שי וקרן גרינשטיין הם זוג בחיים ובעבודה. יחד הקימו לפני ארבע שנים את סטודיו יוגו-ארט המתמחה בסיפוק שירותים שיתמכו ויתאימו לחלל המעוצב וישלימו את עבודת מעצב הפנים. “אנחנו מאמינים, שפרויקט מוצלח הוא תולדה של מאמץ משותף ולכן פועלים בסינרגיה מלאה עם מזמין השירות והצוות המקצועי שלו” הם כותבים באתר שלהם ומוסיפים “הסטודיו שלנו מספק מגוון פתרונות ויזואליים כמו בניית שפה ויזואלית (סטורי טלינג), אומנות בהתאמה אישית והפקות שילוט מורכבות”.
כשאני שואלת איך זה לעבוד יחד, הם מודים שבהתחלה קצת חששו ולו בשל הסיפורים לפיהם זה קשה מדי ואפילו הורס את הזוגיות “אבל בגלל שכל אחד מאתנו יודע את מקומו ומהם תחומי ההתמחות שלו, זה איכשהו מסתדר. זה לא שלא מתווכחים, אבל ויכוחים ומלחמות קטנות הם לגיטימיים ונובעים מהאהבה, החיבור והטוטאליות לדברים. אנחנו לא הולכים הביתה כועסים. מה שבעבודה נשאר בעבודה” אומרים שי וקרן גרינשטיין.
סדנה רב תחומית
אז בסך הכל אידיליה?
“אפשר לומר. אנחנו מסתדרים טוב גם כי נכנסנו לזוגיות באפן מאוד אינטנסיבי ועברנו כל כך הרבה טלטלות, כמו איבוד שני ההורים משני הצדדים בתקופת זמן קצרה יחסית, הקמת בית והבאת שני ילדים לעולם, כך שהעבודה יחד היא עוד רובד אבל הרבה פחות דרמתי מכל השאר. אין ספק שבמהלך הזמן למדנו שיעור על פרופורציות בחיים.
“לעבוד יחד התחלנו שבע שנים אחרי שהכרנו. הבנו שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים לקבל יחד החלטות כשמדובר בעיצוב. עברנו לרמת השרון לבית חדש בו רצינו לעצב ולשלב אמנות והחלטנו לעשות את זה יחד ובעצמנו. אנחנו לא יכולים בלי יצירה. זה הכיף שלנו ביחד ולחוד”.
ואת כל זה השכלתם לעטוף בכל טוב
“נכון. ניסינו לייצר סדנא שתפרה אותנו ושיהיה כיף ומהנה להיכנס אליה מבחינת אווירה. הסדנא אמורה לשמש אותנו ולהזין את עצמה ואותנו מבחינת כל מה שאנחנו יכולים לייצר. אנחנו מאוד אוהבים מוסיקה ויש לנו תשתית שמאפשרת לנו ליהנות ממנה כולל כלי נגינה.
“אנחנו אוהבים לעשות הכל בעצמינו ולכן יש לנו את כל הציוד הנדרש לכל מה שקשור בדברים שהם טריוויאליים כמו רישום ואיור למשל. עבור כל מה שקשור בעבודה הפלסטית, כמו נגרות, יש לנו כלי עבודה מאסיביים כמו סוגי מסורים, מקדחות, מרצעים, דבקים וצבעים ובקרוב נביא גם מכונת סי אן סי לחיתוך צורני באמצעות קובצי מחשב.
“לעיתים רחוקות אנחנו עובדים עם יצרנים חיצוניים לחיתוך מתכת מאוד עבה למשל. גם אם אנחנו רוצים ליצור משהו בטכניקה שאנחנו לא משופשפים בה, אנחנו אוהבים להתנסות ולעשות את זה בכל זאת. אנחנו מאוד אוהבים אינטרפרטציות של טעויות. בראשי הצבי שעשינו עבור אחד מבתי המלון למשל, היה תרוץ טוב להיות מאוד מחוספסים בעבודה. זה הלך עם הקונספט והקשיחות שחיפשנו שם. קצת שייפנו את הידיים וקצת קיללנו אבל יצא טוב סוף ואפילו קבלנו טלפונים מאורחים ששאלו אם ניתן לרכוש יצירות דומות.
“זה משהו ששנינו תמיד רצינו. חלל שכשבא לנו להתעסק עם חומר מסוים, יש לנו אותו תחת היד. שנינו גם מאוד אוהבים את הריח של החנויות האלה של חומרי בניין, כלי עבודה וצבעים ולמזלנו, יש לנו חנות כזאת בדיוק מתחת לסדנא שלנו. שי הוא לקוח יומיומי שם ורושם שם בדיוק כמו שרושמים בסופר”.
הקשר ההדוק שהספיקו לייצר שי ואבא של קרן התחיל ונמשך דרך האהבה של השניים למכונות. עד היום, בסדנא של השניים יש כלים ישנים שלו. “מצאנו כלים ידניים שלו שכיף שהם מקבלים עכשיו במה ושימוש. בטח היה משעשע אותו שכלים שיצרו מכונות ענק, מייצרים היום מיני אמנויות יפות” אומר שי.
מתי הגיעו הלקוחות הראשונים?
“בשלב מסוים, חבר ומעצב הפנים, מוריס אלגזי, לרן ומוריס אדריכלות ועיצוב, ראה את מה שעשינו ואמר שהם עובדים על מלון ומחפשים עבודת אמנות. הוא הציע לנו לחשוב על זה והסכמנו מיד”.
איך עובדים יחד עם מעצבי הפנים הלכה למעשה?
“היתרון שלנו הוא שאנחנו באים אל הפרויקטים כמעצבים בעצמנו וככאלה אנחנו מדברים באותה שפה של מעצב הפנים שמולו אנחנו עובדים. זה מקל מאוד על החיבור עם הפרויקט ועם אנשי המקצוע. מבחינתנו, המצב האופטימאלי הוא לשבת יחד כבר בשלב התכנון. אם אנחנו מתכננים את עיצוב הפנים, השאיפה היא להיות שם כבר בשלב המצגת ולתת את האינפוט שלנו בשלב ראשוני ככל האפשר.
“לרב, אנחנו נכנסים כגוף מקשר בין כל הנפשות הפועלות. אם יש שפה קיימת או לוגו, אנחנו נשתלב בקיים. אין לנו מטרה לעשות מהפכים אלא לכונן שלום ולהשתמש בכל מה שאנשי המקצוע האחרים הכניסו כבר למקום. אנחנו עוד רובד בפעולה של האדריכל ו/או מעצב הפנים”.
מהו הערך המוסף שלכם לחלל?
“אנחנו מספרים סיפור באמצעים ויזואליים. כשאנחנו משתלבים בשלב יותר ראשוני של פרויקט, אנחנו יכולים לתת לסיפור לחלחל עמוק יותר לדי אן איי של המקום ולהשתתף בכל הרבדים. כשיש פרויקט שאליו אנחנו מצטרפים בשלב הסופי כהלבשה, ההתייחסות היא אחרת כי אנחנו נכנסים לתוך סיפור קיים ורק עוזרים לחזק אותו. יש מקומות שמזמינים מאתנו יצירה אחת כמו למשל עבודת אמנות מרכזית וגדולה שתיתלה במסעדה. במקרה כזה, זה לא יפריע בכלל לקיים אלא להיפך, אולי ישאב השראה מהקיים. כשכולם יודעים מראש מה השפה זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל אחד מהמרכיבים והפרטים”.
מיחזור באמנות
איך זה קורה הלכה למעשה. איך אתם מתחילים לעבוד על פרויקט?
“כל פרויקט מתחיל בסיעור מוחות משותף. הרבה פעמים עובדים עם מעצב פנים ומתבקשים להוסיף תכשיטים לחלל המעוצב ואז עושים גם סיעור מוחות איתו. בשלב הבא, שי, האמון על הגרפיקה, עושה סקיצות על המסך כשאני יושבת לידו ואמונה על בחירת צבעוניות הנובעת מטרנדים, אופנה וידע על מה נכון ומה עובד בחלל. בהמשך, יש את כל העבודה המעשית ששנינו מאוד אוהבים ואז זה יותר שי אם מדובר בעבודה הדורשת כוח, כמו לסחוב פסל שיצרנו או לרתך. אני אעשה יותר עבודות קטנות, עדינות וסיזיפיות המשולות אצלי למדיטציה”.
מה החלק האהוב עליכם בעבודה?
“אנחנו הכי אוהבים לתת פתרונות למצב או אתגר מסוים וכך לפצח את מה שמתאים וסוגר את הלוק הטוטאלי. בבתי המלון מולם עבדנו עד כה, התנהלנו בתיאום הצוות אבל קבלנו יד חופשית לגמרי לעשות מה שאנחנו רוצים. מלון זה מקום של חופש תרתי משמע, גם לאורחים וגם לנו לבוא לידי ביטוי. בשורה התחתונה, אנחנו מנסים ליצור רגש. הכוונה היא לא שאורחי המלון יהרהרו על עומק היצירות שתלינו בו אלא שיחזרו הביתה עם רגש של רוגע וחיוך שבאו להם, בית היתר, בגלל מה שתרמנו לחלל”.
באילו חללים אתם מעדיפים לטפל?
“ללא ספק, כיף הרבה יותר לטפל בחללים חיוביים. עם זאת, האהבה שלנו להתנסות עם חומר ומדיה שונים גורמים לכך שנעבוד גם בחללים בהם נוכל ליצור דברים שעוד לא עשינו. קרן יצרה לפני שנה פסל מאוד גדול מעפרונות צבעוניים מה שהביא לחוויה מאוד מעניינת. מהשאריות שי יצר לוח שחמט. היה כיף לחשוב יחד איך לעשות את זה. מאוד מאפיין אותנו לקחת משהו מתחום אחד ולייצר משהו אחר כסוג של מיחזור באמנות. יש משהו באמנות, כשהיא כאילו מוזמנת למטרה מסוימת, שהיא שונה מיצירה של אמן שרוצה להביע משהו. לאמנות מוזמנת, אנחנו מתחברים מהזווית של מעצבים שעונים על דרישות מסוימות. מהסיבה הזו, גם אין לנו עניין להציג את האמנות שלנו בתערוכה ככזו העומדת בפני עצמה”.
על מה שבין מלון וקניון
שי וקרן עבדו עד כה יחד על לא מעט פרויקטים. בין היתר, על בתי מלון כמו גורדוניה, מלון יערים, מלון שטראקמן ארנה ומלון ביאזי שנמצא עדיין בשלבי הקמה. עוד, עבדו על קאנטרי חשמונאים בתל אביב וקניון ביג פאשן בבלגראד.
במלון גורדוניה למשל הצטרפתם ממש בתחילת התהליך. איך בניתם את הקונספט?
“מדובר במלון בוטיק טרנדי ושיקי במעלה החמישה שמעניק חוויית אירוח הנחשבת כחלומית ובלתי מושגת. המקום מדבר על החיים שהאורח היה רוצה לעצמו ולכן הוא מעוצב במראה של בקתת ציד בהרים, כולל טרקלין עם אח מבוערת בחורף. הבנו, שהדבר הראשון שחייבים לשלב שם זה ראש של צבי מעל האח. כשנסענו לאתר, בדרך ההררית ניצב תמרור ‘זהירות בעלי חיים’ עם איור של צבי, חוויה שלגמרי סגרה עבורנו את הסיפור של המקום.
“עשינו תהליך של סיעור מוחות עם מעצבי הפנים רן ומוריס והחלטנו לספר את הסיפור הזה. בגלל שהמקום הוא סוג של פנטזיה, היה נוח ליצור את זה גם באמנות אותה הכנסנו לכל אחד מהחדרים בדמות איורים של ראשי צבי בעלי אופי ותחפושות שונים. כך נתנו למקום אופי אלגנטי אך משעשע. בהמשך, זה התרחב משם גם למספרי החדרים, לשילוט ולהכוונה ועיצוב האווירה בטרקלין הציבורי.
המלון בירושלים עובד על סיפור אחר לחלוטין
“נכון. במלון ביאזי, עליו אנחנו עובדים עכשיו, מהות המקום נשענת על הסיפור של המשפחה ושל הדמות שעל שמה מוקם המלון. כשחקרנו את הדברים, הסתבר שמדובר בדמות מיתולוגית שהייתה קשורה בפלמ”ח והייתה גם בעליה של מאפייה. גם תחביב של נגרות היה ברקע ועזר מאוד. עם כל זה אנחנו יכולים לספר את הסיפור על מר ביאזי בעזרת הסיפורים ובאמצעות פרי
טים נהדרים שאספנו בעליית הגג של גברת ביאזי.
“כך, בין היתר, מצאנו אוצרות כמו כלי עבודה, שאריות עץ ונגרות ואינספור מטבעות גרושים מהן יצרנו את הפורטרט של האדון. בהמשך, עבדנו גם על כל הנראות הוויזואלית של המקום הכוללת אתר אינטרנט, מיתוג, לוגו המבוסס על הפנים שלו, שילוט וכדומה”.
מסתבר שאתם לא רק מעצבים פנטזיות אלא עוסקים גם בעיצוב שהוא לגמרי פרקטי
“קניון ביג פאשן המושקע מאוד בבלגרד, היווה עבורנו התנסות אמיתית של שילוט בקנה מידה גדול מאוד. נזרקנו למים עמוקים כשהם ביקשו שילוט שלא יתחרה במוצרי המדף. גם כאן ישבנו יחד עם רן ומוריס וחפשנו קונספט. לפתע, בתוך ההדמיות, בלטו פסי המתכת שמקיפים את כל המתחם. מיד צץ לנו “מר קו”. זה הצחיק אותנו מאוד וניסינו לעשות מזה משהו ולזרום עם הפסים. כך, יצרנו בסופו של דבר מוטות מתכת ארוכים שבקצה של כל אחד יש אייקון של הפנייה. בהמשך, על בסיס אותו קו, יצרנו גם שילוט והכוונה במתחם כולו ובחניה.
“הפרויקט הזה היה מעניין בהיבט של חשיפה לעולם המטורף של מה זה ומה המשמעות של הכוונה ושל מיקומי שלטים ואיך נשארים מספיק ברורים גם בלי להיסחף עם כמות ההפניות. בחנו לעומק את כל עולם הצמתים. לבסוף, התבקשנו גם להוסיף יצירה גדולה שתעטוף את אחד הקירות במרכז החלל ותתמזג עם השילוט”.
זה לא הפרויקט היחיד שעסקתם בו בהכוונה
“גם בקאנטרי קהילתי חשמונאים שבקניון TLV, שרבים אגב לא יודעים על קיומו, התבקשנו על ידי עיריית תל אביב לייצר שילוט כזה. כשנכנסנו אליו לראשונה, אי אפשר היה להתעלם מגרם המדרגות המרשים, שתוכנן על ידי רן ומוריס, שניצב במרכז החלל וכמו עוטף את הקומות השונות. המדרגות שימשו השראה ברורה לשילוט שנוצר כדגם שלהן באמצעות מפת התמצאות הממחישה כל קומה בצבע משלה ומפרטת את המתקנים המצויים בה. בעצם, השילוט נוצר כמו עבודת אמנות בעלת נוכחות גרפית וציורית בחלל. בהמשך, עשינו גם עבודה גרפית על קיר גדול מאוד בחלל הבריכה שכמו מקנה תחושה של בריכת עד”.
עניין של פרופורציות
אל עבודתם הנחשקת והמרתקת הגיעו השניים לא במקרה. קרן גדלה בנאות אפקה במשפחה שהגיעה מצ’כיה ועסקה בטקסטיל. סבא שלה הגיע לארץ כמתכנן הראשון של דוגמאות לסריגה במכונה וכך גם כל משפחתה מצד האם עסקה בתחום. אביה, שנאלץ לעזוב את בית הספר בכתה ט’ כדי לעזור בפרנסת המשפחה, הסתובב בארץ עם ארגז כלים ותיקן מכונות. כשהכיר את אמה, נשאב גם הוא לתחום הטקסטיל ויצר פתרונות חדשים לתעשייה שהייתה מאוד מפותחת בזמנו.
“סבא שלי בשלב מסוים לימד בשנקר ובעצם גדלנו לתוך זה” אומרת קרן “תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות והיה לי ברור שיום אחד אשתתף בתצוגת הגמר כבוגרת. התקבלתי ללימודים ובאתי עם יתרון אדיר בהבנת בדים. סיימתי את הלימודים בהצלחה רבה. בהמשך, ובמהלך שבע עשרה שנה, הייתי מעצבת אופנה, קניינית ברשת גדולה ויבואנית אופנה מסין בעסק עצמאי שם הייתי אחראית על הכל, מהחוט עד החנות. מאוד אהבתי את זה אבל ברגע מסוים מיציתי והחלטתי לעזוב”.
שי גדל ברמת גן והתפרנס כל השנים מאהבתו למוסיקה כשעבד בחברות הגברה, חברות תקליטים וחנויות מוסיקה. אל לימודי העיצוב הגיע כמעט במקרה כי אמנם אהב לצייר אבל לא חשב שהוא לגמרי מוכשר בזה. הוא התקבל לאסכולה וחווה תקופה קשה אך מדרבנת של הסתגלות. לבסוף, אחרי השלמת הפערים הידניים והממוחשבים, החל לפרוח ואף הגיש עבודת גמר בתוכנת פלאש שרק יצאה בזמנו.
“בהדרגה התחלתי לייצר כפרילנס עבודות לאתרי אינטרנט, לחברות תקליטים ולאמנים” אומר שי “כל זה תפס תאוצה והפך למשרה מלאה ובמהלך הזמן נשאבתי יותר ויותר לכיוון של אינטראקטיב אם כי אני חוטא פה ושם גם בפרינט ומיתוג. במהלך הזמן, עבדתי מול כל סקלת הלקוחות שהעולם יכול להציע ובהם מחברות קטנות ועד MTV, פלייסטיישן 2, שיכון ובינוי ומוטורולה”.
כשאני שואלת אם הניסיון המרשים שצברו תורם גם הוא לאותן פרופורציות שהוזכרו בתחילת השיחה, טוען שי שמעצבים ניזונים משני דברים בלבד: קינאה וביקורת. “זה המקצוע היחידי שחלק ניכר מהלימודים אתה נמצא תחת ביקורת. זה עוד יותר חמור כי זה מקצוע שכשאתה מגיש פרזנטציה ללקוח, הוא מרגיש צורך לרשום לך מייל ארוך למה מה שעשית לא טוב. זה אמנם קורה יותר באינטראקטיב אבל זה בהחלט קורה. קינאה היא לאו דווקא רעה אך מה שמגדיר מעצב טוב זה ההפרשים בין הנקודות על הרצף של הקנאה. אם כל היום הוא מקנא, אז סביר שהוא בתחילת הדרך. אם זה קורה פעם בשנה כנראה הוא כבר במקום טוב.
ובמי אתם מקנאים? מי היוצרים האהובים עליכם?
“קבוצת Tomato – Applied Arts & Design מצאה את המינון הנכון בין הפן המסחרי לבין יצירה ללא מטרת רווח. האמן דמיאן הירסט שבנה את עצמו כמותג. קארים ראשיד על הצבע ותפיסת התלת ממד. לי אדלקורט כוהנת הטרנדים הגדולה. וון אוליבר על היכולת שלו לייצר עולם ויזואלי בשוט אחד ועטיפות תקליטים עשירות במיוחד. דרוך דיזיין על היצירתיות והמון המון המון מגזינים וספרי אמנות שאנחנו סוחבים וממלאים בהם את הספרייה המרשימה שיש לנו בבית”.
מה הייתם ממליצים למעצבים בתחילת דרכם?
“אין לדעת לאן יובילו החיים. אנחנו התנסינו בהמון תחומים. חשוב לא להיות נעולים. להיות סקרנים ולהישאר עם האני מאמין ולזרום עם מה שהחיים מזמנים. יש הרבה מעצבים ואין ארובה לכלום. אבל, בשונה מהרבה מקצועות, עיצוב צריך להרגיש. אם אתה משתתף בתחרות שלא על מנת לזכות כנראה אתה לא כזה. בעולם העיצוב יש פן תחרותי מהרגע של תחילת הלימודים בכיתה. עם התחרותיות הזו אתה מתחיל כסטודנט ואיתה אתה גם יוצא לעולם”.
עם כזאת אהבה למקצוע, אתם באמת מצליחים להפריד בין העבודה והבית?
“יש לנו שני בנים, בני תשע ושבע. לשניהם יש ידיים מצוינות והכי כיף ליצור איתם כל מיני דברים. יפה גם לשאול ולהתייעץ איתם בנוגע לדברים שאנחנו עושים ולראות איך פועלת החשיבה שלהם. עם זה, כשצריך, הם לא חוסכים מאתנו גם ביקורת”.
