזה שמייצר פוטנציאל של וירטואוזית. הספקטרום הזה מאד מעניין אותנו".
דגן ומרין השתמשו במגפה כמקור השראה לפסטיבל שנפתח היום, אבל כשפרצה המגפה היא ממש לא היוותה השראה. הקורונה הייתה כמקל בגלגלים עבורן. "ה'אינטימדאנס' הראשון שניהלנו ב- 2020, התנהל כרגיל בהתחלה. כבר הוצאנו קול קורא. האמנים היו מוכנים לפרפורמנס על במה. זה היה שוק בשבילנו ובשבילם".
איך פעלתן בתוך הדבר הזה?
"די קיבלנו את זה בבום. הרעיון שעלה מיד הוא לערוך את הפסטיבל במתכונת דיגיטלית. בהתחלה מאוד התנגדנו".
עולם המחול לא מקבל מספיק ביטוי בדיגיטל. למה כל כך התנגדתן?
"פרפורמנס זה במה. אלו אמנים שבאים מוכנים לבמה, יש לזה חוקים אחרים".
ואיך זה קרה בסוף?
"בסוף לא הייתה לנו ברירה", צוחקות. "בדיגיטל זה היה כמו להמציא כל שבוע פסטיבל חדש. גם הצלחנו להעלות אותו על במה לתקופה קצרה אז הרווחנו את כל העולמות. חשוב להגיד שזה היה גם מאוד מאתגר עבורנו כי לא היה לנו שום ניסיון בדיגיטל".
למה הוא לא ממשיך גם במתכונת דיגיטלית היום?
"קודם כל מבחינה הפקתית דיגיטל מאוד יקר, אלו תקציבים מאוד גדולים, וגם לא פשוט להבין איך יצירות שנולדות לבמה עוברות טרנספורמציה. זה לא לגמרי קולנוע או וידאו וזה לא לגמרי בימתי".
יש אמנים שיודעים לעשות גם וגם, עובדה שבסוף הצלחתן. איך אתן בוחרות אותם?
"בעיקר לפי הכתיבה שלהם בהתחלה. זה צריך להיות כתוב מאוד טוב ומחובר קונספטואלית, זה האתגר שלהם".
מה עם האמנים של השנה?
"השנה היו יותר ממאה ההגשות ונבחרו תשעה אמנים. אנחנו רואות שיש דור חדש של יוצרים ומאוד חשוב לנו להביא את הקולות החדשים האלו".
איך האמנים האלו מפרשים את הקונספט של הלימבו?
"כל יוצרת ויוצר לקחו את הקונספט למקום אחר. יש המון שוני והמון דמיון. יש הסתכלות פנימה למנגנונים מאוד ראשוניים של הגוף עם עצמו. יש עבודה של אחת היוצרות שמתעסקת בקשר עם אמא שלה. יש את גליה עייני שמתעסקת בעבודה עם הבן זוג שלה ומשלבת בה הקלטות שלהם ושל הבן שלהם, יש עבודה של מיקה קופפר שיוצרת מין מראה של הגוף. הם מביאים את הפוסט טראומה של הגוף ומשתמשים בה בפרפורמטיביות".
כתבות קשורות:
הפסטיבל השנה קורא להמון קהלים ומשלב בתוכו אמנים מגוונים: אמני קול, פודקאסט באולפן שקוף שלו הקהל יוכל להאזין בלייב, בימת סטודנטים שמציגים יצירות מסיום המסלול שלהם שכבר הפכה למסורת בשנים האחרונות".
אתן קוראות לדור הצעיר?
"גם אבל לא רק. יש נוכחות צעירה, יש קהל של סטודנטים וגם מבוגרים. אנחנו חושבות שמי שלא מגיע זה נטו מבורות ומריחוק ממחול. יש מין תחושה שכדי לבוא לראות מחול צריך להיות מהתחום ולהבין בזה, שאלו תכנים שדורשים מאמץ ומחשבה שיותר קשה להנגיש אותם. אבל יש בישראל המון מחול עכשווי מאוד טוב, הרבה עבודות מאוד מתקשרות, שממש לא דורשות הבנה במחול כדי להבין אותן. אנחנו הכי מזמינות אנשים שלא מבינים מחול, רק שיבואו לחוות כי יש עבודות מאוד מתקשרות בפסטיבל שמשלבות המון אלמנטים של טקסט, וידאו. יש גם עבודות שהיחסים שלהן עם הקהל מאוד קרובים".
מה האימפקט שאתן רוצות ליצור?
"קודם כל מפגש. שאנשים יתכנסו, ידברו וירגישו את היחד. שזה יהדהד ושהתנועה תמשיך. גם מפגש של קהל וגם מפגש בין יוצרים מאוד צעירים ויוצרים עם המון ניסיון. יש משהו מרגש בזה שקהילת המחול פוגשת יוצרים חדשים שמקבלים את הבמה שלהם".
"מאוד חשוב לנו גם שיהיה אימפקט על היוצרים עצמם בשני מובנים, האחד שהם ירגישו שמחול יכול להיות אנושי. אנחנו משתדלות להיות מאוד אנושיות. זה בא לידי ביטוי בהבנה שלנו את היצירות, אנחנו בדיאלוג על היצירה ועל ההתפתחות שלה, אנחנו מבינות את הרגישות, את האנרגיה שצריכה להיות. להיות יוצר בעולם המחול זה להיות מאוד חשוף ופגיע. היוצרים עוברים המון טלטלות אז זה חשוב יותר מהכל. המובן השני שהעבודות שעולות כאן ימשיכו לחיות אחרי זה. להמשיך להריץ עבודה אחרי זה זה דבר מאוד מורכב, ויש עבודות שצוברות קילומטרז' גם אחר כך. זה רצון מאוד גדול שלנו".
למה חשוב לכן לשים כזה דגש על האנושיות?
"זו אחת הדיסציפלינות היותר קשוחות. אנחנו מתורגלים לעבוד עם הגוף שלנו, הגוף הוא הכלי. צריך לשרוד. יש משהו במחול משהו מאוד סיזיפי. עבודה עם הגוף זו התשה של הגוף. צריך מאוד להיות זהיר לא ליפול למקומות מסוכנים. יש לנו המון אמונה בטוטאליות אבל בסוף אנחנו בני אדם. לא צריך להגזים, לא למען יצירה טובה ולא למען שום דבר. אין סיבה לקדש כל מיני אמונות ישנות של מיניות, יחסים בין יוצרים ולהיות פוגעני ולא לכבד סובייקטים בשדה המחול".
מרגישות שההסתכלות משתנה קצת היום?
"כן. דברים קצת משתנים. בשונה מפעם, יש איזה כבוד לזמן סטודיו, אבל כבוד גם לדברים אחרים. גם מחוץ לישראל, משהו קורה בזמן האחרון. יש המון אופציות וסצנות שמתרחבות. יש מקום לכל מיני קולות. אמנם עדיין לא מעוגן תקציבית כמובן, אבל מי שיוצר פה מבין שחייב לשמר את המגוון וזה מאוד משפיע".
פסטיבל 'אינטימדאנס' ה- 23, ימים 31.8-3.9, תיאטרון 'תמונע'
רוצים להתעדכן בכל פעם שעולה כתבה? עקבו אחרינו באינסטגרם.
פורסם לראשונה: 10:07, 31.08.22
